"חוסר מודעות הוא ברכה מאלוהים", אמר פעם אודי כגן בריאיון. במשפט הזה, יוצר וכוכב הסדרה "משיח" בעצם הגדיר גם את הקהל שהוא מחפש – אנשים שמסכימים עם המשפט הזה. צופים שוחרי הומור סלפסטיק, כזה שבעיקר צוחק על העליבות שבחוסר ההבנה. בכך בדיוק מתאפיינת הדמות של משיח – מנהל אורחן כושל בחדר אוכל של קיבוץ מופרט, שטיפח קריירת זמרה בשנות השמונים והיום כולו התרפקות על תהילה־שלא־הייתה. מה שהופך את הדמות שלו לקומית וכל כך זכירה, הוא האינפנטיליות העקבית, בכל מקום ובכל מצב. מי שמאמין שבחוסר המודעות נמצא האושר האמיתי, יכול לשאוב הרבה מאוד הנאה מהסדרה, שנשענת על החינניות שבדביליות. עבור אלו שגם במציאות מתכווצים למראה אדם שלא מבין מה קורה סביבו וממשיך להביך את עצמו פעם אחר פעם – "משיח" מאתגרת יותר.
הסדרה מגיעה למסכים של סלקום tv (ובהמשך לערוץ 12) אחרי כמה שנים של מסע מפותל וארוך. היא התחילה בעבודת פיתוח משותפת עם yes, שירדו מהפרויקט בשלב ההפקה. עברה טרנספורמציה למימדים של סדרת רשת – פרקים בני פחות מעשר דקות, שביתם הוא יוטיוב. בתחילת 2013 עלה לצפייה הפרק הראשון, שזכה להצלחה ענקית ביחס לפורמט. כגן, אז עדיין אנונימי יחסית, קפץ לתודעה, ותקופה לאחר מכן גם נחטף לצוות "ארץ נהדרת".
ב־2015, הדמות של "משיח" החלה לשמש כפרזנטורית של סלקום, ובכך הגדילה את החשיפה של כגן וגם של האלטר־אגו שלו. "משיח" משתייכת לתחילת גל ההומור הביזארי שנולד ברשת וחלחל לאט־לאט לתודעת המיינסטרים. גם "ניצה ולחם", חבורת "כל מה שמצחיק בעולם", "שיר וגיתית" ועוד התחילו שם, והיום שמות כמו ניב מג'ר, רועי כפרי, תום יער או גיתית פישר מוכרים גם לצופים נטולי הפייסבוק – בזכות זכייניות הטלוויזיה הגדולות שאימצו את היוצרים הצעירים לשורותיהם.
"משיח" צברה מההתחלה מוניטין של קאלט; אווירת נונסנס ברוח אילן פלד ויעל פוליאקוב שרתה על הפרויקט הזה, ובהתאמה חובבי אימוץ הסלנג החריג התמוגגו למשמע הרי"ש הארכאית ושיבושי השפה הממכרים. עבור צופי סדרת הטלוויזיה, שמגיעה אחרי ההייפ, הסיטואציה שונה.
לא רק שהצופים שאהבו את סדרת הרשת מצפים להרבה מאוד, אלא גם מדובר בקונספט היחיד שהתחיל ברשת ועובר בדיוק כמו שהוא לטלוויזיה. זה לא "משיח" כדמות במערכון כזה או אחר, זו סדרה עלילתית לכל דבר, הרחבה של הקונספט הקיים. הראשוניות הזו בהחלט מורגשת במהלך הצפייה. כגן ודנה פוליג, שותפתו ליצירה, לרוב מצליחים להתמודד איתה בהצלחה, אבל לא חסרות גם נפילות.
גם בסדרת הטלוויזיה מגיע צוות דוקומנטרי לתעד את חייו של משיח באורחן, כשהסדרה נעה בין ראיונות איתו ועם הדמויות שלצידו לבין תיעוד המתרחש במתחם. משיח שומר על אנרגיות גבוהות ומשתדל להשאיר את צוות הדוקומנטריסטים – ולמעשה, את הצופים – מרוצים. אם בפרק של שבע דקות אפשר היה להיחשף בעיקר לצדדים המביכים של משיח, בשלושים דקות אפשר לחשוף הרבה יותר ממנו. אבל זה לא בדיוק המצב בגרסה הטלוויזיונית. בתשעים אחוז מהפרק משיח עדיין מביך עד כאב, נופל מכיסאות, מתאפק לא לשלשל ליד בחורה שהוא מתחיל איתה, מתחמק מלקוחות זועמים ומתעקש לבצע להיטי עבר בכל הזדמנות. זה אמנם מצחיק, אבל לאורך זמן – גם טרחני ומעייף.
נקודות החוזק של התרחבות הפורמט נעוצות במקומות שלא נחשפו בסדרת הרשת. הצד הרגיש והפגיע של משיח, לדוגמה, כמנהל שבסופו של יום כן אוהב את העובדים שלו וחשוב לו שירגישו טוב. חבל שאין יותר מהצד הזה של משיח בסדרה.
חבל עוד יותר שבשורה התחתונה, מה שהופך את "משיח" בגרסת הטלוויזיה לשווה צפייה, הן דמויות המשנה. דאנה איבגי מגלמת את מרבי, מנהלת המטבח, דמות מצוינת שיש בה מהכול – אדישות, שובבות, תעוזה, חוסר מודעות. גם אבי קושניר מצוין בדמות הקטנה־אבל־ענקית שלו, כארמונד אחראי הפריזרים. בסופו של יום, משיח צריך להודות מאוד על הצוות שלו – הוא לא היה שורד בלעדיהם.
משיח סלקום tv *****
