יוֹנִי הִשְׂתָּרֵעַ מִתַּחַת לָעֵץ הָאָהוּב עָלָיו, וְחָשַׁב מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין 'מְשַׁעֲמֵם' לְ'נִמְאַס', וּמָה זֶה בְּעֶצֶם שִׁעֲמוּם. הַנּוֹשֵׂא הַזֶּה שֶׁל שִׁעֲמוּם הֶעֱסִיק אוֹתוֹ, וְאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁשִּׁעֲמוּם עִנְיֵן אוֹתוֹ. לַמְרוֹת שֶׁהוּא הִכִּיר אֶת הַתְּחוּשָׁה, הוּא לֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין מָה זֶה בְּדִיּוּק. כְּשֶׁרְעֵבִים, הוּא חָשַׁב, יֵשׁ תְּחוּשָׁה שֶׁל רֵיק בַּבֶּטֶן וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ הַבֶּטֶן מְקַרְקֶרֶת. כְּשֶׁעֲיֵפִים, מְפַהֲקִים וְהָעֵינַיִם כְּבֵדוֹת. כְּשֶׁצָּרִיךְ פִּיפִּי מַרְגִּישִׁים שֶׁקְּצָת צוֹרֵב וְלוֹחֵץ בַּבֶּטֶן לְמַטָּה. אֲבָל אֵיפֹה מַרְגִּישִׁים שִׁעֲמוּם? אֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁמְּשַׁעְמֵם?
יוני הוא גור שועלים סקרן וחולמני, שיחד עם חבריו הגורים – דורבן דעתן, נחש רברבן וחזיר־בר חובב סיכונים –יוצא להרפתקאות מלהיבות כמו מסיבת תירס פרועה בשדה, ניסיונות ללמוד שחייה מבלי להירטב, גיחה נועזת לגבעות לאור יום, ונהיגה קבוצתית ברכב נטוש. עולמה הצבעוני של החבורה מתנהל בין מרבץ אשכוליות ובין שדות ומאורות במרחבים ירוקים ונטולי אדם (כמעט. הרמז היחיד לקיומם מגיע בסוף, והוא מתגלה במלוא הקסם). העלילה אינה מתאמצת לחתור ליעד מובהק. אין תעלומה שצריך לפענח ואין בעיה שצריך לפתור. עצם השהות בטבע, יחד עם האתגרים והחוויות שהוא מציע, הם לב הדבר והחיים עצמם.
אף שהחיות הן שמובילות את הסיפור, הגיבור האמיתי הוא הטבע, והוא הרבה יותר מרק לוקיישן. אבנר וישניצר, שזהו ספרו הראשון לילדים, מייצר הוויה שלמה שמתעצבת מתוך מציאות מתמשכת של חיים בטבע, כזו שמפעילה את כל החושים ומחדדת אותם. לטבע יש צלילים, ריחות וטקסטורות משלו, ובמיקרוקוסמוס הזעיר שבין הפרדס לגבעות מתקיים עולם שלם שרוחשים בו חיים מסעירים לא פחות מאלו האנושיים.
באזורים אורבניים, חוויות ילדות כמו חיפושי חצבים ותצפיות על שבלולים הופכות לאטרקציה ולא לחלק אינטגרלי מהחיים. הטבע הוא "האחר", זה שיוצאים אליו ולא מקום שחיים בו. מבחינה זו הסיפור יוצר היפוך; הסביבה האנושית היא "האחרת", רחוקה ולא נודעת. הטבע מצטייר לא רק כאזור מחיה אלא כסביבה שחובקת בתוכה שלל אפשרויות של חוויה והרפתקה. הספר מחיה את האיכויות המשחקיות שבטבע ומציע חוויה מהנה, משעשעת ומלאת דמיון.
הסיפור רווי בהגות ילדית שמבקשת לחקור את העולם: מה זה בעצם לכלוך? מה הופך מקום לבית? למה סוד נחשב משהו מיוחד? התהיות מזכירות ברוחן את הפילוסופיה הצעירה שרווחת בקלאסיקות כמו "פו הדב", ומתווכת אותה בשפה נגישה אך עשירה.
את הסיפורים מלווים איוריו של שגיא אשין, שבאמצעות פרספקטיבה מעניינת ואינטליגנטית מעניק לסצנות המאוירות איכות קולנועית כמעט. אלמנט קסום נוסף שייך לאלי הדורבן, שמתחילת הסיפור מודאג מנשירת הקוצים שלו. אשין מפזר איורים של קוצים בין הדפים ובכך מעורר חיבה ואמפתיה כלפי דמותו של הדורבן החושש, וגם יוצר אלמנט משחקי של חיפוש ורמיזה.
