100 שנה עברו מאז נולדה בתימן הרחוקה מי שעתידה לזכות בתואר מעורר הכבוד "מלכת הזמר העברי". חייה ודמותה של שושנה דמארי הורכבו משלל סתירות, צעדים אמיצים, כישרון עצום ואבק כוכבים שגרמו לרבבות ואלפים לדבוק בדמותה ובשיריה. דווקא היא, האישה שבחייה ידעה לקשור לעצמה כתרים ולאמץ גינוני מלכות, כמעט נשכחה מלב בערוב ימייה ולאחר מותה. עברו יותר מעשר שנים עד שדמותה האייקונית זכתה לתיעוד והנצחה ראויים.
לפני כשנה יצא לאקרנים הסרט "המלכה שושנה", שיצרו קובי פרג' ומוריס בן־מיור, ובו מובא סיפור חייה מזווית שלא ממש הכרנו. דמארי נישאה בגיל 16 לאיש התרבות שלמה בושמי ולשניים נולדה בת יחידה, נאוה. זמן קצר לאחר הולדתה יצאה שושנה למסע הופעות בינלאומי וראתה בעצמה שגרירת תרבות של מדינת ישראל שרק הוקמה. היא הפכה להצלחה מסחררת ומקור לגאווה לאומית כשכבשה את הקהל האמריקני. היא מילאה את האולמות הגדולים ביותר והתרועעה עם היוצרים המובילים של התקופה, ובין השאר הופיעה עם התזמורת של דייזי גילספי בפסטיבל הג׳אז בקנדה והיו לה קשרי חברות קרובים עם נינה סימון.
בעקבות הסרט, וכמעט באופן אקראי, נולד אלבום שלם של שירי שושנה, "Shoshana", בעיבוד לגרסת ג'אז שאותו יצרה המוזיקאית חן לוי כמחווה למערכת היחסים החברית של דמארי עם סימון הנחשפת לראשונה בסרט.
קובי פרג', במאי הסרט: "היא חיה בשנים שהמדינה הייתה מושא להערצה גדולה, והיא אהבה לייצג אותה. עדיין יש לישראל שגרירים תרבותיים גדולים בחו"ל, אחד מהם זה עידן רייכל, שגם נתן לה את ההדרן בימיה. כשאת מייצגת מקום, יש לך מערכת יחסים איתו"
לתשואות בעולם היה מחיר אישי לא קל בדמות מערכת היחסים המורכבת עם בתה ובעלה, שקיבלה גם ביקורות קשות מצד הקהל. לאחר מותה של שושנה דמארי גם בתה נאוה הלכה לעולמה וכל עיזבונה של שושנה נסגר במחסן ונשכח, יחד עם שימור זיכרונה. הסרט מלווה את פתיחת העיזבון, ודרך המכתבים, החפצים והזיכרונות שעולים ממנו פותח בפני הציבור את האישיות המורכבת של דמארי.
"במהלך העבודה על הסרט ליוותה אותי גם תחושה לא פשוטה כי הגענו למקום לא מסונן, נחשפנו לרגעים הכי גדולים של שושנה ולפרטים הכי שוליים בחיים שלה, במיוחד כי לא נותר שם אף אחד". מספר הבמאי קובי פרג'. "בני המשפחה, האחיינים, פתחו בפנינו את הדלת והיום התוצאה של העיזבון שלה, התוצאה היום מאוד יפה כי יצרו ממנו תערוכה גדולה במוזיאון ראשון־לציון. אבל אז כיוצרים, להיחשף לעיזבון בצורה הכי גולמית שלו הייתה הפתעה גמורה ולהכיר אותה מקרוב היה ממש זכות. אומנם בבית שלי הייתה זיקה לדמות שלה ויש לי אפילו היסטוריה משפחתית שהייתה קרובה אליה, היא משחקת בסרט הצבעוני הראשון שנעשה בישראל, "בן מולדת", שיצר אח של סבתי – אבל היא ממש לא הפסקול של הנעורים שלי. צריך לזכור, כשאתה מגיע לעיזבון מהשנים האלה שבהן העולם התנהל בחלופת מכתבים, כל הרגשות מתועדים ושם כיוצר אתה צריך ליצר גבולות, לזכור לשם מה התכנסנו – לעורר הזדהות אבל לשמור על הצניעות, זה האיזון העדין בסרט".
לאורך הסרט יש פער שהולך ומתבהר בין הדמות הפרטית של שושנה לזו הציבורית, גם כאישיות כמעט שונה וגם ברצון שלה להיחשף. דווקא כי היא הייתה אישה פרטית כזו, חשבת על איך היא הייתה מגיבה לסרט שפותח את הקרביים הכי אישיים שלה?
"היא אומרת את זה בקולה, 'הקרבתי את חיי'. היא מודעת עוד בחייה לפצע שלה והיא מסתכלת עליו בלבן של העיניים. כשהיא קיבלה את פרס ישראל היא אמרה 'הקרבתי את משפחתי'. זה שכיח שאצל דמויות כאלה גדולות מהחיים, שכל אחד רוצה לקחת מהן חתיכה, המחיר יהיה הבית הפרטי שלהם. פשוט מדובר באישה גדולה שהקדימה את זמנה והלכה עד הסוף עם הקריירה שלה, ולפעמים התחושה היא שהמסלול הזה בחר בה. מגיל צעיר מאוד היא הפכה לאיקון למדינה שבדרך, ועד אחרון ימיה זו הייתה זקיפות הקומה שלה".
מה לדעתך שושנה הייתה חושבת על הסרט?
"מעבר לבדידות שהייתה ניכרת בזקנתה, מדובר באישה שהייתה מוקפת בחברים, הם היו משפחה אלטרנטיבית, הם הפכו להיות שומרי הסף שלה, האחיינים, יוני דותן, עידן רייכל, מוטי רייף ומעל כולם דורון לוינסון. האנשים האלה מזילים דמעה על אובדן של חברה טובה, ומדי פעם אני שמח שהם לוחשים לי באוזן, 'שושנה הייתה אוהבת אותך'. לא זכיתי להכיר אותה, אבל היא חיה איתנו בסטודיו ארבע שנים, מהתחקיר עד ההקרנה היא הפכה להיות חלק מחיי בלי להתכוון, באהבה גדולה. היה כאן יופי וכישרון חד־פעמי ושווה לזכור אותו כחברה וכתרבות, להשקיע יותר תקציבים בדוקו הישראלי, לא פחות. צריך להיות גאים באנשים האלה שסללו את הדרך. היא חלוצה במלוא מובן המילה, חלוצה מאוד גדולה".
למרות הפמיניזם המאוד מוקפד שלה, נראה שבעצם כל המושכים בחוטים סביב שושנה היו גברים.
"היא השתמשה בנשיות שלה, היו לה כל מיני סוגים של מערכות יחסים, רובן מקצועיות. הם לא היו קביים בשבילה להתקדם, הם אלה שניהלו אז את התרבות, אנחנו מדברים על אלתרמן ועל תיאטרון לי־לה־לו. אם מדברים על קברט, הם הקברטים ושם גברים מנהלים את העסק. הנשיות החזקה שלה באה לידי ביטוי בדרך שהיא החזיקה את עצמה וגם בהחלטה קורעת הלב של לצאת לטורים בלי הקן המשפחתי, אז בשנים המאוד מוקדמות. האישיות שלה בסוף היא שהובילה את כל הפן המקצועי, היא השפיעה על לחנים וביצועים, אני בטוח שהיה לה בזה חלק".
חן לוי, מוזיקאית ומפיקת האלבום: "להאזין לשושנה שרה היום זה לא פשוט, יש לה את הח' והע' והיא מלאה בדרמת יתר שהיא מאוד לא באופנה עכשיו. השירה היום היא רכה, אוורירית, אפילו ילדית במובנים מסוימים"
שמתי לב שלא התייחסתם בסרט למאבק על התודעה עם יפה ירקוני.
"המשקל של זה במבט לאחור הוא כלום, לא עבור סיפור החיים של יפה ולא עבור שושנה. זה משהו ששירת את העיתונות ולא באמת היה בזה משהו, חוץ מאולי הומור. ויש עוד כל כך הרבה דברים שנאלצנו לוותר עליהם, כמו מערכת יחסים קרובה שלה עם אהוד מנור או עם נעמי שמר".
היא הייתה כולה מגוייסת ליצירה למען המדינה. זה שדר שממש לא מקובל היום, הייתי אומרת שהתגייסות כזאת היום מתפרשת כמעט כפגיעה באומנות. היא הפסידה מזה בפרספקטיבה של הקריירה הבינלאומית?
"לא, נהפוך הוא. היא חיה בשנים שהמדינה הייתה מושא להערצה גדולה, והיא אהבה לייצג אותה. עדיין יש לישראל שגרירים תרבותיים גדולים בחו"ל, אחד מהם זה עידן רייכל, שגם נתן לה את ההדרן בימיה. אני חושב שזו מערכת יחסים. כשאת מייצגת מקום, יש לך מערכת יחסים איתו – על הדבש ועל העוקץ, כמו שנאמר. ואם אנחנו מדברים על עוקץ אפשר להוביל את זה לחורף חייה, שניכר בסרט. יש פה איזו תרבות שכחה, הפתיע אותנו מאוד להיות הראשונים שעושים סרט עליה, 17 שנים אחרי לכתה. הפתיע אותי להיות זה שנפלה בחלקו הזכות הזאת. היית מצפה שבתוך היצירה הישראלית זה דבר שייעשה קודם. אני מאוד שמח להביא אותה לקהל צעיר יותר, היא אחת הלבנים התרבותיות המשמעותיות בתחילת הדרך והיא בעיקר מראה איזה רבגוניות הייתה כאן ומה אפשר היה להפיק ממנה. תמיד שואלים איך הדיון העדתי נעדר מהסרט, אני אומר שהיא לא חלק מזה, היא לא עברה את המסע של אהובה עוזרי ולא של זוהר ארגוב, היא הייתה זמרת של כל המדינה".
המוזיקאית והווקאליסטית חן לוי (37) מגבעתיים מנהלת את מחלקת הג'אז הווקאלי בבית הספר רימון. היא הגיעה כצופה אקראית לצפות בסרט, "חבר דיבר איתי והציע שנלך יחד לסרט, לא היו לי ציפיות גבוהות יותר מסתם סרט. אבל הדמות של שושנה תפסה אותי, היא פשוט הייתה חופשייה. אישה שמביאה ילדה לעולם ומשאירה אותה עם בעלה ונוסעת לעשות טור ארוך ברחבי העולם, תחשבי על השנים שבהן היא חיה, זה לא היום, אז, מי עשתה את זה? והיא חטפה על הראש, היו עליה ביקורות. עד היום יש. קיבלתי הודעה ממישהי ששמעה את הפרויקט, 'את צודקת בכל מה שאת כותבת על שושנה מבחינה מוזיקלית אבל היא עדיין הייתה אישה שהזניחה את הבת שלה'. זה הרתיח אותי, כי אם היא הייתה גבר, בחיים לא היינו מנהלות את השיחה הזאת. מישהו דיבר על איך מנחם בגין, שלום חנוך או שלמה ארצי היו עם הילדים שלהם? כשמדובר באישה היא צריכה לתת דין וחשבון על החיים שלה, על הקריירה, על איך היא מגדלת את הילדים, למה? הייתה גם הרבה ביקורת על המיניות שלה, למה? אם זה היה גבר היו מדברים על המיניות שלו?"
הצפייה בסרט מילאה את לוי בהשראה וברצון עז ליצור לאור דמותה של שושנה, "התרגשתי שיש מישהי כמוה. אני גדלה בעולם שאין בו הרבה מודלים לחיקוי, יש אבל לא הרבה. ובג'אז יש עוד פחות, ואם נצמצם את המבט רק למה שקורה בארץ אז אין לי, נקודה. אין זמרת שעושה מה בראש שלה, שהיא גם אמא וגם יוצאת למסעי הופעות – פשוט אין כאן כזאת. אז הגניב אותי שהייתה כאן מישהי שסללה איזו דרך, ואמרתי וואי אני רוצה גם. לא חשבתי גבוה, פשוט האישיות הדליקה אותי ודרך האישיות הלכתי להקשיב למוזיקה, ואז שמעתי אותה באמת. הרי הכרתי שירים שלה, אני חיה במדינת ישראל, אי אפשר שלא, אבל ככה לא שמעתי אותה. פתאום כשהיה לי ההקשר של החיים שלה, זה היה אחרת. התחברתי להרבה נקודות בדמות שלה, היא הגיעה ממקום קטן – גם אני אילתית במקור – היא מזרחית, אישה, זמרת – אני גם. ממש יכולתי לראות את עצמי סוף־סוף במישהי שעשתה משהו, שהגיעה לאיזה מקום. אין מה לעשות, יש חשיבות לעדה, ולמין. אני באקדמיה הייתי מאוד יוצאת דופן, גם בצבע עורי וגם במקום שממנו הגעתי, לא היו אנשים שלא הגיעו ממרכז הארץ. מי שלא מהאזורים הנכונים אפילו לא יודע שקיים כזה מקום".
רק בגיל 22 התחילה לוי לצעוד במסלול המוזיקלי. היא החליטה לשנות כיוון בעקבות משבר גדול חייה. "אבא שלי חלה בסרטן ונפטר, ואני לא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי. תכננתי לנסוע להודו ולשכוח מכל המציאות הזאת, אבל אחי שכנע אותי להשתמש בקול היפה שקיבלתי וללמוד מוזיקה. עד אז הייתי רקדנית. גדלנו בבית מאוד מוזיקלי, חשפו אותנו לכל סוגי המוזיקה, אז זה לא שהתחום היה זר לי אבל הייתי הרקדנית".
את הנסיעה להודו היא המירה בלימודי ג'אז ("האופציה השנייה הייתה מסלול קלאסי, יפה והכול אבל מה לי ולאופרות?") באקדמיה למוזיקה, שם קיבלו אותה על תנאי. "בכל זאת לא הכרתי שום דבר, אבל אז נכנסתי לאקדמיה והתאהבתי. מה שתפס אותי בג'אז זה החופש שהוא מאפשר. למשל, יש את השיר של שושנה אבל בגלל ששמתי אותו תחת הכותרת של 'ג'אז' מותר לי לעשות בו מה שאני רוצה".
חן לוי: "התרגשתי שיש מישהי כמוה. אני גדלה בעולם שאין בו הרבה מודלים לחיקוי, ובג'אז יש עוד פחות. אין זמרת שעושה מה בראש שלה, שהיא גם אמא וגם יוצאת לטורים – פשוט אין כאן כזאת"
למה?
"זו המהות שלו. המוזיקה הזו גדלה בשדות הכותנה, אצל השחורים שהיו עבדים, שחיפשו מקום לחופש, למרד שלהם. דרך המוזיקה הם לקחו את הסולם הפנטטוני ועיקמו אותו להיות סולם בלוז. אחד הערכים המרכזיים של המוזיקה הזאת הוא חופש. הסיפור של הג'אז, הוא אומנם לא הסיפור שלנו אבל למהות שלו אני מאוד מתחברת".
בסרט יש קטע ששושנה יושבת בתוכנית "המעגל" של דן שילון ומבצעים בפניה קאבר רוק של "כלניות". בואי נגיד שהיא לא נראית מאוד מרוצה. פחדת לגעת בשירים שלה?
"אנחנו מדברות עכשיו, כשכבר יש אלבום ויש הרכב והופעות, אבל אני לוקחת אותך רגע לנקודה שאני יצאתי מהסרט. באתי לסטודיו לבד, הקשבתי לשירים והייתי מוקסמת פשוט, וכשאת מוקסמת את לא בחישובים, את בקסם. לא היה לי בכלל פחד כי לא חשבתי בגדול רק ידעתי שהאישה הזאת מאוד־מאוד מעניינת אותי".
רק אחרי שקראה כל פיסת מידע והאזינה לכל ריאיון שמצאה, לוי הרגישה שהיא התרככה מספיק כדי לגשת למוזיקה. "להאזין לשושנה שרה היום זה לא פשוט, יש לה את הח' והע' והיא מלאה בדרמת־יתר שהיא מאוד לא באופנה עכשיו. השירה היום היא רכה, אוורירית, אפילו ילדית במובנים מסוימים. היא הייתה מאוד רחוקה משם, הכול היה גדול אצלה – מלכה. בכל אופן היה לי קשה להאזין לה בהתחלה, הייתי בתחושה שהיא צועקת עליי. אבל לאט־לאט מתוך כל הקונטקסט הרגשתי שאני מתחילה להכיר אותה והצלחתי לזהות את הסיפור שהיא מספרת בעיקולים של הקול שלה, הח' והע' פתאום לא נשמעו לי גסות, אלא היו כמו אדמה, כמו קרקע. הצלחתי לשמוע בתוך הדרמה את חוסר הביטחון, את השדים, את ההתמודדויות".
הקשבתי לשיר הראשון באלבום "Shoshana" ועצרתי. משהו היה לי לא רגיל ולקח לי איזה שתי דקות להבין שאף פעם לא שמעתי איחוד של שני הז'אנרים, ג'אז עם שירים ישראליים־מזרחיים. אחרי זה הקשבתי כמובן לכל האלבום בכיף.
"אלה ממש העיבודים בעצם. בסרט מתעדים את המפגש שלה עם נינה סימון ואני ניסיתי לדמיין מה קרה שם, איזו התרחשות הייתה בחדר. אגב, במקור ההופעה הייתה אמורה להיות 'שושנה דמארי פוגשת את נינה סימון', רציתי להביא שירים של שתיהן ולחבר אותם אבל זה לא עבד לי. אבל המפגש ביניהן סקרן אותי, הן ממש נהיו חברות. החיבור של שושנה, ששרה בעברית מוזיקה עממית ונינה הסופר־אליטיסטית ששרה ג'אז – ככה העיבודים התחברו לי בראש, הם בעצם המפגש של שתיהן בראש שלי. אם הן היו נפגשות ועובדות על השירים אולי ככה זה היה נשמע, הלוואי".
כשהיא כתבה את העיבודים יצא לא פעם שהיה לה רעיון לבית אבל משום מה העיבוד של הפזמון לא התקדם. "זה בדיוק מה שקרה לי ב'כלניות', מצאתי עיבוד לבתים אבל לא ידעתי איך בכלל לגעת בפזמון, הוא כל כך איקוני שלא היה לי אף רעיון ואז ניסיתי להקשיב רק לשירה שלה, ניסיתי לנטרל את כל כלי הנגינה מסביב ולהתרכז בקול שלה באופן צלול ואז הבנתי שהיא רוצה להגיד לי רק דבר אחד, 'כלניות', וזה הביא לי את הרעיון. השירה שלה הייתה כמו מצפן בשבילי אז לא פחדתי בכלל".
בין שלל עיסוקיה המוזיקליים לוי, יחד עם הצוללת הצהובה, היא היוזמת והמנהלת של פסטיבל הג'אז לנשים, כך היא שיבצה מופע קצר, בן 50 דקות, של שירי שושנה דמארי בפסטיבל. "אצ'ה בר, המנהל של הצוללת, הוא המנוע הכלכלי והיצירתי של הפסטיבל. יום אחד הוא התקשר אליי ואמר שהוא רוצה לעשות סדרה של הופעות ג'אז לנשים ושאני אנהל אותם אמנותית. לא אמרתי כן מיד, זה מאוד מפחיד ובגדול אני נגד הפרדה של גברים ונשים. ובסוף אמרתי כן אבל כן מאוד מפוחד, כי יש הצהרה בלהיות מנהלת של סדרה כזו. הצהרה שיש בעיה".
אז למה כן?
"הרבה דרכים התנקזו אליי כי קצת לפני כן כתבתי פוסט בתגובה לסדרה של היכל התרבות בתל־אביב, שמנהל אותה אלי דג'יברי, הוא אולי הסקסופוניסט הכי גדול שיצא מישראל. ראיתי שהסדרה הזאת עוד פעם עולה, עוד פעם עם אותם השמות, עוד פעם רק עם גברים. פשוט לא הבנתי למה המוזיקאיות הכל כך טובות שיש כאן לא נמצאות בשום מקום. הפוסט ממש לא היה מתלהם, לא התכוונתי לעשות איזה מהלך פמיניסטי. תייגתי את הנשים שלדעתי ראויות ויכולות להופיע בסדרה כזאת, פרסמתי ויצאתי לים עם בעלי והילד. כשפתחתי שוב את פייסבוק היו לפוסט מאה ומשהו שיתופים, הוא גדל לממדים עצומים ביחס לסצנה הקטנה של הג'אז הישראלי. גיליתי שאני לא היחידה שחושבת ככה אלא היחידה שהיה לה האומץ לכתוב, אולי כי לא חשבתי שאני עושה משהו אמיץ. פחדתי לקחת את הניהול האמנותי כי לא רציתי שיתייגו שאני עושה ג'אז פמיניסטי, כי אני לא. ברור שיש לי הרבה מה להגיד בנושא אבל על כל דבר יש לי הרבה מה להגיד. בכל אופן הבנתי שאני בכל זאת מעוניינת לקבל את ההצעה".
עם תחילת העבודה היא ואצ'ה הבינו שיש להם ביד חומר לפסטיבל של יומיים־שלושה ולא רק לסדרה, ולתוך זה לוי התחילה ליצוק את התוכן האמנותי. הפסטיבל זכה לתמיכה של נשים וגברים כאחד, "ראיתי פוסטים של חברים מוזיקאים שכתבו, 'אני כמובן לא מנגן אבל שווה לכולם להגיע, תראו איזה דבר חשוב', זה רגע שהוא לא מובן מאליו. במובן מסוים גם לנשים עצמן לא ברור שלגיטימי שהן יקבלו את הבמה. אפילו שאין מנהל פסטיבל שלא מכניס את עצמו לליינאפ, כששיבצתי את המופע שלי על שושנה שאלתי את עצמי מאה פעם אם זה בסדר, אם אני ראויה, אם אני מספיק טובה".
שושנה מעלה את השאלה הזו מכיוון אחר, היא זכתה להצלחה בינלאומית בלי פסטיבל ייעודי. אולי באמת פשוט מי שהכי טוב מקבל את הבמה?
"היא הייתה אחת, תחשבי כמה פספסת. אחת. בסוף, מנהלי פסטיבלים, ואין מנהלות, פועלים בצורה הכי טבעית ומזמינים את מי שנמצא בסביבה שלהם, זאת אומרת חברים שלהם, שלרוב הם גברים כי זה פשוט נוח יותר. אני לא מבקרת את העובדה שזה נוח, גם לי עקרונית נוח יותר בסביבה נשית. גם לי קל יותר להזמין את חברים שלי לנגן איתי. הנוחות הזאת מתחילה להיות בעייתית כשאנשים אחרים לא מקבלים מקום. והמהלך הזה הוא עמוק, מנהל המגמה הוא גבר, והמדריך בהרכב נוער, והמנהל של הלהקה הצבאית הם גברים וגם באקדמיה תפגשי באותן עמדות גברים והשרשרת הזאת מזינה את עצמה כי הילדה בת ה־11 בקונסרבטוריון בכפר־סבא רוצה ללמוד תופים אבל יש רק מורה ורק תלמידים בנים, אז מה את חושבת שהיא תעשה? היא תמשיך ללמוד? לא, היא תרצה להיות עם הבנות בפסנתר או בבלט. אז זה לא שאין טובות, פשוט קשה מאוד להגיע אליהן, צריך לעשות עבודת שטח רצינית".
כדי לתת לנשים מוכשרות במה, לוי עשתה אינסוף טלפונים למנהלי מגמות והלכה להופעות בכל הארץ ובסוף העבודה הקשה השתלמה, שלוש מתוך ההופעות שעלו לראשונה בפסטיבל הנשים הוזמנו אחרי כן גם לפסטיבל הג'אז באילת. "אין לי בעיה לעשות את העבודה השחורה, העיקר שהמאזן יתוקן לאט־לאט".
בפעם הראשונה שהמופע Shoshana עלה ניגנו עם לוי רק גברים. "את יודעת למה? כי קראתי לחברים שלי. הנה גם אני, מנהלת של פסטיבל נשים, קראתי לנגנים, כי הנשים לא היו סביבי בכלל. עכשיו אני רואה אותן הרבה יותר". ההדים למופע היו חיוביים מאוד ולא הפסיקו להגיע. אצ'ה שמע את התגובות ואמר לה שהוא חושב שצריך הרכב נשים שייצג את הפסטיבל ושהחומר הראשוני שלהן יהיה השירים של שושנה, ככה נרקם ההרכב Queenta Ensemble שכבר עובד גם על חומרים נוספים. "זה היה חם בידיים, היו ביקורות טובות ואמרתי יאללה. היה לי יחסית קל לגבש את ההרכב, את קטיה טובול הפסנתרנית אני מכירה מרימון, כבר עבדנו יחד וידענו שיש לנו חיבור טוב. גם עם ענבר פז ניגנתי באיזה פרויקט וישר ידעתי שהיא תצטרף. למצוא מתופפת היה בעיה, קודם כול כי אין מתופפות. הצעתי לרוני כספי לתופף אבל היא מופיעה המון בחו"ל בטורים וזה היה מסובך מדי, אז מישהו הציע לי את מאי סגל שעוד הייתה בכלל תלמידת רימון, אבל זה עבד אחלה וגם הדר נויברג על מפוחית הצטרפה. חברתית התגבשנו ממש ברגע, מוזיקלית זה לקח קצת זמן כי כל אחת מאיתנו מגיעה מאזורים קצת אחרים".
הקסם התרחש וההרכב עלה עם המופע של שושנה שוב ושוב ונתן חיים חדשים וגוונים אחרים לדמותה וצליליה של מלכת הזמר העברי. התוצאה הייתה גדולה מהמחשבה הראשונית, אולי כמו ששושנה עצמה הייתה יוצרת, בהדר ובעוצמה. "היה לי חשוב שהמורשת שלה תישאר", מסכמת לוי "אפילו לא המוזיקלית, אלה האישיותית. שהיא הייתה פורצת דרך וחופשייה, שהיא הלכה אחרי הלב שלה ולא פחדה לשלם על זה מחיר. חשוב לי שהדרך שלה תהדהד".
