אינפלציית הפאבים האיריים בארץ קודשנו הביאה לכך שכל חלל עם לבנים אדומות, קשתות מעץ והמוני תמונות ממוסגרות מנכס לעצמו את שם התואר הירקרק. במקומות שכאלו האווירה חשובה לא פחות מהאוכל, ולכן בחרנו לפקוד את הסניף הפתח־תקוואי של "פטריקס" דווקא במוצאי שבת. המקום, העצום בגודלו, היה מלא מפה לפה.
לפני הכול בולט כאן הגיוון בגיל. פרחי אלכוהול לצד פז"מניקים עם כרס בירה ואומנם נרשם רוב לחבורות טסטסטורון, אבל גם נוכחות נשית מצאנו.
הוורסטיליות ניכרת גם באפשרויות הישיבה: כיסאות בר שוכנים לצד שולחנות סטנדרטיים, ספסלים אל מול ספות דיינר ארוכות. כמקובל דווקא בברי ספורט, וכנראה מתוך היכרות עם קהל היעד הפוטנציאלי, על כמה קירות אסטרטגיים הוצבו מסכי ענק שהקרינו משחק כדורגל (לפעמים נדמה כאילו בכל זמן נתון יתקיים איפשהו בעולם משחק כדורגל ולו רק לטובת הברים הללו). המוזיקה היא מיינסטרים גלגלצי, אם כי ההמולה קצת מפריעה ליהנות ממנה.
האוכל המוגש פה אינו פיין דיינינג וגם לא מתיימר להיות כזה. אז ויתרנו על האנטרקוטים למיניהם (אף על פי שגם אותם אפשר למצוא בתפריט הרחב) והלכנו על מזון פאבים קלאסי, שמנוני ומלוח. ההזמנות נלקחו במכשירים אלקטרוניים שכבר מזמן החליפו את הפנקס והעט המסורתיים, על אף הקסם שיש בהם. מצד שני, עוד לפני שהמלצרית סיימה לקחת את כל ההזמנה, השתייה כבר הגיעה אלינו אל השולחן.
הזמנו (מהחבית כמובן, יש כאן 27 סוגים שונים) אמבר אייל של מבשלת "נגב" המצוינת, בשבילו. המשקה החום־אדמדם גילם בתוכו כל מה שאמבר אייל צריכה להיות: טעם קרמלי שמגיע מהלתת הקלוי ומרירות עדינה שמשלימה אותה. אני הלכתי על הקסטיל רוז' הקבוע שלי, שלאחרונה זוכה לרנסנס. עם שמונה אחוזי אלכוהול ומתיקות בשפע, משקה הבחורות השיקי מבטיח מקסימום הנאה במינימום מאמץ.
לראשונות לקחנו כרובית מטוגנת עם טחינה ושקדים. הגיעה ערמה די גדולה של פרחי כרובית שטוגנו ושמרו על צורתם היטב, הם היו שמנוניים כדבעי וטעימים לא פחות ומעליהם שליכט של טחינה ועגבניות. הלכנו גם על נקניקייה בתפוח אדמה, שהייתה לא בדיוק מה שחשבנו שתהיה. בדמיוננו היה מדובר במיש־מש של חתיכות נקניק ותפודים א־לה טאפאס ברצלונאי אבל בפועל הגיעו סירות תפוחי אדמה צלויות־חרוכות (מדי) ומעליהן נקניקייה ארוכה וקצת עצובה. אכילה אבל לא מאוד עסיסית. הכרוב הכבוש ניסה להרים את המצב אבל גם הוא היה די אנמי. חבל, מדובר במנה קלאסית של פאבים שהייתה יכולה לקצור מחמאות, שהרי מה אהוב יותר על בני אנוש מתפוחי אדמה ונקניקיות?
העראיס שהגיע בהמשך היה אחלה. ארבעה משולשים שספחו אליהם את שומן הכבש ונחרכו־נשרפו (שוב, מדי) מבחוץ. הבשר עצמו היה עשיר ונהנה מניחוח בהרט עז וצנוברים. מה שכן, ההגשה שלו הייתה מעט משונה: עיטרו אותו ארבעה קורנישונים וגבעול בצל ירוק ארוך ואילו המטבלים שליוו אותו הגיעו ארוזים בצלוחיות פלסטיק חד־ פעמי במעין שעטנז טייק־אוואי וכאילו השנה אינה 2023.
המלצרית המליצה לנו לקחת את הפטריקסבורגר, שאף הוגדר בתפריט כ"המבורגר הכי טוב בעיר". הוא התגלה כהמבורגר לא רע בכלל, עשוי כהלכה, מלווה בחברים הקבועים של חסה, עגבנייה ובצל סגול, והצ'יפס הפריך שנלווה אליו התגלה כמוצלח לא פחות. אלא שלא הייתי ממהרת לקשור לו כתרים מוניציפליים, שהרי רק באותו המתחם שוכנת המבורגרייה שמספקת המבורגרים מוצלחים ממנו (ממפיס, שם שם).
לקינוח הלכנו על כדור רושה שהיה די סתמי ודי בינוני (קרמו שוקולד, טראפל נוגט בציפוי רושה, אם אתם חייבים לדעת) שהוציא לנו את החשק לנסות קינוח נוסף.
פטריקס מציע אוכל שלא מכוון גבוה, תמחור נגיש ואווירת חבר'ה שמחה. הוא אולי מגדיר את עצמו כאירי, אבל האמת היא שהוא הכי ישראלי שיש.
