אי אז בימים שלקחתי על עצמי את המשימה להתחיל ולסיים את ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום", חשבתי לא מעט על העובדה שאיש עדיין לא הרים את הכפפה שזרק עגנון בסופו: "נשלמו מעשיו של יצחק. מעשיהם של שאר חברינו וחברותינו יבואו בספר חלקת השדה". והנה, כמעט שמונים שנה חלפו מאז פורסם תמול שלשום, והכפפה הורמה. "ספר חלקת השדה" של מוטי פרי הוא כמובן לא המשך לתמול שלשום, אך יחסית לכובד היומרה ובהתחשב בעובדה שמדובר בספר הפרוזה הראשון שלו, זהו הישג נדיר.
את התייחסותי לספר אחלק לשני חלקים. הראשון הוא הספרותי. מבחינה זו, יש כאן ספרות גדולה ועשירה. המטען הרוחני והתרבותי שהסופר נושא איתו פורץ ונוצץ כמעט מכל עמוד. פרי משתמש ברפרורים רבים מתמול שלשום – הכלב אשמדאי לעומת בלק, שם הגיבור יעקב כבנו הספרותי של יצחק קומר, והנשים בחייו הן הודיה ויסמין שמקבילות לסוניה ושפרה, ועוד. אבל זו לא היצירה היחידה שמבצבצת בספר, פרי יודע הרבה, על הרבה, ונהנה להראות זאת לקוראיו.
סיפור העלילה מתפרש על פני כ־15 שנה, מ־1995 עד 2009. יעקב פרידמן הוא בן למשפחה ביישוב בשומרון שכמעט מנודה מהחברה בגלל דעותיו המתונות מדי של אבי המשפחה. בשירות מילואים שהוא עושה סביב רצח רבין במאחז בלתי חוקי הסמוך ליישובו, נפשו נקשרת בהודיה, בתו של רבינר, איש התיישבות ברמ"ח אבריו והאיש החזק בכרמי־שומרון. הקשר בין יעקב והודיה יֵדע עליות וירידות בשנים הקרובות, ועל לא מעט מהן תהיה אחראית יסמין, בחורה ערבייה שיעקב מתאהב גם בה. בדרך, יעקב יהיה שותף להקמת התנחלות חדשה בשם חלקת השדה, יחד עם יסמין. כן, קראתם נכון – ופה בדיוק מתחילה הבעיה של הספר, בחלק הפוליטי־עריכתי.
פרי היה יכול לרקום סיפור אהבה עדין שמעורבים בו גורמים כמו התיישבות, משובות נעורים, דילמות ערכיות ושרטוט של כמה דמויות אמינות שכל קורא – ודאי מהמגזר הציוני דתי – היה יכול להתחבר אליהן בקלות. הוא אכן עשה זאת, אבל בשלב מסוים הוא החליט לפרוץ את הגבול. מותר לסופר לפרוץ גבולות. למעשה, סופר טוב עושה בדיוק את זה. אבל בספר חלקת השדה פרי הולך צעד יותר מדי. הרבה צעדים יותר מדי. הקמת התנחלות חדשה שבה מעורבים ערבים זו תפנית מוזרה אחת בעלילה, ופרי כותב עליה בעצמו את המשפט הבא, כשהעלילה מסתבכת: "הלוא עצם הרעיון שערבים יגורו במאחז בבנימין, גם אם לימים בודדים, הוא עורבא פרח, בדיחה לא מצחיקה. שעשוע או תעתוע דמיון ותו לא".
אבל זה עוד החלק הרציונלי וההגיוני לעומת מה שרוקם פרי בחלקו האחרון של הרומן. לא נעשה ספוילר אבל כן נגיד שכאן כבר האבסורד משתולל, נוסק לגבהים שלא שיערום אבותינו, גורם לצחקוקי מבוכה מהולים בחוסר אמון, והופך בדיעבד את כל מה שכתוב לפני כן לגרוטסקה. וזה חבל. חבל מאוד. כי בעשותו כן, פרי נכנע לרוח התקופה הקיצונית, שבמסגרתה מי שרוצה שקולו יישמע מעלה את הווליום, הולך ומסלים. פרי רוצה להשמיע את קולה המתון של הציונות הדתית ביחס לערבים ולהתנחלויות, ועד שלב מסוים הוא עושה את זה מצוין. אבל ברגע אחד משתלט עליו שד ספרותי זר ומנוכר, שגם אם אינו הורס לגמרי הכול, הוא בהחלט משאיר אחריו טעם מר. אצפה לספרו הבא של פרי, ואצפה גם ליד עורך נחרצת יותר.
