בדרך כלל כשכותבים על אדם שרק פרץ לתודעה הציבורית, מתחילים כתבה במשפט בסגנון "אתם כנראה חיים בחלל אם לא נתקלתם במתן חלק בשנה האחרונה". אבל זה לא מתאים כאן. קודם כול כי זה לא נכון: אם אתם קוראים את העיתון הזה אתם לא בחלל, הוא עוד לא מגיע לשם. דבר שני – זו אמירה מתנשאת, ומתן חלק הוא אחד האנשים הכי פחות מתנשאים שתפגשו למרות שהוא כותב מערכונים לארץ נהדרת, כותב ומגיש פינה שבועית בתוכנית של שי שטרן בכאן 11, יצר סדרת מערכונים בכיכובו שליוותה את שידורי המונדיאל, והצטרף לחדר הכותבים של התוכנית "בובה של לילה". אנחנו נפגשים לרגל יציאת ספרו "אנשים שפגשתי בדמיון", המקבץ 77 סיפורים על דמויות שונות, שלדבריו "חלקן מהמציאות וחלקן ממציאות שהמצאתי". זה ספר מיוחד מהרבה בחינות – השפה שהוא משתמש בה, העולם שהוא מתאר והשילוב המפתיע בין הומור קיצוני ומופרע לבין רגעים חשופים וכואבים. הספר, בהוצאה עצמית, מכר את כל עותקי המהדורה הראשונה תוך מספר שעות ואת המהדורה השנייה תוך כמה ימים נוספים.
איך בעצם התחילה העבודה על הספר?
"פתחתי חשבון בטוויטר והתחלתי לכתוב סיפורים ולהעלות נושאים. בהתחלה הם לא קיבלו תגובה, או לייק, כלום. וכתבתי עוד אחד ועוד אחד, ופתאום אני רואה שאנשים אוהבים את זה – אוהבים את הסיפור, אז אני אומר 'יש לי עוד סיפור! רוצים לשמוע?' וכותב עוד אחד, ובמקביל אני מתחיל לאסוף דברים ואומר לעצמי שיום אחד אולי אעשה ספר. לא האמנתי".
זה תיאור מצטנע של הדברים. החשבון של חלק הוא אחד המובילים בקרב אלו שלא עוסקים בפוליטיקה בישראל, עם כ־35 אלף עוקבים, וכל סיפור זוכה להמוני לייקים ותגובות.
"אני שומע אנשים שאומרים 'קשה לי, יש לי מחסום', זה קשה? אחי, אנחנו כותבים בבית מהלפטופ, מה אתה מתלונן? מי שישמע אנחנו מרימים מקררים כל היום"
הסיפורים האלה הם הדברים הראשונים שכתבת?
"בפרק הראשון בספר כתוב על הפעם הראשונה שכתבתי, בילדות, אבל אחרי זה במשך שנים לא כתבתי כלום. התגייסתי, קרה מה שקרה שם, ועדיין לא כתבתי כלום עד 2013, כשפתאום מצאתי את עצמי יושב בבית לבד, לא מסוגל לצאת מהממ"ד בבית של ההורים. יוצא לעבודה שעתיים בתור חובש במחלקת הנוער של הפועל באר־שבע. ואז הייתי חוזר ופשוט כותב דברים. דברים לא טובים, פרובוקטיביים, רציתי חיבוק וחשבתי שככה אני אקבל אותו".
מה זה "מה שקרה שם"?
"התגייסתי לצבא, להנדסה, ומהר מאוד יצאתי לחובשים. נשארתי לקורס אחראי מרפאה ושם בעצם קרה האירוע: הייתי חובש על רכבת שהייתה בדרך מלוד לבאר־שבע והתנגשה במיניבוס. ירדתי לטפל ראשון בפצועים. היו שם שבעה הרוגים. והייתי שם רק עם עוד חובשת אחת. רק אנחנו. לא הכרנו לפני כן, היום היא כמו אחותי".
היום חלק מתייחס בצורה חשופה לפוסט־טראומה שאיתה הוא מתמודד וכותב עליה רבות, אבל בזמן אמת הוא פשוט המשיך הלאה. "הייתי במצב נפשי נוראי, כי כולם השתחררו וכולם רצו לטוס ולטייל ואני לא. רק רציתי להיות בבית, ולא לצאת מהממ"ד".
ואז אתה מתחיל לכתוב בפייסבוק.
"הייתי כותב דברים איומים ונוראים ומעלה אותם. דברים רעים על אנשים אמיתיים, עם שמות. בלי פחד, לא מדיבה, לא מא־לוהים, לא מלפגוע, שזה מבחינתי הכי גרוע. לא חשבתי מה היה קורה אם יכתבו עליי ככה. הייתי שקוע בעצמי ובכעס שלי. לא הבנתי למה אני כל כך כועס על הכול כל הזמן, ולמה אני מקנא באנשים שמצליחים. הכתיבה הייתה הדרך שלי לכתוב 'אני פה'.
"התחלתי לקבל לייקים. הבנתי שלא משנה אם אתה פוגע באנשים או מה התוכן, העיקר שאנשים רואים. היום אני מבין שזה נוראי, אבל באותו זמן ראה את זה בחור מסוים ואמר 'אתה יודע שאתה יכול לכתוב מודעות, כל מיני פרסומות ולקבל על זה כסף?' זה נשמע לי מדהים, ונכנסתי לעולם הפרסום. התחלתי לכתוב מודעות לפיצוחיות, 'טוק־טוק! מי שם? פיסטוק!' ולא האמנתי שאני מקבל על זה כסף. כתבתי מודעות לשוקולד באינסטגרם – 'זהירות, ממכר!'. שטויות. דיברתי עם חבר שהיה קופירייטר במשרד גדול, ונרשמתי ללימודים. חודש לאחר מכן התחיל מבצע צוק איתן, הלכתי לשם ולא חזרתי ללימודים יותר".
בצוק איתן איבדת את מקס שטיינברג, שהיה חבר שלך.
"הכרתי את מקס כשהייתי חובש מלווה ב'תגלית' והתחברנו. יום אחד הוא אומר לי 'אני בא לארץ להתגייס לגולני'. שאלתי אותו 'מה אתה צריך את זה? אני אוהב אותך אבל אחי, זה לא שלך, זה המלחמות שלנו'. הוא אמר לי שאני טועה. זאת הייתה תקופה של טילים בדרום, והוא אמר לי 'שמע, איך אני יכול לישון בלילה כשהמשפחה שלך לא ישנה?' עניתי לו שהוא יכול לישון טוב מאוד, הוא באל־איי", מתן צוחק. "הוא עשה עלייה ועבר לגור ממש לידי, אצל שכנים שלי. היינו כל היום ביחד".
"אחרי שמקס שטיינברג נהרג, פתאום הרגשתי שזה בסדר שיראו אותי חלש, שיראו אותי בוכה, כי קרה למקס משהו. אבל האמת היא שזה לא היה בכי רק עליו"
בעקבות טעות בירוקרטית, כשנפתח המבצע בעזה זומן מתן חלק למילואים בתאג"ד של יחידה לוחמת, על אף שכבר אובחן בפוסט־טראומה, ומצא את עצמו מטפל באנשים. ב־20 ביולי 2014 התרחש קרב שג'אעיה שבו נהרגו 13 חיילים, כולל שבעה לוחמי גולני בנגמ"ש שנפגע מטיל נ"ט. שטיינברג היה בין ההרוגים באותו יום.
"גיליתי על מקס בהודעת סמס. בדיוק יצאתי להפוגה וחיכיתי לכניסה הבאה לרצועה. קיבלנו את הטלפונים, ואני רואה 200 הודעות 'משתתף בצערך'. אחי שירת באוגדת עזה, הייתי בטוח שקרה לו משהו. ואז אני נכנס לאחת ההודעות ורואה בין ההרוגים מגולני את מקס שטיינברג. התעלפתי. כשפתחתי עיניים ראיתי את אחי ורופא".
הרופא, שהבין שחלק סבל מפוסט־טראומה עוד לפני המבצע, הורה לשחרר אותו. "יש דברים שאי אפשר להבין. אני לא מבין את החיילים שבאים מחו"ל. זה מבחינתי הדבר הכי גדול שיש. מבחינתי הם קדושים. עד היום אני לא מצליח להבין את מקס עד הסוף, את התחושה שלו.
"אחרי שמקס נהרג, פתאום מצאתי את עצמי שוב בבית. שוב בממ"ד. הרגשתי שזה בסדר פתאום שיראו אותי חלש, שיראו אותי בוכה, כי קרה למקס משהו. אבל האמת היא שזה לא היה בכי רק עליו. בכיתי גם על עצמי. על הדברים שהתמודדתי איתם בתאונה שעברתי. כשיצאתי מזה נסעתי למצפה־רמון, לעבוד במשרד פרסום, ברחתי משם לתל־אביב, גרתי בגבעתיים, שם גם עבדתי במשרד פרסום.
"יום אחד אני מגיע לעבודה, עובר ליד כמה אנשים שעישנו בכניסה ואני מרגיש סחרחורות. חשבתי שזה כי נשמתי את הסיגריות ונכנסתי פנימה כדי להירגע אבל זה רק החמיר. לא הבנתי מה קורה לי, חשבתי שאולי זה התקף חרדה אז הלכתי לקופת חולים. האחות קראה את התיק וראתה שכתוב פוסט־טראומה. היא שאלה אותי אם יש לי פוסט־טראומה, עניתי שלא, והיא ענתה שככה כתוב. אמרתי לה שיכול להיות שזה מהצבא. היא שאלה אם קרה משהו שהציף אותי, אמרתי לה שבעיקרון לא, אבל בכל פעם שאני מריח סיגריות אני מרגיש ככה, אולי זה קשור? היא לא ידעה לענות ואני הלכתי. אבל המצב רק החמיר ולמחרת קמתי בבוקר ולא הצלחתי לפתוח את הלסת. הלכתי לרופא, עברתי לפסיכיאטרית וקיבלתי כדורי הרגעה. באחד הטיפולים, נזכרתי שבסוף התאונה ההיא הלכתי לחברה לבקש סיגריה בפעם ראשונה בחיים. אף פעם לא עישנתי. מתברר שבתת־מודע שלי זה ריח של סבתא, כי סבתא שלי תמיד הייתה עם סיגריות. התת־מודע שלי פשוט חיפש באירוע עצמו את סבתא כדי להירגע, אבל זה גם נצרב לי עם הריח של התאונה, עד היום אם מישהו מעשן לידי אני מתרחק. זה יפה ללמוד על עצמך. לראות איך אתה תמיד רוצה את הבית, ושזה לא בהכרח המקום שגדלת בו אלא האנשים שאתה איתם. כשהתפרצה לי הפוסט־טראומה באתי למנהל שלי ואמרתי שאני לא מצליח לצאת מהבית והוא אמר לי צא, תחזור כשתחזור. בסוף לא חזרתי לשם, לא כי יש לי בעיה עם כתיבת פרסומות, העניין הוא ביחס בין מה שאני רוצה לעשות באמת לבין הדברים שאני צריך לעשות כדי להתפרנס. אם הצד של הצורך בפרנסה יהיה גדול מדי, בסוף אני אישבר. יש אנשים שיכולים להעביר ככה שלושים שנה. אני מכיר את עצמי, אם אני אלך לכיוון הזה אני גם תמיד ארגיש שחסר לי וגם הסביבה שלי תראה אותי קמל. אם יהיה משהו שמעניין אותי אני אעשה. כל עוד טוב לי ואני יוצר אז הכול טוב. צריך לדאוג שיהיה טוב, וזה החלק הקשה".
"באחד הטיפולים נזכרתי שבסוף התאונה הלכתי לחברה לבקש סיגריה בפעם הראשונה בחיים. מתברר שבתת־מודע שלי זה ריח של סבתא. פשוט חיפשתי את סבתא כדי להירגע"
המשקל של הבית נוכח גם ביצירה של חלק. רוב הסיפורים קורים באזור באר־שבע, ואפילו הכריכה של הספר צולמה בביתם של סבא וסבתא שלו. אביו סימון הוא מוסכניק ואימו נורית גננת עבדו קשה לאורך כל שעות היום ובזמן הזה הוא ואחיו אביחי העבירו את רוב ילדותם אצל סבא חי וסבתא רסמיה משכונה א'. "גדלתי שם, בשכונה א', כור היתוך. שישה בתי כנסת בטווח של שישים מטר, אחד לכל עדה. כל מה שאני היום, או רוצה להאמין שאני היום, ספגתי מסבא ומסבתא שלי. סבא שלי היה בן אדם שלא רב עם אף אדם. מתחת לבית שלהם היה חול, והייתה שכנה על כיסא גלגלים שלא יכלה לעבור שם. סבא שלי פנה לעירייה ולא חזרו אליו, אז הוא בנה בעצמו שביל ששם עד היום. זה מבחינתי ה'קום עשה'. סבתא שלי הייתה אשת הסוד שלי שאיתה הייתי מדבר על הכול. כשהתחילו לי התסמינים היא היחידה שסיפרתי לה. במשך שנים אף אחד לא ידע עם מה אני מתמודד חוץ ממנה. אפילו לא סבא שלי.
"ישבתי בבית ולא היה לי מה לעשות. כל חמש דקות הרגשתי תחושה אחרת, אז התחלתי לכתוב. התחלתי בדמויות. קודם כל דמות שתיארתי מה היא עוברת ומה היא מרגישה, דמות שמתמודדת עם טראומה. הסתכלתי על הדברים שכתבתי שם ומחקתי אותם אחרי חמש דקות. לא הצלחתי להבין מאיפה זה בא. לא הבנתי שיש בי כעס על דברים אחרים, שאני חייב להוציא אותו איפשהו. שזה יוצא שם. הוצאתי אותו בכביש כשמישהו חתך אותי, בתור בסופר פארם כשבן אדם בא לעקוף, במקומות שידעתי שזה בסדר לכעוס בהם אבל מפה ועד למצוא את עצמי אומר למישהו סע אחורה לפני שאתה מקבל אחת, יש פער עצום. אתה אומר זה לא אני.
"כל אותו זמן המשכתי לכתוב את הדברים האיומים בפייסבוק, ושופט כדורגל הגיש נגדי תביעת דיבה. כתבתי עליו משהו נוראי, הוא הגיש נגדי תביעה ובמשך שלושה חודשים היא ריחפה מעליי. באותו זמן לא עבדתי כי בדיוק התחילה הקורונה, אז הייתי בבית בתחושה איומה. זה היה ב־2021. החלטתי שאני עושה שינוי. החלפתי פסיכולוג, תבעתי את משרד הביטחון. תבעתי אותם כבר קודם אבל רק אז קיבלתי הכרה, שתבין כמה זה היה מסורבל.
"אני מודה לאלוהים כל יום על השיעור שלמדתי בתביעה, כי אם לא הייתי מקבל את השיעור הזה לא הייתי מבין מה אני רוצה לעשות. לא הבנתי אז שהמטרה היא לשמח אנשים. אני רוצה שמי שיקרא יקבל משהו, שאני אוכל להסתכל על הקטע שכתבתי ולהגיד שאני גאה בו כי אולי הוא שימח מישהו. או העציב, אבל מחר הוא יסתכל על זה אחרת. וגם בשביל עצמי – רציתי לכתוב דברים שאני מרגיש, דברים אמיתיים יותר. לא ללכלך על אנשים, מזה יש מספיק, כולם מלכלכים על כולם. לא שהפסקתי לכתוב דברים קשים, אבל כבר לא כתבתי על אנשים ספציפיים. אני יכול לדבר על תופעה, אבל אני בחיים לא אכתוב שהזה הוא ככה והזאתי ככה, זה לא מעניין. אז פתחתי את הטוויטר ואחר כך חזרתי לפרסום, עד שבתחילת 2022 אמרתי די. די עם הנסיעות לתל־אביב. די עם לעשות משהו שאתה לא שלם איתו אפילו בשבעים אחוז. פשוט התחלתי לכתוב".
ואיך הגעת להיות כותב מקצועי?
"בעקבות הדברים החדשים שכתבתי, הטובים, איתי רייכר מארץ נהדרת כתב לי הודעה שהוא אוהב את מה שאני כותב וביקש שניפגש. ככה הזדמן לי לכתוב כמה מערכונים שאני מאוד גאה בהם. באותה תקופה התקשר אליי בחור בשם סתיו שאמר שהוא חושב שאני צריך להגיש את הטקסטים בשי שטרן. התחלנו לצלם ואז פתאום קיבלתי פנייה מהעורך של שידורי המונדיאל, אבי כהן. ניימדרופינג רציני, אבל אלה כל האנשים לאורך הדרך שנתנו לי הזדמנות. הוא אומר לי תעשה פינה. אני אומר לעצמי מונדיאל, שלושים ומשהו אחוז רייטינג, חצי גמר 35 אחוז רייטינג, יש שתי דקות שכל מי שמחכה לראות הולנד־ארגנטינה מקבל אותי. אוקיי!"
נשמע מטורף.
"זה משנה חיים. אני בסיני ואלי בן־דוד מבובה של לילה מתקשר. גדלתי על 'בובה', על הכתיבה של אלי, אדר, עומרי וארנון. דברים מתחילים להסתדר לכיווני. מהתחתית של התחתית של התחתית, אתה קם בבוקר ועושה את מה שאתה אוהב. ומלהרגיש בשוליים של השוליים של החברה פתאום אתה שווה משהו. יש משהו נוראי בפוסט־טראומה, שאין לך ערך עצמי. אתה לאט־לאט נעלם. אני מודה לא־לוהים על כל התהליך שעברתי.
"כשהספר יצא פתחתי אופציה להזמין הקדשה. קיבלתי הודעה מזוג דתיים שהזמינו, וכתבתי להם בהקדשה שכל לילה מאותו היום שתבעו אותי אני אומר תודה לא־לוהים על הכול. מדבר איתו בדרך שלי. כתבתי להם שהלילה אני אודה לו עליהם, על האנשים שקונים את הספר, שאומרים בפעולה הזאת אנחנו איתך, יש מקום למה שאתה עושה. כל עוד יש מי שקורא, יש מקום למה שאני עושה. יושב בן אדם שזה גורם לו להרגיש אחרת ממה שהוא הרגיש רגע לפני כן – זו השמחה שלי. אתה רואה איך אני", הוא מחייך ומנגב דמעה.
מה ההשראה שלך?
"אני חושב שאף אחד לא המציא כלום, אנחנו רק מביאים את עצמנו לתוך דברים שספגנו. אני גדלתי על דאוד אל־נטור, על מנחם תלמי, על תמונות יפואיות, אני מאוד אהבתי את זה שהוא נותן במה לסביבה שלו ולמקום שהוא בא ממנו. אמרתי לעצמי בוא'נה, גם לנו יש שפה. גם לבית שלי ולשכונה שלי ולחבר'ה שלי. בא לי גם. אני פשוט חושב שזה שילוב של כמה דברים. ואני מפחד להיכנס בעצמי ללמה או איך כי זה מפחיד אותי לגלות. תדע, תמיד יש ספק. דיברתי עם אחד הקומיקאים הכי גדולים במדינה, הוא שאל למה אני לא עושה סטנדאפ. אמרתי שאני מפחד, הוא ענה 'אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? אני גם מפחד, כבר 25 שנה, ולפני כל פעם שאני עולה אני מפחד. אבל אני עושה'. הוא צודק. אני יודע שארצה לעמוד על במה. לא יודע באיזו קונסטלציה, אבל אני רוצה לעמוד על במה ולהגיד את מה שיש לי להגיד. אני מתחיל להגיד את זה בקול. נראה לי".
ואיך אתה כותב?
"הגישה שלי היא שמוזה זה לעצלנים. אנשים שמחכים שיבוא להם משהו, אף פעם לא בא להם כלום. צריך לטעום הכול ולגעת בהכול ולהריח הכול. לחוות כמה שיותר חוויות ולדבר עם כמה שיותר אנשים. החלק השני הוא פשוט לשבת ולעשות את הדבר. זה המוסר שקיבלתי. לא רק מהפרסום, אלא גם מההורים שעבדו כל היום, וזה המוסר שקיבלתי מסבא שלי שהיה נוסע על האופניים למפעל חרסה כל יום במשך 40־50 שנה בגשם ובשמש באופניים כי צריך לפרנס. אני שומע אנשים שאומרים 'יש לי מחסום', זה קשה?! אחי, אנחנו כותבים בבית מהלפטופ, מה התלונות? מי שישמע אנחנו מרימים מקררים כל היום. אז פשוט לשבת ולעשות. השגרה הזאת היא בטון, אני תמיד כותב, ויש הרבה דברים שאני כותב שהם גרועים. צריך לקלף, אתה מול המילים, וזה לא מספיק טוב ולא מספיק טוב ואז יוצא משהו יפה, אוקיי. כישלון, כישלון, אני גרוע, אני אפס, ואז יוצא עוד משהו יפה, אז יש לי שני דברים יפים – אולי נחבר אותם. אני מסתכל על הכותבים הכי גדולים שיש פה, על הכותבים של בובה של לילה, אתה יודע איזה קשה זה לחדש במשך עשר שנים? אבל הם יושבים וכותבים, ומתחילים זום בתשע בבוקר, והוא נגמר גם בתשע בערב אם צריך, ומחר מחדש".
יש מתח בין ההתמודדות שלך עם פוסט־טראומה ובין המקצוע החשוף הזה. איך אתה שומר על עצמך?
"אני שונא להתראיין", הוא אומר לי. "אמיתי, שונא. אני אוהב לכתוב, אני אוהב לפגוש אנשים. אני לא אוהב ראיונות, וחלק מהלשמור על עצמי זה לוותר על דברים כאלה, לוותר על הזדמנויות".
כשאנחנו מסיימים מתן מתפנה לענות להודעות של אנשים שהזמינו את הספר. הוא עונה לכל אחד אישית. "נהייתי מרכז שירות לקוחות".
אתה סובל?
"מה פתאום. תן לי לעשות את זה לנצח".
