אם תשאלו את איה קפלן, במאית תיאטרון ומחזאית, היא תגיד שהיא לא אוהבת את המילה עיבוד. "אני שונאת את המילה הזאת", היא מתוודה כבר בפתיחת הריאיון, "אני לא מכירה בה, כי אני לא חושבת שאפשר לעבד ספר להצגה. אפשר לכתוב מחזה או יצירה מקורית בהשראת פרוזה, אבל ודאי לא לעבד את זה. לאנשים יש איזו ציפייה לראות מעין גרסה בימתית של הספר, וזו טעות מרה בעיניי. מבחינתי, הרעיון הוא להראות איזושהי תגובה שלי לסיפור".
אבל אם תרצה או לא, בפרסומים על ההצגה החדשה שלה בתיאטרון החאן, "נער האופניים", המבוססת על ספרו של אלי עמיר, המילה הזו מופיעה, ויכולה אולי להטעות. ההצגה מגוללת את קורותיו של נורי, נער בן 16 יליד בגדד שמצליח להיקלט בקיבוץ במסגרת עליית הנוער, ודווקא ברגע שנדמה שהוא מצליח להשתלב בארץ הוא נלקח משם בציוויו של אביו כדי לסדר את עתיד המשפחה ולהשיג לה דירת שיכון בירושלים. נורי מתגלגל בין משרדי ממשלה, פקידים ובעלי תפקידים, מתפרנס מחלוקת עיתונים תוך שהוא מבקש להתערות בארץ החדשה ולהבטיח לו ולאחיו עתיד אחר.
לקפלן (42) כבר יש ניסיון בתחום, היא זו שעיבדה גם את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז להצגה שקצרה שבחים רבים. ב־17 השנים שהיא יוצרת בזירה הרפרטוארית ביימה 24 הצגות תוך שהיא מתמקדת בשני תחומים עיקריים – עיבוד קלאסיקות והבאת נרטיבים נשיים אל מרכז הבמה במחזות המקוריים שהיא כותבת. קפלן מתגוררת בהרצליה, נשואה לאוהד, חוקר דתות, ואמו של עדו, בן שבעה חודשים, שאותו הביאה לעולם אחרי שנים של טיפולי פוריות. היא רואה קשר ישיר בין הסיפור האישי שלה לבין הבחירה בספרו של עמיר.
באותה התקופה הייתי כבר אחרי כמה שנים של טיפולי פוריות, עם כל כך הרבה קשיים ואובדנים ובדידות איומה, הקריאה של הספר, המפגש עם הארכיטיפ של הנער שקם ונופל, נתנה לי כל כך הרבה כוח. לכאורה מה לי ולילד בן 16 מבגדד, אבל הוא ריפא אותי
"אחרי 'סיפור על אהבה וחושך' התפניתי לקרוא את 'נער האופניים'. ולפני שקראתי אותו שמעתי את אלי אומר בריאיון שעמוס עוז כתב ספר כל כך חושפני על הילדות שלו, וזה נתן לו את האומץ לכתוב את הסיפור הירושלמי שלו. הקריאה בספר שלו ממש תפסה אותי בבטן. תוך כדי קריאה כבר ידעתי שאני רוצה לעשות איתו משהו. החומר ממש יצא מהדף. חשבתי שיש משהו מאוד חזק בלתת תגובה תיאטרונית גם לצד השני של ירושלים. עמוס עוז מתעסק במובהק בכרם אברהם, שכונה של אשכנזים עניים, פליטים שאירופה הקיאה שמתקשים להתמודד עם המציאות החדשה. היה מעניין לראות פתאום אזור אחר של מהגרים, שהוא למעשה האזור של המשפחה של בעלי.
"נער האופניים מציג דיסוננס שלא הבנתי קודם, מתואר שם ההלם שהעולים חוו עם המעבר מבירה מעשירה ומעטירה לארץ שממה, ומולם עמדו אנשים שלא הכירו בפאר שהיה במקום שממנו הגיעו. התחושה שהממסד פשוט לא הבין מה הם עזבו עוברת בצורה חזקה מאוד. ואם אצטט את עמיר, 'מבחינתם, העולים ירדו מהעצים'. האופן שבו אלי עמיר פותח את המניפה הזאת פשוט הימם אותי".
היו לך שיחות על זה עם אלי?
"בטח, המון. אבל מה שבאמת תפס אותי בבטן זו הבדידות המטורפת של הילד הזה, נורי, שעובר לבד לירושלים עם משימה בלתי אפשרית שאבא שלו פוקד עליו לבצע, והיא להשיג דירת שיכון למשפחה".
אבל הדירה היא רק אינסטרומנט שמייצג את הרעיון כולו. למעשה האב מניח על כתפיו של הילד את כל העתיד המשפחתי.
"נכון, הכול נופל על כתפיו של הילד בן ה־16. גם להשיג דירה, גם למצוא מקום לאחים שלו ללמוד. ובדרך, הנקודה הכי קשה היא הבדידות שהוא חווה, במקום שאין לו בו אף אחד ובמשימה שנראית בלתי אפשרית. הוא נופל וקם וכל כולו כמו איזה ראש חץ שלוח. אני מתארת את זה מאוד יפה, אבל זה גמר אותי. באותה תקופה הייתי כבר אחרי כמה שנים של טיפולי פוריות, עם כל כך הרבה קשיים ואובדנים ובדידות איומה, והקריאה של הספר, המפגש עם הארכיטיפ של הנער שקם ונופל, נתנה לי כל כך הרבה כוח. לכאורה מה לי ולילד בן 16 מבגדד, אבל הוא ריפא אותי".
הסצנות שמופיעות בהצגה לקוחות אומנם מהספר אך עברו אינטרפרטציות משלהן. כמו למשל בפתיחה, כשאביו של נורי מגיע כדי לשלוף אותו מהקיבוץ שהוא נמצא בו כבר שנתיים. "נורי עומד לעבור מעליית הנוער למוסד החינוכי, וזה בעצם אישור קבלה לקיבוץ", מסבירה קפלן, "כי בהמשך, אחרי שהוא יסיים את שירותו הצבאי הוא יהיה חבר קיבוץ. החלום שלו עומד להתגשם וכל האופק שלו פתוח, ודווקא אז אבא שלו מגיע כדי לשלוף אותו משם. הסצנה מעבירה את הפער בין האב לבין הקיבוצניקים יפי התואר, בני האלים, מול האפנדי בחליפת שלושה חלקים ישנה עם הכובע העיראקי ושרשרת החרוזים, המסבחה. על הבמה זה כל כך חזק. בספר אפשר לתאר את האירועים, אבל יש את השנייה הזאת שבה הוא מתפרץ לתוך השירה הקיבוצית עם החאקי והבנות עם המכנסיים הקצרצרים והפער בין העולמות חי – ישנו המבט של הקיבוץ עליו, והמבט שלו על הקיבוצניקים, ונורי שנקרע ביניהם. יש שם קטע מאוד חזק, נורי מתחנן להישאר אבל הוא בא ממקום שבו לא אומרים 'לא' להורים, והאבא אומר 'צריכים אותך, אתה חייב לחזור אחורה'".
זה מאוד תרבותי, ילד אחר אולי היה מורד.
"נכון. יש קטע שהוא בא למדריכה, שהיא כמו אמא שלו בקיבוץ, והשיחה בינו לבינה פשוט לא מצליחה להתקיים. כלומר, טכנית היא מתרחשת, אבל הם לא מצליחים לגשר על הפער התרבותי. זה אחד הדברים שמאוד אהבתי בנער האופניים, שיש המון נקודות מבט, ולכולם יש טיעונים חזקים וכנים. המדריכה משתגעת מזה שדווקא כשהוא נמצא על סיפה של ההצלחה, ויכול להגשים את החלום ולהיות חלוץ מהפכן ולשנות עולם, הוא עוזב כי אבא שלו ביקש ממנו. והוא מנסה להסביר לה – אני הבכור, אני לא יכול להגיד כלום לאבא שלי. והיא אומרת לו – 'אבל גם אני עמדתי מול אבא שלי. כולנו פה מרדנו באבא, כולנו פה ביצענו רצח אב. מה אתה חושב, שכל הקיבוץ הזה היה קם, כל המדינה הזאת הייתה קמה אם לא כל אחד ואחד מאיתנו היה מבצע רצח אב?' הוא בהלם נוראי מהביטוי הזה, אז בעלה מסביר לו מה זה רצח אב. ונורי אומר לה – 'אני לא יכול. את לא מבינה, זה אחרת אצלנו'. הם לא מצליחים להבין אחד את השני, למרות ששניהם אנשים טובים, וזה קורע לב".
אני לא יכולה לסבול את הורדות הידיים, את השיח המקטב שתמיד מגיע למשחק סכום אפס. למה אי אפשר לנתק את הפרדיגמה שכל צד מפחד שהצד השני בא לרמוס אותו, ולנסות להביא את חברת המהגרים השבטית שלנו לשלב הבא? דיסוננס ובדידות.
מהקיבוץ חוזר נורי לכפר העיוורים שבו מתגוררת משפחתו. "תחושת הזרות ממשיכה ללוות אותו. אנחנו רואים איזה נטע זר הוא בקיבוץ, וכשהוא חוזר לכפר העיוורים גם שם הוא כבר לא שייך. אמא שלו מחזיקה קצר את אחותו ולא נותנת לה ללכת לשום מקום, שומרת עליה בבית. הוא מנסה לשכנע אותה שפה זה אחרת, שהיא יכולה לתת לה לצאת לקומזיץ או לפעילות בתנועה, והאם לא מוכנה לשמוע שהצברים אנשים טובים, שהם לא מופקרים. הוא בעצם שוכן קצוות כזה, לא פה ולא שם".
האופניים, על פי פרשנותה של קפלן הם בעצם דימוי. "היה לי ברור שהם מייצגים משהו, ונתתי להם שתי פרשנויות שונות. האחת היא הסיבוב הזה של האופניים – נורי מתייגע ורץ כל הזמן, במשך שלושת רבעי מהזמן נראה שהוא מבזבז את הכוחות שלו, כמו אוגר שרץ על הגלגלת. מצד שני, בסוף זה כן המסלול שלו. הוא עובר דרך וגומע מרחקים, גם פיזיים וגם נפשיים. יש סצנות שהעליתי ממש אופניים על הבמה, כשרציתי להראות את הדרך שהוא עובר, ולפעמים העליתי רק גלגל של אופניים.
"יש גם סצנה שיצרתי בה קולאז' של התרחשויות. בסצנה הזו יש פקידים שהוא פוגש כשהוא מנסה להירשם ללימודים, להשיג לעצמו עבודה, למצוא דירת שיכון למשפחה ולבקש להיות נער שליחויות במשרדי הממשלה. קראתי לזה 'הקולאז' של השומרים בשער'. כל אחד מסיבותיו, פשוט לא נותן לו, ונורי מתרוצץ ביניהם ואבא שלו בדמיונו עומד מעל גלגל האופניים ומסובב אותו כל הזמן, יושב לו על העורף. בסוף כל היום הזה הוא קורס על המיטה שלו, ואז השעון המעורר מצלצל והוא מתחיל עוד פעם. אני מאוד אוהבת את מקבץ הסצנות הזה, כי הוא מראה כמה תעצומות נפש הילד הזה היה צריך. עם כל אחד הוא צריך לדבר בשפה אחרת, והוא מנסה למצוא מפתח אחר ללב שלו. כל ניצחון קטן הוא סיבה לחגיגה ואחרי כל ניצחון קטן מגיעה מפלה מאוד גדולה".
אם ניקח את זה למקום האקטואלי, אפשר להקיש מהחוויה הזאת למה שאנחנו רואים עכשיו בפוליטיקה?
"אני חושבת שהכוח של החומר בסיפור זה שהוא מראה שישראל התחילה כחברת מהגרים שעשויה שבטים־שבטים, וכמה, במובנים רבים, אנחנו עדיין שם. אני חושבת שלכולם היה קשה באותה תקופה, השתדלתי להראות את זה במחזה וגם אלי מדגיש את הקושי בספר. יחד עם זאת, אנחנו כן עוסקים בגזענות ובהתנשאות של הממסד כלפי העולים שהגיעו ממדינות ערב, וזה עשה להם את החיים הרבה יותר קשים.
"בהצגה שלי הצופים יודעים איך הסצנה מתחילה, אבל הם לא יודעים איך היא תסתיים. יש סצנה מאוד לא צפויה, שאבא של נורי מגיע איתו כדי לנסות לרשום את הילדים לתיכון ברחובות. מנהל בית הספר, שהוא צבר מבוגר, מתנשא עליו במיוחד. הוא חושב שהצברים בנו בשביל העולים את הארץ ואפילו לא מבין למה אבא של נורי רוצה שהילדים שלו ילמדו אצלו ומה הבעיה שלהם ללכת לתיכון עמל. בסוף, האב עדין הנפש מתפרץ עליו ואומר לו – 'הילדים שלי חכמים, אני לא רוצה לשלוח אותם לעמל. אתה את הילד שלך גם שולח לעמל?' המנהל מתפרץ עליו בחזרה ואומר לו – 'אתה לא תדבר על הילד שלי. הילד שלי נפל בקסטל'. האבא ההמום קד לו קידה ויוצא".
"בעלי מגיע ממשפחה מזרחית, אני מגיעה ממשפחה אשכנזית, ולסבא וסבתא שלי שהגיעו מהמחנות לא היה קל יותר, הם היו בטראומה נוראית. לכולם היה קשה, אבל אני חושבת שההכרה מאוד חשובה לריפוי, וצריך לתת את ההכרה על זה שלכולם היה קושי עצום, לא נורמלי. המדינה הזאת היא נס, וכשקראתי את הספר הזה הרגשתי עוד יותר כמה הנס גדול, וכמה הרבה מהעוולות שנעשו היו כי לא הייתה ברירה, כי לא היה כסף, כי לא היה איפה לשכן בכלל את כמות העולים שהגיעה. אבל הגזענות הייתה, והיא הייתה חזקה. המחשבה שהם הגיעו מכלום, התפיסה שלא הייתה להם תרבות והשכלה – מה שכמובן היה מאוד רחוק מהאמת – היא מקוממת. ולדעתי לא רק שבסדר לדבר על זה, חשוב לדבר על זה".
באיזה מובן?
"אני יכולה להגיד לך אישית, כאיה, שאני לא יכולה לסבול את הורדות הידיים, את השיח המקטב שתמיד מגיע למשחק סכום אפס. למה אי אפשר לנתק את הפרדיגמה שכל צד מפחד שהצד השני בא לרמוס אותו, ולנסות להביא את חברת המהגרים השבטית הזאת לשלב הבא? אנחנו כבר דור שלישי, אנחנו נטמעים אחד בשני וכל כך הרבה משפחות הם כבר חצי חצי. אפשר לעבור לשלב הבא ולדבר בצורה יותר נשית – של ריפוי, של איחוד, של הרבה קולות. זה טוב שיש הרבה קולות. המחנאות מפחידה אותי, לכן התיאטרון שאני רוצה לעשות הוא תיאטרון שמחבר חיבורים. לא כזה שמוביל להתנצחויות".
לפני חמש שנים הקימה קפלן את פורום יוצרות בתיאטרון. "שני הדברים העיקריים שחרתנו על דגלנו זה 50/50, כלומר שהמחזאיות והבמאיות יהיו 50 אחוז מהרפרטואר התיאטרוני, והמטרה השנייה היא לטפל בסביבת העבודה בתיאטרון. לא רק בהטרדות מיניות פר־אקסלנס, אלא בעובדה שמדובר בסביבה שלגבר הרבה יותר נוח להתקדם בה מאשר לאישה. יש לנו הישגים מדהימים, והתחושה היא שנפתח הסכר. מנהלי התיאטראות משתתפים איתנו פעולה בצורה פנטסטית וכבר היום המצב הרבה יותר טוב. הדרך כמובן עוד ארוכה, ואני חושבת שכשאין מספיק נשים שכותבות, יוצרות ומביימות אז אין מספיק קולות של נשים על הבמה.
"אם אין מספיק מקומות לנשים, אין מספיק סיפורים של נשים – מטבע הדברים כשאני כותבת מאפס אני בדרך כלל אכתוב אישה, כי אני אישה. המציאות הישראלית מביאה הרבה דרמות של נשים והתמודדויות נשיות, רק צריך שיספרו אותן. עוד לפני שכתבתי בעצמי שיתפתי פעולה עם מוטי לרנר ב'עושה כרצונו' כדרמטורגית ובמאית, על פי הסיפור של אישה חרדית שאיבדה את עצמה לדעת. אחר כך יצרתי בקאמרי את 'השבעה', שמדברת על ניצולת כת שחוזרת לבית הוריה עם חמשת ילדיה שהם מעולם לא הכירו. יצרתי גם את 'הדירה של רוזה' בתיאטרון באר־שבע, שעוסקת בזקנה של נשים".
ומה לגבי הנרטיב הדתי? כרגע, רוב היוצרים הדתיים עדיין מציגים במבני ציבור ומתנ"סים, והתחושה היא שעולם התיאטרון הוא חילוני, שמאלני ובלתי חדיר.
"אני יכולה להגיד לך רק מהמקום שלי, שאני מחפשת בנרות מחזאות דתית נשית. זה מקום שאני מאוד נמשכת אליו. אני מחפשת בנרות כותבות דתיות לעשות איתן שיתופי פעולה. עבדתי שנתיים בפרויקט מדהים של חממה ליוצרות חרדיות והיו שם חומרים מטמטמים. אבל לא היה אפשרי להמשיך איתם להצגות רפרטואריות, כי הן היו לא מוכנות שגברים יראו את היצירות. אשמח שמי שיש לה חומר מעניין תיצור איתי קשר".
השמועות אומרות שבעקבות הקורונה קשה מאוד להביא קהל לתיאטרון והקהל הולך ומתבגר.
"הקורונה השפיעה אבל אני חושבת שהקהל לאט־לאט חוזר. המצב עוד לא חזר לקדמותו, אבל זה משתפר כל עונה. הבעיה הבוערת יותר, שהיא גם הפתרון לבעיה הראשונה, היא שבאמת צריך להביא לתיאטרון קהלים חדשים, בראש ובראשונה אנשים צעירים יותר. לפני שנתיים שיתפתי פעולה עם תיאטרון החאן והשתלטנו על בית הנסן עם הצגה שנקראת 'חתונה בשעת מגפה'. התעורר בי רצון לעשות איזה קומנט על הצורך בתיאטרון בשעת מגפה, והלכתי על בית המצורעים שפותח את שעריו בפעם הראשונה כלפי חוץ. אלה היו ארבע הצגות שהשתרגו אחת בשנייה והלכו בעקבות הדמויות. המצורעים נאלצו להתמודד עם העולם ולהרגיש את החריגות. לאירוע הזה הגיעו כמויות של צעירים ופתאום ראיתי כל מיני בחורות עם זר על הראש ובלונים מסתובבות עם החברים שלהן, כי ההצגה הייתה המתנה שלהן ליומולדת. היה כל כך כיף לראות את זה.
"גם הקהל הנאמן של התיאטרון הוא נפלא ואני שומרת עליו בשתי ידיים. היה מדהים לראות את כל זקני ירושלים מגיעים, אלה אנשים קשוחים שהולכים את כל הדרך עם קביים, בלי קביים, לא אכפת להם אם יש מדרגות או אין מדרגות. הם הגיעו ואהבו. האנשים האלה אמרו לי סליחה, עברנו מצור, עברנו מלחמות, לא מפחיד אותנו מגפות, ואני אוהבת את הגישה הזאת".
