רומן מתח נוסטלגי שהוא הזדמנות אחרונה לסיפורים מכלי ראשון

ראשית יש לומר: "לא אהבנו מדי" הוא הפתעה נעימה מאוד. למה הפתעה? כי הכריכה הנוסטלגית מרמזת על רומן היסטורי, והחשש המיידי הוא סאגה משפחתית הנפרשת על פני שלושה דורות. זה אכן ספר שנטוע עמוק בישראל של שנות החמישים, והוא אפילו כולל את החשודים המיידיים "אירופה" ו"קיבוץ". אבל החדשות הטובות הן שזה לא עוד תחקיר היסטורי מתוּוך דרך סיפור פרטי. אנחנו בכלל בספר מז'אנר תעלומה בלשית, ועוד כזה שמתקיימת בו הקלישאה הנחשקת מכולן: הוא נקרא בנשימה עצורה.

העלילה בקצרה: אברם, סוחר בשוק בחיפה, חובש כיפה נשוי ואב לשני ילדים, נרצח במפתיע. למה שמישהו ירצה לרצוח אותו? במהלך ימי השבעה יחקור השוטר ז'קו את התעלומה, וסיפורי החיים של אברם והסובבים אותו, וגם של ז'קו עצמו, ייחשפו בהדרגה. ז'קו מנסה לברר האם לאברם היו אויבים, במקביל להתמודדויות המשפחתיות שלו ושל אשתו. עד כאן המסגרת.

שני דברים מרכזיים מאפיינים את לב הסיפור: הראשון הוא המיקום. אנחנו בחיפה הישנה, השוק והכרמל והים. בשורה טובה לאוהבי האזור, כמוני, ובשורה טובה עוד יותר לבני המזל שגדלו בחיפה או הקריות, ומקבלים על הדרך בונוס בדמות אלבום תמונות ילדות. המיקום בשנות החמישים מתגלה כמעניין. לרוב הקוראים יש עדיין זיכרון מעומעם של החיים שלפני האינטרנט והרשת החברתית, והחוויה "להזמין מונית בטלפון ולא באפליקציה" מהדהדת קלות. הנדודים עם מחברת שצריך לצלם אל החנות המיוחדת עם המכשיר הפלאי שמסוגל לכך, כבר מעלים חיוך של ממש. היינו שם. לא מתגעגעים, אבל בהחלט יודעים להעריך. המרכיב השני הוא אפיוני הדמויות, ושווה להתעכב עליו.

אברם ואשתו הם "משם". כלומר מהונגריה ומהשואה. ז'קו השוטר הוא מרוקאי. הוא נשוי לגלית האשכנזייה, שהיא אדם לא חם במיוחד. מי שמסייעים לז'קו בחקירה הם, בין השאר, חוקר יקה המתמחה בפענוח קודים כשהוא לא נם בין שתיים לארבע, וגולדה, זונה טובת לב שמצטטת שירה. איך אנחנו יודעים על מוצאן של הדמויות? ובכן, הדמויות בספר מדברות עליו בלי חשבון. בריכולים בפינת הקפה, וגם תוך כדי החקירה עצמה.

מה האינסטינקט הראשוני שלכם למקרא שורת האפיונים העדתיים הזו? האם נעתם במקומכם בחוסר נוחות? זוהי אפשרות סבירה. שני דברים מהלכים אימה על אוהבי הספרים, ויש ביניהם קשר הדוק: אנחנו מפחדים מקלישאות, ואנחנו רגישים לכל אפיון שעשויה להשתמע ממנו הכללה או גזענות. אפיון גזעני הוא קלישאה אוטומטית, וחמור מכך: הוא מחשיד בחוסר תחכום את הסיפור כולו.

הצדקה כפולה לקריאה

כדאי לנשום עמוק. במקרה הנוכחי, זה חלק מהקסם. אפשר אולי לומר שהאווירה נטולת הפי־סי היא עלילת משנה בפני עצמה. ז'קו, גולדה, רחל אשתו של אברם וכל היתר מדברים בשפתם הטבעית: שפת מהגרים בשנות החמישים. אלו חדשות טובות. כי לחשש המוצדק מגזענות ומקלישאות מעצבות תודעה, נלווה תמיד חשש מהפרזה לצד השני. אנחנו שואפים לקלף את הדעות הקדומות כדי להגיע לגרעין האמת. האם מחיקת ההיסטוריה היא הדרך הנכונה להגיע לשם? שאלנו את זה בסדרה ברידג'רטון, ששילבה רטרואקטיבית דמויות שחורות בהיסטוריה של האצולה. שאלנו את זה בכל התאמה של מחזה היסטורי לכללי התקינות הפוליטית החדשים, כולל שינויי מגדר וצבע, ואפשר לשאול זאת גם כאן.

באמת היינו רוצים ספר שמדבר על מדינת מהגרים בשנות החמישים, ואף אחד לא מתייחס בו למדינת המוצא של השכן? עמוק בלב אנחנו יודעים את התשובה: יותר משאוהבי הספרים אוהבים את הספרים שלהם נקיים ונכונים, הם אוהבים אותם אמיתיים. לכן יש משהו מענג באופן שבו "לא אהבנו מדי" מדלג בקלילות מעל משוכת הפי־סי ומכריז בחדווה: כן, אנחנו בישראל של שנות החמישים. כן, זו השפה שאנשים מדברים בה, וזו גם הדרך שבה הם מסתכלים אחד על השני. אנחנו בתוך ההיסטוריה. ביטויים הם עדיין לא קלישאות, תיאורים מבוססי מוצא עדיין לא גורמים לשערות לסמור. מי שמעוניין להצטרף, מוזמן להתרווח ולזרום עם העלילה השועטת.

סוגריים חיוניים לעניין שנות החמישים: "סער ופרץ" הוא שמה של תנועה ספרותית־אמנותית מגרמניה של מהמאה ה־18, שהתאפיינה בחופש ביטוי עז לרגשות קיצוניים, כתגובת נגד לעידן הנאורות. בהשאלה, פסיכולוגים מתייחסים לגיל ההתבגרות כאל "תקופת הסער והפרץ". נראה שמדינת ישראל בימים אלו היא סער ופרץ בשני המובנים – רגשות קיצוניים והתבגרות. התוצאות הקולניות בוקעות מהטלוויזיה ומהרדיו של כולנו, ולפעמים גם מהחלון. סיבה טובה לסגור לפעמים הכול ולקרוא ספרים. ולקריאת "לא אהבנו מדי" יש בעת הזו הצדקה כפולה וסותרת: מצד אחד זה לא ספר אידיאולוגי רשמי אלא סיפור בלשי, ולפיכך אסקפיזם טהור; מצד שני, או בעצם במקביל, לדבר על שנות החמישים זו אקטואליה בוערת.

מקובל לכרוך קריאת ספרות שואה, או ספרות פוסט־שואה, בצורך לזכור את התקופה הקשה בתולדות היהודים בעת החדשה. אל ההצדקה הטריוויאלית הזו נוסף צו שעה, בוער אף יותר: לזכור לא רק מה עשו לנו ושכולם אנטישמים, אלא בעיקר איך הגענו לכאן ולמה. מה רצינו ועל מה חלמנו ומי היינו בהתחלה של כל זה. זה לא שלא רבנו בשנות החמישים; זה לא שלא היו פילוגים ומחלוקות; ועדיין, קריאת ספרים על תקופת קום המדינה היא דפדוף עצוב באלבום תמונות, תראו איך היינו יפים ותמימים.

שחיתות הון ושלטון

בחזרה לעלילה השועטת: זה בהחלט ספר גדוש עלילה. ריחות השוק עזים והדמויות ססגוניות, ותוך כדי חקירה נחשפים גם סיפורי שחיתות ויחסי הון־שלטון מעדות מנאייכ. על רקע החקירה, שנמשכת לאורך תקופת השבעה על אברם, נחשפים גם היחסים בתוך המשטרה, הבעיות של ז'קו וגלית, ועוד כמה סיפורי משנה. אבל כל אלו, שובי לב ככל שיהיו, הם רק תפאורה ללב הסיפור ההולך ובוקע: מה הסיפור של אברם?

אברם המת הולך ונחשף, ומתברר שהוא היה דמות ייחודית במלחמה ונשאר כזו גם אחריה. אברם, מתברר, הוא לא אדם שהחיים קורים לו. הוא לוקח את גורלו בשתי ידיים, ולפעמים גם את גורלם של אחרים. כשנדרשת הכרעה הוא מקבל החלטות שמשנות את חייו ואת חיי הסובבים אותו. הוא רחוק מלהיות האיש הפשוט שהולך לבית הכנסת, עובד בחנות עם אשתו ואז חוזר הביתה לילדיו. יש לו אוהבים ושונאים. יש לו סודות. והסודות שלו נפרשים על פני כל תקופות חייו, חדשות לא טובות לז'קו החוקר. כדי להגיע אל הפתרון צריך ז'קו צריך להכריע בסוגיה העקרונית: מי רצח את אברם, העבר או ההווה? מי משניהם רודף יותר את אברם, מי מסוכן יותר, מי תאב נקמה דיו?

התשובה, בלי להרוס יותר מדי, היא לא ציר הזמן, אלא נקודת הכובד. וזאת נקודה נוספת ששווה להתעכב עליה. זוהי אחת ההזדמנויות האחרונות לקרוא ספר חדש על סיפורים "משם", שכתב מישהו שעוד שמע אותם במו אוזניו. ההיסטוריה הולכת ומתרחקת, ויש סיפורים שאי אפשר להמציא לחלוטין. לא כי הידע ההיסטורי לא זמין לתחקיר – השואה וקום המדינה הן אולי התקופות המתועדות ביותר – אלא כי מי שפגש ניצולים ושורדים מתקופות מדממות, יודע משהו על נפש האדם שלא נמצא בתחקיר.

פעם שאלתי את סבתא שלי מה הדבר שהיא הכי זוכרת מהשואה. היו לה כמה זיכרונות שכבר הכרתי, תיאורים של נהר הדנובה שהפך בוקר אחד לאדום מדם יהודים. אבל הזיכרון שנשלף בתגובה לשאלה היה זיכרון מפתיע שלא הייתי יכולה להמציא או לדמיין. סבתא שלי עברה את כל זוועות הונגריה במלחמת העולם השנייה, אבל הזיכרון שגרם לעיניה להצטעף היה דווקא סיפור ישן על מחזר. זה הזיכרון־של־זיכרון שיש לי, וזוהי סיבה נוספת לקרוא את הספר היפה הזה. הוא לא תחקיר היסטורי. הוא סיפור שמהדהד את החיים, ומעביר את העלילה דרך אמת פשוטה: מדינות זוכרות מלחמות. אנשים זוכרים אהבות ועלבונות ואובדנים.

האם הסוף טוב? הוא בטח לא טוב בשביל אברם. קשה לומר שגם ז'קו הבלש מגיע אל הקתרזיס. הוא בעיקר מגלה מה שמגלים רוב הבלשים בז'אנר: לפענח מי הרוצח לא באמת פותר הכול. אין נקודה שבה סיפור מסתיים. יש רק נקודה שבה הקוראים נפרדים, לא בלי צער מסוים, מעלילה ודמויות, ומה שנשאר בסוף זה סיפור אהבה. זה הכוח המניע, זה הזיכרון שנשאר, וזה הסיפור שבסופו של דבר, במנותק מהשאלה האם הסוף טוב או לא, מנצח.