אל בית הספר בכפר כורדי קטן על הגבול הסורי בתחילת שנות השמונים הגיע מורהש זר. הדבר הראשון שהוא דרש מתלמידיו החדשים הוא שידברו אך ורק בערבית, אבל סרו הקטן דובר רק כורדית, זו שפת אמו וזו תרבותו והוא מעולם לא אמר מילה בשפה אחרת. אך על כל מילה בכורדית שהוא מוציא מהפה, המורה מפליא בו את מכותיו.
זוהי אחת הסצנות הכואבות בסרטו החדש של הבמאי הכורדי הגולה מנו חליל, והיא אינה פרי הדמיון. היא נשאבה ישירות מתוך שלל חוויות הילדות של חליל, שאותן הוא מעלה על המסך בסרטו החדש והעדין, "שכנים". בסרט סרו הקטן מתחיל את לימודיו בבית הספר ולמוסד החינוכי מגיע מורה חדש שמטרתו היא להפוך את התלמידים הכורדים לחלק מהעולם הפאן־ערבי – הוא אוסר על השימוש בשפה הכורדית, מאלץ אותם להלל את אסד ומסית לשנאה נגד היהודים. השיעורים מצערים ומבלבלים את סרו, שמתגורר בשכנות למשפחה יהודית חביבה. סרטו של חליל מתאר את סיפור השכנות הטובה בין המשפחה הכורדית למשפחה ההיהודית, הנאבקות יחד לשמור על זהותן תחת השלטון הסורי והשלטון הטורקי הנמצא קרוב מאוד.
חליל נולד ב־1962 בכפר קטן שמנה כשלושים משפחות, ליד קמישלי, בירת המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, אזור הידוע גם ככורדיסטן הסורית. הכורדים הם קבוצה אתנית ושפתם הודו־אירופית. אזור כורדיסטן נכבש שוב ושוב בידי עמים שונים במהלך ההיסטוריה, ובעקבות הכיבוש הערבי במאה השביעית חלק מהכורדים התאסלמו וחלקם שומרים אמונים לתרבות הכורדית עד היום. פעמים רבות ניסו הכורדים למרוד בכובשים שונים אך ללא הצלחה – המרידות תמיד דוכאו באכזריות. כאשר בגר חליל הוא יצא ללמוד קולנוע בדמשק, אך הבין די מהר שלא יוכל לבטא את תרבותו ולהשמיע את קולו. הוא היגר לצ'כוסלובקיה ב־1986, שם החל ליצור סרטים, ובהמשך הגיע לשווייץ, מקום מושבו כיום.
היו לנו בקמישלי שכנים יהודים סורים, והיינו בקשרים טובים איתם, ובתור מיעוטים סייענו זה לזה, מתוך חברות וכבוד. אבל תביני, שכל הספרים היו נגד ישראל, כל יהודי אופיין כרוצח ואין כזה דבר 'יהודי טוב' עבורם
עד היום ביים חליל כ־14 סרטים לטלוויזיה ולקולנוע שעליהם זכה בפרסים רבים ברחבי העולם. חלק לא מבוטל מסרטיו עוסקים בזהות ובהגירה ומסבים כבוד וגאווה לעם הכורדי. הסרט "שכנים", שיצא לאחרונה, כבר זכה לפתוח פסטיבלי קולנוע רבים בעולם ובעיקר פסטיבלים לקולנוע יהודי והחל מהשבוע יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ.
"באמצע שנות השמונים רבים מחבריי רצו להילחם למען תנועת החירות, אבל הבנתי שלי זה לא מתאים. התרומה שלי למהפכה באה לידי ביטוי דרך האמנות, רציתי לעשות סרטים אז יצאתי מחוץ למדינה. כשחזרתי לסוריה ב־1993, עצרו אותי משום שהיה כתוב במגזין שאני 'סטודנט כורדי מסוריה'", מספר חליל. "שאלו אותי למה אמרתי שאני כורדי, כשאין כורדים במדינה. נשלחתי לכלא בדמשק לזמן קצר ולאחר מכן שווייץ נתנה לי מקלט".
כאדם שחי בין תרבויות הוא דובר שפות רבות, כולל ערבית, שאותה הוכרח ללמוד באמצעות המכות שחטף, אך ילדיו אינם יודעים מילה בשפה. "אין לי בעיה עקרונית עם השפה הערבית ועם האנשים עצמם, אבל כשהכו אותי בבית הספר מדי יום, הם החריבו בתוכי את היכולת לאהוב את השפה הזו".
איך שמרת על הכורדית בתוך כל המעברים הללו בין שפות ומקומות שונים?
"הכורדית נמצאת שם תמיד, על אף שבכל פעם שמגיעה שפה חדשה הכורדית נדחסת עמוק יותר, כמו בכונן קשיח. אני משתדל לשמר את השפה, אומנם בסוריה לא הרשו לנו לבטא את התרבות הכורדית, אבל כאן באירופה אני יכול לקרוא מגזינים וספרים בכורדית. חוץ מזה שלא שוכחים את שפת הילדות".
כורדיסטן מחולקת לארבעה חלקים: בטורקיה חיים כ־25 מיליון כורדים, אמא של חליל מהחלק הטורקי של כורדיסטן. אבא שלו מכורדיסטן הסורית, שם חיים כשלושה מיליון כורדים. בעיראק הכורדית חיים כשמונה מיליון איש ובאיראן הכורדית יש כעשרה מיליון כורדים. חליל נולד לתוך המציאות הכואבת של לאום שמחולק בין מדינות. "יש סצנה בסרט, שמספרת על זיכרון ילדות שלי: כאשר סומן הגבול בין טורקיה לסוריה, הרבה משפחות התפצלו בין שתי המדינות והיה מותר לנו להיפגש עם קרובים רק פעם אחת בשנה, משני עבריה של גדר. עד היום אני זוכר את הפגישה ההיא. הגענו לגבול בחג שלנו והיו לנו רק עשרים דקות למפגש. אמא שלי הראתה לי את הדוד שלי, שנישק אותי דרך הגדר, ותוך כדי המפגש החטוף החייל הסורי צעק עליי שאדבר רק בערבית והחייל בצד הטורקי צעק על הדודים שידברו רק בטורקית. אמא שלי נאלצה לדבר עם אחיה וגיסתה ערבית אבל הם נאלצו לדבר רק בטורקית. אבסורד ממש. אז רק התחבקנו והחלפנו מתנות.
"יש לנו תרבות משותפת של חגים, שירים, ריקודים, היסטוריה ומשפחה אבל אסור היה לדבר עליהם. מטרת השלטון הייתה שנתערה לגמרי ונהפוך לערבים. כילד בכלל לא הבנתי למה אסור לי לדבר בשפת הוריי, אבל למדתי לחלק בין החיים בבית לבין חוקי בית הספר. למדתי מהם מהו פשיזם. הכריחו אותנו להישבע שנגן על האומה הערבית בחרבנו ובדמנו ושנמות עבור אסד. בכל בוקר נאלצנו לעמוד לפני הדגל ולהישבע ולצעוק בקול, אף שלא הבנו מה אנחנו צועקים בכלל.
"אחר כך כשהגעתי לבית ספר תיכון בקמישלי, לימדו אותנו שאסד בנה את העיר תדמור, שבכלל קיימת עוד מהתקופה הרומית. הם יכלו ללמד אותנו שאביו של אסד בנה את הפירמידות, הלעיטו אותנו בשקרים רבים. היה להם הכוח להמציא את ההיסטוריה. כשחזרנו הביתה מבית הספר היה צריך לנקות אותנו מכל הרעל הזה, הרעילו את נשמותינו, הרעילו את הקיום שלנו, הורעלנו עד כאן", מתאר חליל ומסמן את קו העיניים. "לאט־לאט, כשגדלנו הבנו מה המשמעות של להיות כורדים. אבא שלי היה מקשיב בהיחבא לשידורי רדיו בכורדית שקלט מארמניה או לשידורי המהפכה הכורדית בעיראק. עבורנו זו הייתה חירות. אחרי שנות השמונים כבר הותר לנו לחגוג חגים כורדיים, אך תחת הפיקוח של מפלגת הבעת' הסורית".
שלחתי עוזרים לסוריה שיחפשו בין המשפחות ובתי הספר ילדים שישחקו בסרט. שלחו אליי סרטונים רבים, ואז ראיתי ילד בן חמש שמשחק מצוין ואמרתי: 'וואו, זה הילד שאני צריך'. ביקשתי את הכתובת של משפחתו והתשובה שקיבלתי הייתה 'הוא בנו של האחיין שלך'
אף ש"שכנים" מבוים בהומור עדין, הסצנות בבית הספר מתארות שטיפת מוח וחינוך נוקשה שמכוון לאלימות, רובּה נגד ישראל והיהודים. באחד הימים המורה הביא בובה גדולה ולימד את הילדים לבעוט בה ולדקור אותה בסכינים, כי היא האויב הציוני.
"היו לנו בקמישלי שכנים יהודים סורים, והיינו בקשרים טובים איתם, ובתור מיעוטים סייענו זה לזה, מתוך חברות וכבוד. אבל תביני, שכל הספרים היו נגד ישראל, כל יהודי אופיין כרוצח ואין כזה דבר 'יהודי טוב' עבורם. יצא בזמנו ספר שכתב שר הביטחון של סוריה, בשם 'העוגה של ציון' ושם מתואר כיצד יהודי סוריה הורגים ילדים קטנים ואופים עוגה מדמם. עד היום הספר נמכר בדמשק. זה נורא".
עבור חליל ועבור בן דמותו בסרט שרו, הדבר היה קשה שבעתיים בשל החברות עם המשפחה היהודית השכנה. זו משפחה דתית, ומעבר לסיפור האהבה הנרקם בין דודו של הילד לבין הבת היהודייה, משפחתו מתפקדת כגויים של שבת עבורם. שותפות גורל ניכרת בסרט בחיבור בין המשפחות, כאשר שתיהן סובלות תחת המשטר הסורי. הקשר בין שתי המשפחות עומד למבחן כשהמשפחה היהודית מבקשת משכניה הכורדים סיוע בהברחת בתם למקום מבטחים.
"כשאתה חווה חיים קשים, אתה רגיש לסבל של השכן שלך. אם היית אדם רעב, אתה תאכיל אנשים רעבים. וראינו איך היהודים סובלים אפילו יותר מאיתנו. אנחנו הכורדים יכולנו להסתובב יחסית חופשי, כמובן עם תעודות, אבל היהודים, שגרו במעין גטאות, יכלו לצאת מהאזור שלהם רק באישור מיוחד. הם איימו על היהודים שאם הם לא יחזרו תוך שלושה ימים יחרימו להם את הרכוש. היהודים היו כל כך מפוחדים, אפילו להגיד 'יום טוב' הם פחדו, שלא יחשבו שהם הולכים".
"כשסיימתי ללמוד קולנוע רציתי לחזור למולדתי לביים סרט בהיחבא, אז נתתי תסריט מזויף לשר התרבות כדי שאוכל להסתובב עם מצלמה. עקבתי אחרי פסיפס של דמויות ממשפחה כורדית שחיה ליד הגבול. הסרט הצליח מאוד בעולם, אבל הייתי צריך לעזוב. באותו הזמן כבר רציתי לספר את 'שכנים', וכמה שרציתי לצלם בכפר הולדתי זה היה בלתי אפשרי. כשהתחילה המלחמה בסוריה הכורדים קיבלו לידיהם את השליטה על האזור ואז חשבתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור. התסריט היה לי בראש במשך 28 שנים ועדכנתי אותו לפי ההתרחשויות, עד שיצאתי לדרך לפני שש שנים".
והוא צולם במחוזות ילדותך?
"רציתי, אבל אנשים אמרו לי 'מה, אתה משוגע? אתה לוקח מאה איש לסוריה? זה מסוכן! אף אחד לא יבטח את ההפקה, אתה לא רציני! לצלם סרט במדינה שנשלטת בידי דאעש?' ואז כשארדואן התקיף את האזור הבנתי שזה באמת בלתי אפשרי. בסוף צילמנו בכורדיסטן העיראקית, בנינו כפר קטן, נטענו את הגינה וזה נראה כמו כפר ילדותי. הבאתי לשם את כל החפצים, הבגדים והאוכל מסוריה. כי בקבוק מים בכורדיסטן העיראקית לא נראה כמו בקבוק מסוריה".
גם השחקנים מסוריה?
"לא, הם מכל העולם. טונה דואק, שמגלמת את האם היהודייה, היא שחקנית ידועה מברזיל. לפני ארבע שנים פגשתי אותה בסאו־פאולו באחד הפסטיבלים והיא ניגשה אליי ואמרה: 'אתה בא מהמדינה שלי'. לא הבנתי, 'את כורדית?' שאלתי אותה, והיא ענתה: 'לא, אני יהודייה סורית והמשפחה שלי עזבה את חלב בשנות החמישים'. התלהבתי ואמרתי לה 'את תשחקי בסרט שלי, תשחקי את התפקיד של אמא שלך'".
"גם את השחקן של סרו מצאתי די במקרה. נסענו לכורדיסטן העיראקית למחנה פליטים ובחנו כמאתיים ילדים לתפקיד. היה לי חשוב שהילד ידבר בניב המקומי של קמישלי, ולא מצאנו. חזרנו לשווייץ בידיים ריקות, אז חיפשתי באירופה וגם שם לא מצאתי. היו לי את כל השחקנים חוץ מהילד. שלחתי עוזרים לכורדיסטן הסורית שיחפשו בין משפחות ובתי ספר ילדים בני חמש עד שבע וביקשתי שיאמרו מול המצלמה 'יום טוב' בצורה שמחה, כועסת ועצובה. הם שלחו אליי סרטים של הילדים ואז ראיתי ילד בן חמש שמשחק מצוין ואמרתי: 'וואו, זה הילד שאני צריך'. ביקשתי את הכתובת של משפחתו והתשובה שקיבלתי הייתה 'זה בנו של האחיין שלך'. לא היה לי מושג. אני באירופה יותר משלושים שנה ואבא של הילד היה בן שנתיים כשעזבתי. כשהתקשרתי אליהם האחיין שלי אמר שהוא מכיר אותי דרך הטלוויזיה. מיד טסתי להיפגש איתם וכך מצאתי את סרו, גיבור הסרט".
הסרט שכנים מוקרן ברחבי העולם והגיע לכמעט מאתיים פסטיבלים, וזוכה בפרסים רבים. חליל עדיין אינו יודע באילו מדינות ערביות הסרט יוקרן, אך הוא מקווה שיגיע גם לשם כדי לספר בכל מקום על מצבם של הכורדים.
"אנחנו חיים בעולם שבו האויב מנצח כרגע, והאנשים הטובים סובלים מאוד. וצריך לצעוק עכשיו. לאנשים באיראן אין חופש, לכורדים הטורקים אין חירות, אנחנו כמו ישראל, שהיא מובלעת בין אויבים שרוצים להרוג אותה. כשהערבים בסוריה, בטורקיה ובעיראק יבינו מה הפירוש של חירות וכבוד האדם, אולי הם יפסיקו להרוג אותנו.
"לפני כמה שנים קיימו משאל עם ולמעלה מ־90 אחוז מתושבי כורדיסטן העיראקית אמרו שהם רוצים להתנתק מעיראק. אז מה קרה? סגרו להם את הגבול שלא יוכלו לצאת ולהיכנס משם, תלו והרגו אנשים. ובאותה נשימה אני אומר שאני רוצה לחזור לכורדיסטן, זו המדינה שלי, שם אני רוצה לעשות סרטים. החירות שלי תהיה מלאה כשאוכל לשוב לשם ולבקר בקברים של בני משפחתי ואף אחד לא יטריד אותי. הוכרחתי לעזוב את המדינה שלי ואין יום שאני לא חולם לחזור אליה".
בסרטים שיצאו מתחת ידו של חליל בשנים האחרונות היו "גן העדן שלנו" (2010) שעסק במשפחות מהגרים שחיות בהרמוניה בשווייץ; הסרט "הכוורן" (2013) מגולל את סיפורו של איברהים, אדם עשיר שבאמצע שנות התשעים חי עם משפחתו המאושרת, והיה מפיק 18 טון של דבש ממושבת הדבורים שלו. אבל ככורדי שחי בהרים, הצבא הטורקי הרס את חייו, בני משפחתו הופרדו, אשתו וילדיו נהרגו, הוא איבד את מושבות הדבורים שלו ונאלץ להיעלם. במשך שבע שנים חי איברהים במנוסה ובגיל 64 הוא הגיע לשווייץ כפליט וניסה לגדל שוב דבורים. על אף שלא ידע את השפה, הצליח במשימה. "במשך חצי שנה פשוט ערכנו פיקניקים ביחד, בלי המצלמה, ובנינו ידידות שמבוססת על כבוד ואהבה", מספר חליל. "ברגע שהוא פתח את ליבו, לא יכולתי לעצור אותו. אומנם זה סרט על אדם אחר, אבל אני משווה אותו לסיפור החיים שלי. כשדאעש השתלטו על המדינה הם נלחמו בנו ובבנות שלנו, בבני הדת הכורדית. הם הרגו את האחיינית שלי שנטעה עצים בחוץ, הם הרסו את בית משפחתי ולא נותר ממנו דבר. אז לפני כמה שנים ביימתי סרט תיעודי על בחור שווייצרי שיצא להילחם עבור הכורדים ופגשתי אותו גם שם בהרים, בין כל אלפי הצעירים שהצטרפו למאבק.
"אני ממשיך את המאבק ואת התרבות שלנו דרך הסרטים. היה חשוב לי לספר את הסיפורים האלו לעולם, ולכן עשיתי הכול כדי לצאת משם. כשהיגרתי לצ'כוסלובקיה בגיל 24, למדתי את השפה ולמדתי מהקולנוענים הגדולים שם והם סייעו לי. כשהסרטים יצאו הם התקבלו באהבה על ידי הקהל ואני מרגיש שכל אחד מהסרטים הוא חלק ממני. הסרטים שונים זה מזה אבל כולם עוסקים בכבוד האנושי".
מישהו ממשפחתך בסוריה נפגע על ידי השלטונות בגלל הסרטים שיצרת?
"לפני כמה שנים זכיתי בפרס בפסטיבל בדובאי. אז השלטונות הגיעו לבני המשפחה וחקרו אותם עליי, איפה אני, מה אני עושה, מה הדת שלי, אבל המשפחה אמרה להם שהיא לא יודעת כלום. השלטונות לא בונים את סוריה אלא רק הורסים אותה, הכול מתמוטט שם. אין חשמל, אין אוכל ואין תקווה. באזורים שהכורדים שולטים בהם פשוט יותר".
