דרשנים כריזמטיים מילאו תפקיד מרכזי בהצלחתה והתפשטותה הרחבה של תנועת החסידות. ובכל זאת, במשך שנים רבות נחשבו ספרי דרוש כבלתי מועילים לחקר ההיסטוריה החברתית, ופעמים רבות גם לא האינטלקטואלית. הם נתפסו כספרות ירודה לעומת חיבורים הגותיים ופרשניים, וכמעט לא נחקרו. לפני כשני דורות החל פרופ' יוסף דן המנוח, חתן פרס ישראל, לייחד מחקרים לספרות הדרוש. אמנם קדמו לו אחדים, אך במבט לאחור ראוי להכיר בכך שדן פילס דרך, אשר גם החולקים עליו נעים עליה ביוזמתו ובהשראתו. מחבר הספר שלפנינו, רועי גולדשמידט, הוא תלמיד תלמידו של דן, ועצם מחקרו מעיד שהתחום מעניין ומשמש כר פורה למחקר גם בשנים אלה.
כותרת הספר מביעה היטב את הנושאים השונים שעליהם נתן גולדשמידט את דעתו. הוא עיין במבחר ספרי דרוש ממזרח אירופה, בעיקר במאות ה־17 וה־18, בחן היבטי צורה ותוכן, והסיק מהם מסקנות על נמעני הספרות הזו ועל ערכיה. המחקר מלמד שוב שהאבחנה בין צורה לתוכן היא לעיתים מלאכותית, בלתי אפשרית ולא מועילה, משום שיש ביניהם יחסי גומלין עמוקים וסבוכים.
בפרק הראשון דן גולדשמידט בעיקר במפעליו הספרותיים של ר' דוד שלמה אייבשיץ מגליציה ובסרביה (1755–1813; מוזר שבראש הדברים לא צוינו בבירור שנות חייו). גולדשמידט סוקר תחילה מי היו רבותיו, מה הניע אותו לנדוד מגליציה לבסרביה, וכיצד עלה ארצה ופעל בצפת. בהמשך הוא מנתח את חיבוריו ומסביר מדוע הקדים להדפיס את סדרת חיבוריו בהלכה, "לבושי שרד". בדרך זו הוא ביסס את מעמדו כמלומד נחשב, והצלחתם הייתה למקדם מכירות. רק לאחר מכן פרסם את ספר דרושיו, "ערבי נחל", שזכה אף הוא לתפוצה רחבה ולהדפסות חוזרות. הממצא הכרונולוגי הזה מעיד על המדרג שלפיו העריכו באותם ימים תלמידי חכמים.
בהמשך הפרק דן גולדשמידט בהרחבה בחיבורי ר' דוד שלמה אייבשיץ ומלומדים אחרים אשר נחשבו "צדיקים" חסידיים. בניגוד לדעה רווחת שלפיה תפקידם המנהיגותי היה לא פורמלי, גולדשמידט מראה שלצד "צדיקים" שבאישיותם ובתפקודם היה מרכיב אנרכיסטי ולעומתי, אייבשיץ ואחרים היו חלק מלב הממסד בקהילותיהם. בקצרה, היו כמה דפוסים של "צדיק", ויש לבדוק היטב לגבי כל אחד מהם האם פעל בתוך הממסד או מחוצה לו וכנגדו.
פעילות שמרנית ורשמית
הפרק נחתם בדיון על הדרשנים הנודדים וזיקתם להנהגת הקהילות של מי שמכונים במחקר "אינטליגנציה ממדרגה שנייה" או "אינטליגנציית משנה". גולדשמידט הראה ש"חלק מאותם דרשנים נודדים הם חכמים וצדיקים, וחלקם בינוניים וצבועים". מסקנתו היא ש"בניגוד לתפיסה המתארת חדשנות רעיונית תוך מהפכה חברתית החותרת תחת ההנהגה, נדמה שדווקא אותם המשתייכים להנהגה הרשמית, המסורתית־רבנית, אשר הזדהו עם הבעש"ט ותלמידיו, הם אלו שהביאו להתפרצותה של התנועה כתנועת המונים. לא שינויים מבניים וארגוניים ולא רעיונות רדיקליים או מיסטיים הביאו את ההמונים תחת כנפיה של הזהות וההשתייכות החברתית ל'חסידות'. דווקא פעילות בעלת אופי שמרני בבתי מדרש דוגמת זה של ר' מנחם מנדל מרימנוב שהעמיד תלמידים הרבה, והסיוע להתקבלותם של רבים מהם לתפקידים רשמיים בקהילות, היוו גורם משמעותי בהתפשטותה של התנועה". מפתה ומסקרן לחשוב על מופעיה של תובנה זו גם בהקשרים אחרים.
בפרק השני בוחן גולדשמידט את מאפייני הדרוש בעל פה ובכתב. הוא עומד על המתח בין הממד התוכני לסגנוני־אסתטי, מתח שיוסף דן סימן והבליט כבר לפני כחמישים שנה. ספרי דרוש נערכו לדפוס על בסיס סיכומי דרשות ודרשות ספונטניות, שלחלקן מייחס גולדשמידט "אופי נבואי", או על פי רשימות שהוכנו מראש. תופעה זו מוכרת היטב מהקשרים תרבותיים מגוונים, בייחוד לקראת שבתות מיוחדות ומעמדי הספד וזיכרון.
מכאן עובר גולדשמידט לנתח את עריכת כתביו של אייבשיץ ומראה שבפירושיו למקרא הוא נסמך על סיכומים כתובים ועל זיכרונו, ליקט רעיונות וארגן אותם לקראת הדפסתם, וביטא רגשות ואסוציאציות שיש בהם התייחסות לאירועים אקטואליים. הפרק נחתם בעיון משווה בין מלאכת הספר אצל אייבשיץ לעומת אחרים, והוא חושף תופעה מוכרת: יש הבדלים גדולים בין דברים הנאמרים בעל פה, במועד מוגדר, לקהל מוגדר, במקום מוגדר ובנסיבות מוגדרות, ובין הבעה בכתב. ועם זאת, קריאה מתוחכמת בספר דרושים עשויה לדלות לעיתים רסיסי ראיות לצביון האוראלי של החיבור.
שאלה נוספת שגולדשמידט דן בה בקצרה היא לשון הדרשות שבעל פה. ההנחה המקובלת במחקר היא שהן נישאו בשפת המקום, אחרת לא היו מובנות לרוב באי הכנסת. המצב בבתי הכנסת בגולה גם בימינו, מאשר הנחה זו. ועם זאת, גולדשמידט מטיל ספק בהכרחיות ובבלעדיות של הנחה זו ומציע שלעיתים כוונו הדרשות רק לתלמידי חכמים מובהקים, במעמד שהיה כמבחן קבלה, ועל כן נישאו בעברית, לשון־העל של תלמידי חכמים בכל קהילות ישראל מן המאה ה־14 ואילך.
אחת השאלות המוסריות שמהדהדת מן הדיון המורכב היא האם ראוי להדפיס רשימות של אדם שהלך לעולמו בטרם השלים את חיבורו. כך למשל, פירוש "אור החיים" מאת ר' חיים בן עטר נדפס לאחר מותו, והמעיין בו יבחין בנקל שלצד רעיונות מגובשים ומנוסחים היטב יש בו גם רעיונות גולמיים שטרם לוטשו ועובדו. שיקול אחד וחשוב הוא התועלת שיכול המעיין להפיק אפילו מטיוטה. בה בעת ראוי לשקול האם הצורה הראשונית מכבדת את המחבר, שבחייו סבר כי אין הדברים בשלים להתפרסם.
שקרים, עיוותים וקידום מכירות
בפרק השלישי מנתח גולדשמידט את מבנה הדרשה בציבור. לדעתו, "בפתיחה לדרשה אפשר לראות מעין חוזה התקשרות בין הדרשן לשומעיו". ואולם, מתברר שבדרושים רבים שנדפסו הושמטו הפתיחות, ובכך אבד מרכיב חשוב שהתווה את מגמת הדרשה ואת הקשרה החד־פעמי. מרכיב נוסף שמדפיסים רבים השמיטו היה בקשת הרשות, מחווה שנועדה לבטא את הכבוד ואת ההכרה במדרג החברתי והלמדני. החלק המרכזי בדרשה היה ה"דרוש" עצמו, "יחידה מסועפת ומורכבת, שפעמים רבות מלווה בקטעי פלפול תלמודיים".
הפרק הרביעי בספר הוא הארוך מכולם, כ־80 עמודים שעניינם דרוש, פלפול ומבנה ספרותי. מקומו ומעמדו של הפלפול העסיק חכמי ישראל רבים, במקומות ובזמנים מגוונים. לעיתים התגלגל, ושמא הידרדר, הפלפול לידי כך ש"'הסברא' עשויה לגבור על הדיוק הטקסטואלי, והופכת את הטקסט לכלי שרת בידיה". גולדשמידט הביא הרבה דברי ביקורת נוקבים כלפי המפלפלים, והם דווקא מלמדים עד כמה היה הפלפול מושרש ונחשב. בין השאר טענו כלפי המפלפלים שהם משקרים, מעוותים את הכתובים, פועלים כאגואיסטים וחותרים "לקדם מכירות". אעיר שהמגמה הזאת מנוגדת לעיון הספרדי, שיטת למידה שהשתכללה בקרב העילית הלמדנית בחצי האי האיברי במאה ה־15, והותירה את חותמה על נפוצות הגולים אחרי גירוש ספרד במשך כמאתיים שנה.
סעיף לעצמו בפרק זה הוא האבחנה בין "פלפול" ל"חילוק", שכבר פרופ' חיים זלמן דימיטרובסקי המנוח אפיין אותו כ"תוצר של מספר גדול של פלפולים קצרים, המיוחד ללימוד המזרח אירופי". גולדשמידט הראה שה"פלפול" וה"חילוק" שימשו אמצעים רטוריים אמנותיים, מופע של וירטואוז המאפיל לעיתים על גופי תורה. הזיקה בין דרוש לפלפול עמוקה, ולכן דרשנים רבים גלשו לפלפול. הדבר מלמד לא רק על כישורי הדרשן אלא גם על הטעם התרבותי של שומעי לקחו.
בפרק החמישי בוחן גולדשמידט אילו גילויי כוח ואילו שינויים חברתיים משתקפים בדרושים של ראשוני החסידות. הוא מראה כי המבנה המומלץ של הדרשה היה פתיחה בפלפול שיעיד כי הדרשן תלמיד חכם ויניע את הציבור להאזין לו, ואחריה דברי מוסר שמתאימים לכל הציבור ותכליתם לחולל שינוי לטובה בהתנהגותם. רק חלק מן הדרשנים היה נאמן לחיוניות ולמרכזיות של תוכחת המוסר. מתברר ש"הלמדנות והפלפול בראשית המאה הי"ט מהווים כלי מרכזי במלחמה החברתית בגליציה, וכל אחד מן הצדדים מבקש לצייר את עצמו כנושא שרביט המסורת". המסקנה הנחרצת, וכנראה גם העגומה במידה, היא ש"קהל היעד המרכזי של הדרשה הרשמית הוא שכבת האוכלוסייה המלומדת, ואליו מופנים עיקר המשאבים הרטוריים". הממצא הזה תקף לזמן ולמקום שבדק גולדשמידט, אולם כל קורא בר־דעת יודע היטב שאלה פני הדברים גם כיום בהזדמנויות רבות מדי. תנאי ונסיבות החיים משתנים הרבה יותר מאשר אופי האדם.
מחקרו של גולדשמידט מושתת על עבודת דוקטור שכתב בהנחיית פרופ' זאב גריס באוניברסיטת בן־גוריון, חוקר ומורה עתיר זכויות. ספרו מצטרף למחקרים נוספים על מלאכת הספר ועל מקומו בחברה היהודית, אשר מאירים היבטים שעד כה לא נדונו די הצורך, שכן מחקרים רבים התמקדו בהיסטוריה החברתית או ההגותית. הדרשה שבעל פה ובעקבותיה ספר הדרושים הם כלי חיוני ומועיל לחוש את "דופק החיים" של מחבריהם ושל קהלי היעד שלהם. כך אפשר ללמוד מה התרחש מעל פני השטח ומתחתיו במפגש בין רעיונות נשגבים לחיי היום־יום, בין ערכים מאתגרים ובין נפש האדם על חוזקותיה וחולשותיה.
אסיים בהבעת תסכול עמוק מן העריכה הלשונית הירודה של הספר. לכאורה עבר הספר תחת ידי עורך, אולם התוצאה אינה מספקת. הוצאת מאגנס משמשת אתגר לכל הוצאות הספרים האקדמיות האחרות בישראל, ובמערכת ההפקה שלה יש אנשי מקצוע מעולים. חבל שלא היה די בכך למנוע הדפסת ספר בצורה כה רשלנית.
