בחודש שעבר קיבל הזמר והיוצר לירון עמרם את פרס "תגלית השנה" במסגרת טקס חלוקת פרסי אקו"ם. עמרם הנרגש הקדיש את הפרס לחלוצי המוזיקה המזרחית של פעם, ביניהם אביו, אהרן עמרם, מגדולי היוצרים במוזיקה התימנית, וגם ליוצרים צעירים אחרים שמחפשים את דרכם במוזיקה של היום. "ההרגשה הייתה מעולה", הוא מספר לי בבית הוריו כמה ימים אחרי הטקס. "חשתי באותו רגע שהמאמץ, הדרך והקשיים השתלמו, ואני מקבל עכשיו איזו הכרה מהתעשייה".
להכרה של התעשייה קדמה הכרת הקהל, שהתאהב בעמרם הצעיר בעקבות השיר "חלום ישן", שנכנס לפלייליסט של גלגלצ והפך שם לשיר המושמע ביותר בשנת תשע"ז. ללהיט הזה קדמו לא מעט שירים שעמרם הוציא, אך לא עברו את מפתן הכניסה לרדיו. "חלום ישן" פתח את הדלת, ואם המדד של יוטיוב אומר משהו, אז נכון לכתיבת שורות אלה, מספר הצפיות בו קרוב למיליון.
את המוזיקה של עמרם, עירוב של מזרחי־אינדי־אלקטרוני, קשה להגדיר ואם תשאלו אותו, אין גם שום טעם. "גם כשאני חשבתי על זה, שאלתי את עצמי –
מה בעצם המטרה של ההגדרה? למה זה טוב? זה לא נותן למוזיקה כלום, כי היא לא משתנה אם תגדיר אותה ככה או ככה".
זה משנה למאזין. אם הוא אוהב מוזיקה מסוימת הוא יחפש אותה במדף מסוים תחת הז'אנר המתאים.
"אבל מה שקורה עכשיו בעולם המוזיקה ובכלל, זה שהגדרות משתנות, בגלל שהמוזיקה משתנה. כבר קשה מאוד להגדיר יצירה מוזיקלית לפי ז'אנר. התנועה היום היא לערבב כמה שאפשר, ולעשות משהו חדש. כבר אי אפשר לשים את האצבע ולומר ממה מורכב שיר ואיך לקטלג אותו. ואם נצטרך להגדיר את המוזיקה שלי, ההגדרה תהיה מאוד ארוכה, כי יש שם הרבה אלמנטים – מוזיקה תימנית יהודית, מוזיקה ערבית, פופ, דיסקו, פאנק, מוזיקת סארפ".
בכלי תקשורת שונים הגדירו אותך כיוצר של מוזיקה תימנית אלקטרונית.
"זה אולי היה נכון כשעשיתי דברים שמבוססים על החומרים של אבא שלי, אבל היום אני כל הזמן מתעדכן ומשתנה".
למה בעצם ביצעת בהתחלה חומרים של אבא שלך? איפה המרידה המתבקשת?
"זו הייתה המרידה. אם כולם רואים מרידה כהתנגדות למקור, לבית ולשורש, אז מבחינתי המרידה זו החזרה למקור. לקחתי כמה שירים של אבא ועיבדתי אותם מהמקום שלי היום. המוזיקה התימנית מחולקת לשירת קודש ולשירת נשים – שירי חול. אבא התמקד בשירת הפיוטים והרגשתי שהוא די כיסה את הסגנון הזה, אז בחרתי את שירי החול, כי שם יש לי גם יותר תמרון לעשות דברים ולהופיע איתם".
אביו, אהרן, הוציא במהלך הקריירה שלו משנת 1956 כ־150 תקליטים, בכל שנה תקליט או שניים, והוא ממשיך לשיר עד היום. "לא היה בית תימני בארץ שלא החזיק תקליטים של אבא. הוא מכר אותם באופן עצמאי מהבית. אנשים היו באים וקונים. רכבת של בני אדם הייתה פה".
ואתה ראית את זה ורצית גם?
"כילד רציתי להיות המון דברים. עד שהבנתי שמה שאני באמת רוצה להיות נמצא מתחת לאף שלי. אמנם ניגנתי מגיל צעיר והתעסקתי במוזיקה, אבל אבא היה קרוב מכדי לרצות להיות כמוהו, וגם אני הייתי צעיר מכדי להבין שסגנון המוזיקה הזה הוא הדבר האמיתי שלי, שממנו אני יכול לקחת. כנער, המודלים המוזיקליים שלי היו אחרים, עד שהגעתי לנקודה שבה הבנתי שכל זה אולי נחמד כעטיפה חיצונית אבל זו לא המהות".
"אבא שלי כתב לעפרה חזה את גלבי ועוד שני שירים באלבום התימני. הוא היה חלק אינטגרלי בהצלחה שלה. השאיפה שלי היא להגיע למקומות חדשים, ובחו"ל זה יכול לעבוד גם בערבית – והאמת, גם בעברית, למה לא? גם ככה האירופים לא מבדילים בין עברית לערבית, בטח לא במבטא מזרחי"
מסע פנימי מורכב
עמרם (30) נולד בפתח־תקווה, בן זקונים במשפחה של שישה ילדים שבה האב, כאמור, מוזיקאי והאם מורה לחינוך מיוחד. בנערותו למד בחטיבת הביניים בישיבת נחלים ואז עבר למדרשיית נועם. לאחר שסיים שמינית המשיך לשנת לימודים בישיבת עתניאל. "הייתי מאוד מעורב שם והרבנים אהבו אותי, אבל לא הייתי תלמיד ישיבה סטנדרטי. קיבלתי הנחות לפעמים". אחרי עתניאל עבר לחצי שנה בישיבת "שיח יצחק". "רציתי לעשות שם את הבירור עם עצמי. אמרתי – אם אני כבר הולך, אלך למקום שבו אעשה עבודה אמיתית. היה לי שם מסע פנימי מאוד מורכב".
בצבא שירת בגולני, ואז הכיפה התחילה להתנדנד. אחרי הצבא, היא ירדה לגמרי. בד בבד גם ההשפעות המוזיקליות תוצרת חוץ התקפלו מול השורשים שצצו מחדש. "גדלתי בסוף שנות התשעים – שנות האלפיים. אהבתי את לורן היל ואת ג'ורג' מייקל. התחלתי לצרוך אותם וגם מוזיקה ישראלית כמו פורטיסחרוף. המוזיקה הזאת השפיעה על היצירה שלי והלכתי בעקבותיה לכיוונים של רוק. המהפך, אני חושב, הגיע בישיבה ובצבא. כשהתחלתי להבין שמה שיש בבית הוא בעל ערך".
איך מבינים דבר כזה?
"בישיבה, למשל, שמתי לב שהרקע והחוויה התרבותית שמהם הגעתי הם שונים. הייתי רגיל למשהו אחר".
שונים, כי כולם שם אשכנזים לבנבנים, ששומעים מרדכי בן־דוד?
"אתה אמרת. אני הייתי מגדיר את זה כתפיסות תרבותיות שונות. זה משהו עמוק. חוויה דתית אחרת. היו כאלה שחלקו איתי אותו טעם מוזיקלי, ובכל זאת, האווירה שבה גדלתי הייתהד מטען ומסורת קצת אחרים".
מה עשית עם השוני שהרגשת?
"התחלתי להתעמק ולחקור, קראתי היסטוריה, למשל. בצבא התחברתי למקום הזה מחדש כי הסביבה אפשרה לי יותר להיות מי שאני. הסביבה בצבא פחות הומוגנית, וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. בישיבה היה מקובל למשל לשמוע מוזיקה בסגנון של אהוד בנאי, דברים כאלה יותר מתוחכמים, ובצבא הרגשתי חופשי לשמוע דברים אחרים, כולל מוזיקה מזרחית. זו הייתה סגירת מעגל לתהליך שהתחיל קודם – התחברות למקום השורשי של הבית, שקצת זנחתי".
כשסיים את הצבא ידע בבירור שהוא רוצה לעשות מוזיקה, אבל הסביבה הרימה גבה. "הרגשתי שכולם מנסים להסיח לי את הדעת ולמנוע ממני מלעשות מה שאני באמת צריך לעשות".
מה הכוונה "מונעים"?
"למשל, כשאמא שלך אומרת 'לך לעבוד, תמצא מקצוע', זה מסיט אותך ממה שאתה רוצה באמת".
דווקא אמא שלך, שנשואה לאדם שכל חייו הם מוזיקה?
"אולי בגלל שהיא ראתה מה זה להיות מוזיקאי, והיא הכירה את הקשיים לעומק – היא חשבה שאני צריך לחפש משהו אחר. אני יכול להבין את החשש שלה, זו עבודה אינטנסיבית, סיזיפית ולא בטוחה. אמא שלי דואגת כי אכפת לה".
עמרם לא הקשיב לכל האזהרות שמסביב והחל ללמוד איך לתפעל תוכנות מוזיקליות שחשב שיסייעו להתפתחותו. הוא רצה, כדבריו, לעבור לשלב הבא. "התחלתי אז לחשוב מה אני רוצה לעשות, והחלטתי לקחת את השירים של אבא ולתת להם את הזווית שלי, להנגיש אותם לקהל הצעיר". הוא הלך ללמוד מוזיקה בבית ספר "מיוזיק" בתל־אביב, ובמקביל החל לדפוק על דלתות שערי מועדונים בעיר. "באתי, השמעתי מה אני יודע, והיו שפתחו לי את הדלת וחיבקו את מה שאני עושה".
קלף מנצח
הראשון שנתן לו צ'אנס היה המועדון התל־אביבי הנחשב "רדיו EPGB". "תמיד ניגנו שם מוזיקת טכנו והיפ הופ, וכשבאתי אליהם, המוזיקה שלי הייתה מאוד זרה בנוף, כי מה קשור מועדון בתל־אביב למוזיקה תימנית? אבל הם היו פתוחים מספיק לשמוע אותי, והחיבור הצליח. מאז התחילה איזו מסורת במקום: שישי בצהריים חפלה איתי ועם יהודה קיסר ועם כל מיני אורחים. אחרי שנה־שנתיים התחילו עוד להקות לעשות דברים דומים. כשזה התחיל לקרות, בעוד מקומות התחילו להיפתח למוזיקה הזאת והציעו לי לבוא אליהם. מאז הדברים התגלגלו די בצורה טבעית. לא הצלחה מטאורית, אבל לאט־לאט אנשים התחילו להבין ולהעריך מה שאני עושה".
בשלב הזה כבר שילמו לך?
"כן, משהו סמלי. ועדיין, הפעם הראשונה שאתה מקבל כסף על המוזיקה שלך היא רגע מרגש ונדיר".
בד בבד עם הגרסאות שעשה לשירים של אביו, עמרם החל ליצור מוזיקה מקורית שלו. "תמיד הייתה לי זווית משלי על החומרים של אבא, אבל לא תמיד חשבתי שזה עומד בסטנדרט של יצירה מקורית. לכן התחלתי לאט לאט להכניס חומרים שלי להופעות – פה שיר, שם שיר. היום אני מופיע לגמרי עם מוזיקה שלי, ואני יודע שזה מה שהקהל מחפש: מוזיקה מקורית בעברית שלוקחת מהטעמים שיש לנו בסביבה הקרובה, ושלא מתביישת לקחת גם ממקומות אחרים".
כששמעתי אותך בפעם הראשונה זה נשמע שונה מאוד. כאילו זמר מהעבר חזר במנהרת הזמן עם צליל חדש ישן, עם חי"ת ועי"ן ומוזיקה אלקטרונית.
"אני מנסה לשמר את זה בשירה ובדיבור. העי"ן עדיין נשארה לי, אבל החי"ת נעלמה. לדעתי, בשירה אסור שהדבר הזה יישכח. הדיקציה מאוד חשובה, כדי שיבינו מה אתה שר. כשהייתי קורא בתורה, הקפדתי על חי"ת ועי"ן. אוי ואבוי אם הייתי מבטא חי"ת כמו כ"ף ועי"ן כמו אל"ף. בבית כנסת תימני יכולים להעיר לך תוך כדי קריאה וגם להפסיק אותך. תמיד הייתי עושה חלוקה בין הקריאה בבית הכנסת לישיבה, אבל כשזה הגיע ליצירה שלי ולשירה, ראיתי בכך שליחות, והקפדתי על הכול. ככה עשיתי וככה אמשיך לעשות. זה לא הולך להשתנות".
כאמור, השיר שהקפיץ את עמרם לתודעה הציבורית הוא "חלום ישן", שנשמע לפחות באוזניי כמו שיר פרידה או כשיר על אהבה נכזבת. אני שואל את עמרם מאיפה זה מגיע, האם בעקבות חוויה שקרתה במציאות. "זה מצחיק", הוא משיב, "כי כל אחד לוקח את זה למקום אחר. הייתה מישהי שכתבה שהיא מקדישה את השיר לאמא שלה שנפטרה. ואז חשבתי, וראיתי שיש בזה היגיון. בשיר יש בית: 'השמיים קודרים מתכסים לרגע, הגלים נשברים למיליון סודות/ כינורות מנגנים נשמעים ברקע והלב שבור לאלף חתיכות'. ואז הפזמון: 'עד שייפלו החומות ואז תבואי אליי, תישארי לידי כי את האור בחיי'. המילים באמת יכולות להתאים לאדם שאיבד מישהו יקר. אבל האמת היא שכתבתי את השיר כאיזו משאלת לב, לא היה משהו קונקרטי. זה שיר של כמיהה למשהו. אני מבקש דבר שאני אפילו לא יודע מהו. לשאלתך, לא הייתה לי מישהי ספציפית בראש כשכתבתי אותו".
הערכת שהשיר הולך להיות להיט?
"כן. כשכתבתי, ידעתי שהוא יכול להיות קומוניקטיבי בגלל הטקסט וגם בגלל הלחן. ייתכן אפילו שבאיזשהו מקום כתבתי אותו כדי ליצור חיבור עם הקהל, כי עד אז הייתי מאוד אינדי, אלטרנטיב. אני אף פעם לא כותב מתוך רצון להתחבב. אם תשים לב לעיבוד ולהפקה, הם בעצם עושים הרבה כדי לשבור למאזין את מה שהוא רגיל ומכיר. לכן אמרתי, שעם כל הקשיים שאני מעמיס כביכול על המאזין, אני חייב לתת לו גם נקודות חיבור שאיתן אני יכול להרגיש שלם. הרי בסופו של דבר גם אם יצירה היא משהו פנימי, אתה רוצה לחלוק אותה עם אחרים – שירגישו מה שאתה מרגיש".
כבר לא שקופים
את הסינגל ששינה את מסלול חייו שלח עמרם בעצמו לתחנה הצבאית. אחרי חודשיים ששום דבר לא קרה, הוא התחיל לפקפק בלהיט שחשב שיש לו ביד. "בתקופה שחיכיתי אמרתי לעצמי, מה קורה עם זה? הייתי בטוח שיש לי קלף מנצח, אבל שום דבר לא זז. אחרי חודשיים אמרתי 'טוב, נמשיך הלאה'. ואז השיר נכנס לפלייליסט של גלגלצ, ומאותו רגע שינה את מסלול ההמראה".
מה זה אומר?
"תחשוב מה זה ששיר מנוגן פעמיים־שלוש ביום. וגם כשהוא יצא מהפלייליסט, הקהל רצה אותו, אז המשיכו לנגן אותו. וזה נמשך עד היום".
מעבר להשמעות הרבות, מה עוד קרה בעקבות ההצלחה?
"הכול השתנה. היחס של האנשים השתנה, התדירות של ההופעות השתנתה. האייטמים בתקשורת התרבו. היחס אליי נהייה אחר. תראה, כשמכירים אותך מתחילים להראות לך יותר אהבה. אני זוכה לתגובות הכי מרגשות שיש".
היו לך הרבה שירים לפני "חלום ישן", שלא התפרסמו. לקח לעולם שש שנים לגלות אותך. במשך אותה תקופה חשת תסכול, או שידעת שבסוף יגלו אותך?
"תמיד היה לי ביטחון בדרך, אבל כמו לכל בנאדם, היו לי רגעים שבהם הרגשתי קצת עייף ומותש. לפעמים חשבתי 'אולי נחזור הביתה כבר, וזהו', אבל זה היה רק ברמת המחשבה החולפת. יש לי ביטחון בדרך וקשה מאוד לשבור אותי מנטלית. כשיש לך שליחות, ואתה מרגיש שקורה משהו שהוא גדול ממך ברמה התרבותית, אז אתה פחות רואה את הקשיים בדרך. וגם אם יש לך כאלה, אתה רואה אותם רק באותה נקודת זמן, ומתגבר עליהם. אף פעם לא הייתה לי תחושה של ייאוש מוחלט. הדרך רצופה קשיים והתלבטויות, אבל אני תמיד שומר את הראש מעל המים".
"בגלל שהמוזיקה משתנה כבר קשה מאוד להגדיר יצירה מוזיקלית לפי ז'אנר, התנועה היום היא לערבב כמה שאפשר. אם נצטרך להגדיר את המוזיקה שלי ההגדרה תהיה מאוד ארוכה, כי יש שם הרבה אלמנטים – מוזיקה תימנית יהודית, מוזיקה ערבית, פופ, דיסקו, פאנק, סארפ"
תחושת הביטחון הזאת לא נובעת מכך שאתה נמצא בבית ההורים ואין לך דאגות כלכליות?
"זה דווקא דבר שאני משלם עליו מחיר. מבחינתי מחסור בעצמאות הוא גרוע יותר ממחסור בכסף או מדאגות כלכליות. כבר גרתי תקופות מסוימות מחוץ לבית. היום אני בתקופה שיש לי המון הוצאות כי אני משקיע את כל הכסף שלי בפרויקט. אז סדרי העדיפויות הם כרגע לחסוך ולהוציא את האלבום".
ואיך ההורים התמודדו עם הדתל"שיות?
"הם קיבלו אותי כמו שאני".
את עמרם מלווה כבר כמה שנים הרכב שנקרא "הפנתרים". אני שואל אותו מהי מבחינתו המשמעות של השם הזה. "זה משהו ששירת את החזון שלי, אפילו ברמה הפשוטה שלא נוגעת בפוליטיקה: לפנתר יש עוצמה, עדינות ויופי, ואני גם אוהב את הצבע השחור – הוא מרשים ואלגנטי בעיניי. מעבר לזה, היה בשם הזה רצון לחזור לדברים אותנטיים, שורשיים, שקרו בשנות השבעים והשמונים. באותו זמן פעלו כל הגדולים של המוזיקה המזרחית – זוהר, חיים משה, אביהו מדינה. התרבות המזרחית פרחה, והחברה המזרחית קמה ואמרה: אנחנו לא שקופים. העושר התרבותי שהבאנו מאפשר לנו להרים ראש".
אבל לך אין למי לומר "אני לא שקוף", הרי המוזיקה שלך התקבלה.
"מה זה התקבלה? אני לא עומר אדם. לפי מה שאני רואה, בינתיים עולם המוזיקה הישראלי לא הולך לכיוון שלי. זה בדיוק המאבק, להביא סטנדרטים של חו"ל ואמת שורשית".
עפרה חזה הצליחה בעולם, בעיקר באירופה, בזכות השירה התימנית. אולי גם אתה?
"אבא שלי כתב לעפרה חזה את גלבי ועוד שני שירים באלבום התימני. הוא היה חלק אינטגרלי בהצלחה שלה. באופן אישי, אני לא נלחם על חו"ל, אלא על המקום שבו אני גר. חו"ל זה המותרות. כשאגיע למקום נוח בקריירה ואוכל להתפנות לזה – אז אנסה, אבל כרגע המקום שלי הוא פה וככה גם העשייה שלי".
יש לך שאיפה להגיע לשם?
"בטח. אני פרי ספיריט. השאיפה שלי היא להגיע למקומות חדשים שאליהם המוזיקה תיקח אותי. ובחו"ל זה יכול לעבוד גם בערבית – והאמת, גם בעברית, למה לא? גם ככה האירופים לא מבדילים בין עברית לערבית, בטח לא במבטא מזרחי (צוחק)".
עמרם עומד להוציא בספטמבר את הדיסק הראשון שלו, שיכיל עשרה שירים. ארבעה מהם כבר יצאו לאוויר העולם, ובקרוב מאוד יֵצא סינגל נוסף.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"מקווה שבמקום טוב ברמת ההגשמה וברמה הכלכלית. מבחינתי, הצלחה היא להרגיש טוב עם מה שאני עושה ולהגיע להישגים".
מה זה הישגים מבחינתך – למלא את קיסריה?
"אני כמו ספורטאי: רוצה להגיע הכי רחוק ולהיות הכי טוב שאני יכול. הרמב"ם כתב שלכל בן אדם יש אפשרות להיות משה רבנו, אז אני רוצה, להבדיל, להיות משה רבנו של המוזיקה – הכי טוב שאני יכול".
חלום להגשים?
"ברוך השם הגשמתי הרבה חלומות, אין לי משהו ספציפי. אבל בגדול, אני רוצה שיותר אנשים יבינו מה אני עושה, ויקבלו את זה לתוך הלב שלהם". 
