סיפורי אימה על חרמות ונידויים חברתיים שמסתיימים בטרגדיה צפים מתוך בליל האקטואליה הישראלית. האחרון שבהם, בתחילת החודש עם התאבדתו של אלרועי בן־שבת, נער בן 13 מרעננה שסבל מחרם והצקות עד שלא היה יכול יותר. באותו שבוע בדיוק מלאה שנה להתאבדותו של דרור אל־עמי שעל אף שעברו שנים מאז החרם שספג מחבריו ללימודים בבית הספר היסודי הוא לא הצליח לרפא את הפצע בנפשו. הסיפורים האלו הם רק קצה קרחון של טראומה מתמשכת שחווים צעירים רבים מדי יום. הניכור החברתי מלווה אותם במשך שנים, רומס כל חלקה טובה בנפש. רס"ן שני צרפתי, קצינת משאבי אנוש של חטיבת הנח״ל, סגן ע׳, טייס קרב בטייסת 102 וסגן ארין אבדר, קצינת שלישות בחטיבת החילוץ, הצליחו כל אחד להתגבר על השנים הרעות ופועלים לשים סוף להשפלה.
"הסיפור שלי הוא טריגר אז אל תיבהלו אם אני אתחיל לבכות תוך כדי", מזהירה אותנו רס"ן שני צרפתי (27) מחיפה. "מי שמכיר אותי היום, עם כל הביטחון שלי והרעש שאני עושה, לא מאמין שהייתי ילדת חרם. עברו עשרים שנה אבל אני זוכרת כל פרט ביום שזה התחיל. אני זוכרת בדיוק מה לבשתי ומה אכלתי. הייתי בת שמונה, הוזמנתי ליומולדת של מלכת הכיתה, הלכתי עם אמא שלי לקנות לה מתנה, כשבאתי לצאת ליומולדת קיבלתי הודעה ממנה באייסיקיו, 'היי חשבנו על זה כל הבנות ואת כבר לא מוזמנת'. עד היום אני זוכרת את מספר הטלפון של אותה ילדה כי התקשרתי לנסות להבין מה קרה. היום הייתי אומרת 'יאללה, בעיה שלה', וממשיכה. אבל באותו רגע, בתור ילדה, חרב עליי עולמי. בכיתי בכי היסטרי, בקושי הצלחתי לנשום. ההורים ניסו לעודד אותי, קנו לי מתנות, נסעו איתי לסבא וסבתא. אבל זה לא נגמר שם.
"מאותו יום אף אחד לא דיבר איתי בבית הספר. ההצקות הפכו ליומיומיות, כל פעם זה היה משהו קטן שהתווסף, דברים שמועכים לי את הלב עוד. למשל, היה לי שיער חלק עם פוני, אז אחד הילדים חשב שיהיה מצחיק לגזור את הפוני שלי עד אמצע הראש. זאת השפלה שקשה לתאר. אם הייתי רוצה לשחק עם ילדים אחרים, היו יורקים עליי".
ע': "כשהייתי אומר לחבר'ה מהצבא שבא לי לספר למי שהיה איתי בתיכון איפה אני היום, הם לא הבינו מה אכפת לי. בסיום קורס טיס עשו סרטון שבו סיפרתי על התקופה הזאת. זה הפיל להם כמה אסימונים
ההורים או המורים היו מעורבים?
"הורים חווים את זה לפעמים אפילו חזק יותר מהילד. ההורים שלי מדהימים והגנו עליי כמה שיכלו, אבל הורים הם לא תחליף לחברים וילדה לא אמורה להגיע לבית ספר ולסבול. אמא שלי אמרה לי פעם, 'אם אני אעביר אותך בית ספר הבעיה תעבור איתך'. היא בעצם אמרה לי שהיא מאמינה שאני מסוגלת להתמודד, זה נתן לי הרבה כוח להבין שלא בורחים מבעיות.
"בבית הספר, הצוות החינוכי ניסה להקל על המצב. לקחו אותי לשיחות, הענישו לפעמים את מי שצריך. המצב החמיר כשהפכתי למתבגרת. סבלתי בבית הספר אז הייתי מגיעה וקופצת מעל השער, העיקר להיות במקומות אחרים. בתיכון זה היה הכי רע כי חוץ מהמצב החברתי, גם אני הידרדרתי. לפני כן תמיד הצטיינתי בלימודים, אבל מכיתה י' גם לא הייתי במעמד חברתי גבוה וגם התחלתי להיכשל בלימודים. בכלל, בני נוער יותר מתוחכמים ויודעים לסובב את הסכין במקומות הכי כואבים".
כשסגן ארין אבדר (22) מגבעת־אולגה הייתה בכיתה א', הוריה עברו דירה באמצע השנה והיא נכנסה לסביבה חדשה ולא מוכרת. "הגענו ליישוב ברקן וזו הייתה חברה מאוד מגובשת שקשה להיכנס אליה. אני חושבת שזה שהייתי ילדה שמנה והיו לי גבות מחוברות גם השפיע, כי ירדו הרבה על איך שאני נראית. הנידוי התחיל בדברים קטנים, כל מיני הצקות או שהילדים לא רצו לשתף אותי במשחקים, לא רצו שאסתובב איתם בהפסקות. לאט־לאט זה הפך לאלימות מילולית ובשלב מסוים, בערך בכיתה ג', גם פיזית. הפכתי להיות כמו איזה גבר קטן ומופרע שהולך מכות".
בשלב הראשון ההורים שלה התערבו, דיברו עם ההורים האחרים ועם הילדים. אבל המצב לא השתפר. "ניסיתי להתחבר אבל רק יצרתי אצל הילדים האחרים אנטי. אז התחילו לקלל אותי ולרדת עליי ועל איך שאני נראית. גם אני נעשיתי כבר תוקפנית יותר כי הייתי צריכה לשרוד. בסופו של דבר הייתי ילדה אז פשוט פעלתי מהאינסטינקטים שהיו לי – מקללים אז אני עונה, מרביצים אז אני מרביצה בחזרה".
כל ההתמודדויות האלה פיתחו אצל אבדר גם בעיות התנהגותיות שבית הספר לא ידע איך לגשת אליהן. "בדיעבד אני יודעת להגיד שהגישה שלהם החמירה את המצב. אף פעם לא גיבו אותי, תפסו אותי כבריונית. במקום להסתכל בעין בוגרת שרואה שמול ילדה אחת עומדת קבוצה מאוד גדולה של ילדים שעושה יד אחת נגדה, היו מאשימים אותי. אני זוכרת שהכניסו אותי לבירור אצל המנהלת, היא יושבת, לידה איזה שבעה או שמונה ילדים, ואני בצד השני. זה היה כמו שימוע שבסופו ארין אשמה וארין מושעית מבית הספר. האלימות הגיעה לרמות קשות, כמו זריקת כיסאות. היה אירוע חריג שבו ילד חנק אותי. במשך כמה שעות נאנקתי מכאבים והיו לי הפרעות בנשימה. אם ילד אחר לא היה מתערב ואומר לו שהוא מגזים, אני לא יודעת איך זה היה נגמר. אני כבר הרבה שנים אחרי, והרגעים האלה עדיין חקוקים בי".
בכיתה ד' ההורים של אבדר החליטו להעביר אותה לבית ספר אחר. "הבינו שזה כבר לא בר תיקון והחוויות שעברתי צרבו אותי. בבית הספר החדש התחלתי סוג של שיקום והמצב החברתי השתפר, אפילו שהרגשתי מצולקת. בתיכון איבדתי את זה לגמרי. אם עד כיתה ז' הציונים שלי היו טובים והייתה לי מעטפת, מהרגע שעברתי לחטיבה ולתיכון זה נעלם. בגלל החרמות חיפשתי כל הזמן תשומת לב ומצאתי אותה הכי בקלות בצורה שלילית, הפרעתי בשיעורים וכבר לא ממש ידעו איך לגשת אליי.
ארין אבדר: "האלימות הגיעה לרמות קשות, כמו זריקת כיסאות. היה אירוע חריג שבו ילד חנק אותי. במשך כמה שעות נאנקתי מכאבים והיו לי הפרעות בנשימה. אם ילד אחר לא היה מתערב ואומר לו שהוא מגזים, אני לא יודעת איך זה היה נגמר
"עם השנים עברתי תהליכים משמעותיים. את רואה אותי עכשיו עם הדרגות על הכתפיים, אבל הייתי צריכה להתמודד עם מצבים לא קלים ולחיות במסגרת זה משהו שהייתי צריכה ללמוד לעשות מחדש, כי בבסיס שלי כילדה הייתי רגילה לקבל תשומת לב שלילית ופידבקים שליליים. בסוף החטיבה התחלתי לעשן, גם החרם דחף אותי לשם כי העישון היה הכלי שלי להתחבר לקבוצות מסוימות. היום אני יודעת שאלה קבוצות שעדיף היה שלא הייתי מתחברת איתן. כדי להרגיש חלק ממשהו כילדה בת 14, זה היה פתרון. אבל זה גם הרחיק אותי משאר הקבוצות החברתיות. בתיכון בשלב מסוים הבנתי שאני אומללה בחברה הזאת וההורים עזרו לי להפסיק לעשן ופתאום זה פתח אותי לשאר הקבוצות".
לדחייה החברתית פנים רבות. הסיפור של ע', טייס קרב בן 21 מגוש משגב, היה אחר לגמרי. "מעולם לא עברתי חרם רשמי ומלא, היו לזה מאפיינים שקטים יותר, דברים בין ילדים, הרבה הצקות ומכות, ילד שנמצא לבד בהפסקות. גם ההתמודדות שלי הייתה לגמרי לבד. המורים לא היו מודעים מכיתה ז' עד י', ההורים לא היו מעורבים בכלל. בגדול זה הוביל להסתגרות שלי מול עצמי. החלטתי שאני לא מחובר לשכבה בבית הספר, אולי היה מישהו אחד שהיה לי קשר איתו. הציקו לי הרבה ובחרתי כמה שאפשר להתעלם, להישאר בכיתה בהפסקות כדי שלא ירדו לי לחיים ולא להיפגש עם חברים אחרי הצהריים. זה פגע מאוד בלימודים שלי, לא רציתי להיות בבית ספר. לא היו לי חברים בכלל ופשוט הייתי לבד".
ע' הגיע מבית ספר יסודי קטן של שתי כיתות בשכבה לחטיבת ביניים אזורית עם מאות תלמידים. הוא מצא את עצמו בכיתה בלי חברים מבית הספר הקודם ובלי קבוצה בסיסית שאליה הוא משתייך. "הקבוצה שמגיעים איתה זה מה שיש, ולי הדברים לא הסתדרו שם. לזה התווספה העובדה שהייתי קטן, רזה ומשקפופר – משהו שמאוד קל ונוח לצחוק עליו. לאט־לאט התגבשו קבוצות ואני לא הייתי חלק מאף אחת מהן. כל קבוצה מחפשת קורבן, ואני הייתי לפחות אחד מהקורבנות. בשלב הזה הסיפור כן נהיה דומה לשל ארין. הציקו אז הצקתי חזרה, מקללים אז אני גם מקלל. עד שהבנתי שאני מעדיף פשוט להתנתק ולהיות לבד עם עצמי".
איך הסתדרו הדברים?
"קודם כול מצאתי מסגרת שהרגשתי בה נוח, נכנסתי לאיזו קבוצת רובוטיקה שמצאתי בה חברים חדשים, מתוך 300 ילדים בשכבה יצא שלא פגשתי את החבר'ה האלה קודם. זה המקום שמצאתי בו את עצמי כבן־אדם מוביל, מקום שמפאר את החוזקות שלי. ולא שזה שיפר את המצב שלי בשכבה. הגעתי לשיעורים ולא למדתי טוב והציונים שלי לא היו טובים. תכלס ניסיתי להיות כמה שיותר במסגרת שהיה לי נוח וטוב בה ואלה גם החברים הטובים שלי עד היום".
יש משהו שהייתם עושים אחרת בתקופה הזאת?
צרפתי: "הייתי מדברת. בגיל צעיר ההורים היו חשופים לדברים אבל בהמשך פיתחתי חסינות מדומה והפסקתי לדבר ולספר להם מה אני עוברת. אפילו כשהיועצת פנתה אליי בגלל ההידרדרות בלימודים לא סיפרתי. קברתי את הכול כדי לשרוד, הדחקתי, לא זכרתי כלום. רק בגיל 24 התחילו לצוף אצלי אירועים. אז כן, הייתי מספרת להורים כי הם האנשים שהכי רוצים בטובתי".
גם ע' היה מכניס עוד אנשים לתמונה. "אולי היה נכון יותר לשתף, אני לא יודע למה הרגשתי שזה משהו שאני צריך להתמודד איתו לבד. זה כנראה גם קצת האופי שלי. בדיעבד יכול להיות שזו הייתה טעות. אמא שלי גילתה על התקופה הזאת רק לפני כמה חודשים וזה לא נעים לשמוע בדיעבד שהבן שלך עבר דברים כאלה בחטיבה ולא ידעת מזה. אז ממקום יותר מכבד אני חושב שהיה נכון לשתף".
אבדר: "זאת אולי תשובה קיטשית אבל לא. זה הפך אותי למי שאני היום. אני כן מתייסרת על העובדה שהעברתי את ההורים שלי מסע תלאות, כי אחרי שהחרם נגמר אני המשכתי להגיב בצורה תוקפנית לסביבה שלי וליצור בעיות. כבר נוצר אצלי קושי חברתי שהושפע ממה שהכרתי ולמדתי מגיל צעיר. כיוון ששיתפתי את ההורים שלי בהכול הם היו צריכים לחוות את כל הקשיים שלי איתי, וזה משהו שיושב עליי. אני לא יכולה לשפוט את עצמי כי זה מה שהכרתי, מנגד יכול להיות שיכולתי להתפקס בגיל צעיר יותר ולצאת מהלופ ולהשתפר. אבל במקום זה הפכתי להיות יותר מוקצנת. ניסיתם להגיד שאני קטנה? אני אוכיח שאני גדולה פי אלף מכל מי שהקטין אותי, לכן עשיתי דברים ברהבתנות. אחרי החרם נכנסתי לדיכאון שעברו כמה שנים עד שיצאתי ממנו".
ע': "אני מסכים מאוד עם ארין. אני מרוצה מעצמי היום, אז לא הייתי משנה כלום. זאת הייתה תקופה מסריחה אבל היא חיזקה אותי מאוד, ומה שעברתי עזר לי להתמודד עם דברים קשים אחר כך בתיכון או בצבא. בפועל לא הייתי עושה משהו אחר מול אלה שהציקו לי".
השאלה הגדולה שמרחפת מעל השיחה שלנו היא למה בכלל זה קורה. הרבה מחקרים נכתבו ומקלדות רבות נשברו בניסיון להבין את המנגנון הפנימי שגורם לקבוצות ילדים לדחות אחד מחבריהם. כנראה לפחות כמספר הילדים הדחויים מספר התשובות. "זו שאלה קשה", אומר ע'. "אנשים חיים בקבוצות וכשיש מישהו בחוץ אז פשוט מאוד להיטפל אליו. כדי לצמצם את זה, כל אחד צריך למצוא לו אנשים שיהיו קרובים אליו ומצד שני אנשים כקבוצה צריכים להיות יותר מקבלים. לקבל אחריות קבוצתית, כי כשקבוצה צוחקת על מישהו, כל אחד מתוכם מרגיש שהוא קצת צחק אבל מי שמולם נדרס לגמרי על ידי עשרה אנשים, הוא עכשיו בתוך סיוט. האחריות של כל אחד כאילו קטנה אז הוא לא מרגיש אשם אבל כל אחד צריך לגרום לקבוצה להיות יותר מכילה ומקבלת".
צרפתי: "אחד הדברים שמחברים אנשים הוא אויב משותף. ההתאחדות נגדי נבעה מקנאה, מזה שהצלחתי בכל דבר, הייתי רקדנית יפהפייה, שרתי על במות, הצטיינתי בכל השיעורים. הם לא יכלו לשאת את זה. אנחנו צריכים להיות יותר סבלניים, לחנך במעשים את הילדים שלנו לחיות לצד האחר".
אבדר: "ה'למה' הזה הוא שאלת השאלות. אם הייתי יודעת, כנראה הרבה דברים היו נפתרים לי בראש. אני חושבת שמערכת החינוך מדכאת את הייחודיות של אנשים, לכן כל מי שקצת שונה ולא מסתדר במסגרת נדחק, זה חד־משמעי משפיע שיש אנשים בולטים יותר ופחות. אם בית הספר שהייתי בו היה מגיב אחרת גם הסיפור שלי היה שונה. כולם ידעו מה אני עוברת אבל היו מורים שהתייחסו אליי תמיד כאשמה ואל כל התלמידים שירדו לחיים שלי כאילו הם בסדר. הם לרגע לא עצרו לחשוב שיש כאן משהו גדול יותר ממריבה נקודתית. לדעתי זה מגיע מחוסר רצון להתמודד עם רוב הילדים, קל יותר גם למורים לעמוד מול התלמיד החלש".
שני צרפתי: "לפעמים הורים חווים את החרם אפילו חזק יותר מהילד. ההורים שלי מדהימים והגנו עליי כמה שיכלו, אבל הורים הם לא תחליף לחברים וילדה לא אמורה להגיע לבית ספר ולסבול"
כמה השפעה יש לרשתות החברתיות על כל נושא החרמות?
אבדר: "ישנו מודל היופי שלדעתי מאוד מתחזק ברשתות. בנות שלא נראות כמו דוגמניות או כמו הבנות שעושות סרטונים בטיקטוק מקבלות יחס אחר מהחברה. לרשתות יש הרבה משמעות במשחק הזה, כי בחיים האמיתיים לא כולן הן בובה משורטטת. חוץ מזה שיש סרטונים של הצקות לילדים שתופסים תאוצה, וילדים אחרים מבינים שזה מגניב להציק למישהו. לא היו ממש רשתות כשאני הייתי ילדה אבל ברור לי שהן מחזקות את החרמות".
גם בתפקידים המובילים שבהם הם משובצים היום, הטראומה מהנידוי החברתי הקשה עוד מלווה את השלושה. "אומנם היו כמה שנים טובות בין החרמות לגיוס", אומר ע', "אבל אצלי במהלך הקורס הנושא החברתי הכי נפגע. הצבא אומנם פותח דף חדש, שזה מטורף, אבל מצד שני הייתי צריך להכיר הרבה מאוד אנשים חדשים ותמיד קיים הפחד להיות מחוץ לקבוצה או להיות זה שבחרו להציק לו. תמיד יש איזה פחד שאולי יחזור מה שהיה".
אבדר: "אין שאלה שזה מאוד משפיע על הדרך שאני מגיבה בה למצבים עד היום. עברתי תהליך עמוק כדי ללמוד איך להתמודד ולהיות בסיטואציות חברתיות אבל חוסר הביטחון מלווה אותי עד עכשיו. לקח לי הרבה זמן לקבל את עצמי, להבין שאני יפה, כי הרבה מההתעללויות היו סביב המראה שלי. דווקא בצבא די פרחתי כי פתאום לא הייתה משמעות למה שאני לובשת ויכולתי להוכיח את עצמי, להתבלט דרך התחרותיות ולהגיע לתפקיד טוב. בתיכון התחלתי לשיר, ומגמת מוזיקה הצילה אותי כי פתאום הופעתי וקיבלתי פידבקים מאוד חיוביים, כמו הקלישאות שאנשים אומרים 'המוזיקה הצילה לי את החיים', אז ככה זה אצלי. הקשיים מהתקופה ההיא לא עזבו, יש לי הרבה קושי לסמוך על אנשים שהם לא המשפחה שלי וזה משפיע על קשרים חברתיים ואפילו על זוגיות. אז יש לי עוד מקומות חסומים, השאלות אם אני מספיק טובה וראויה".
צרפתי סיימה תיכון אחרי עשר שנים של חרמות ונידוי חברתי. "כנערה בת 18 האמנתי לכל מה שאומרים עליי, שאני לא טובה, שאני מכוערת, שלא יֵצא ממני כלום. התגייסתי להיות מ"כית טירונים ולקראת סוף ההכשרה ויתרתי. אמרתי לעצמי שאני לא מספיק טובה ולא ראויה להיות מפקדת ובאמת העיפו אותי מהקורס והפכתי לפקידה. ושם היה הבן־אדם הראשון שהוא לא ההורים שלי שאמר לי את המילים הפשוטות 'שני, אני מאמין בך'. זאת הייתה נקודת המפנה הגדולה של החיים שלי. הוא אמר לי שיום אחד אשב בכיסא שלו, ומרוב שזה היה מנותק חשבתי שהבן־אדם לא בעניינים. אבל עברו שש שנים ואני עושה היום את התפקיד שלו".
הדרך הצבאית שלה הייתה רצופת תעודות הצטיינות וקיצורי דרגות, וצרפתי מייחסת את החוזקות שלה בחיל משאבי האנוש דווקא לסיפור החברתי הקשה שעבר עליה "אני חושבת שאני טובה כקצינת משאבי אנוש בזכות מה שעברתי, כי אני רואה את האנשים השקופים, אני מזהה מה הם צריכים. בסוף, מהסביבה המגעילה הזאת שגדלתי בה קיבלתי המון חמלה. היום עולם התוכן שלי הוא לעזור למי שקשה לו, לתת כלים למפקדים להתמודד עם מורכבויות חברתיות, ואני עושה את זה הכי טוב כי אני מבינה את הצד השני, את אלה שלא ראו ולא שמעו".
התביישתם בתקופה הזאת?
צרפתי: "בשלב מסוים הפסקתי לדבר על מה שאני עוברת, קודם כול כי לא היה לי עם מי לדבר וגם כי זה לא כבוד גדול להגיד, 'היי, עושים עליי חרם' או 'עשו עליי חרם'. היום אני גאה במי שהפכתי להיות, ולפחות בחלקת האלוקים הקטנה שלי אני דואגת לעשות הכול שלא יהיו עוד אנשים כאלה, וצעד ראשון הוא לספר".
ע': "אני הכחשתי ושמתי אותה מאחוריי כמעט באופן מלא. פשוט לא רציתי יותר לגעת בזה, כשהייתי אומר לחבר'ה מהצבא שבא לי לספר למי שהיה איתי בתיכון איפה אני היום, הם לא הבינו מה אכפת לי. בסיום קורס טיס עשו סרטון שבו סיפרתי על התקופה הזאת ואז החברים מהצבא והבית שמעו על זה. זה הפיל להם כמה אסימונים".
לצד המורכבות שמלווה אותם גם שנים אחרי שהכול נגמר, השלושה מספרים שגם המוטיבציה להגשים חלומות גדולים ולהגיע רחוק נשאבת לא פעם מאותן שנים אפלות. "אחת הסיבות שאני נמצא היכן שאני זה הרצון להוכיח לאותם אנשים שהם לא יודעים על מה הם דיברו". קובע ע'. "עד היום כשאני רואה אנשים שהיו איתי בשכבה, מצד אחד זאת צביטה בלב כי מה יעלה להם בראש? הסטירה שהם הורידו לי? מצד שני אני רוצה שישמעו שאני קצין, טייס, שהצלחתי. הרצון להוכיח זה משהו שלקח אותי ממש קדימה".
אבדר: "אני חולמת אחרי הצבא על קריירה מוזיקלית, ואני חושבת איך בא לי להיות על במה ענקית ושהם יקנו כרטיסים להופעה. אותם ילדים שאז התעללו בי יראו איך אני בשיאי. אבל באמת, אני היום במקום שלם ואמיתי. אני לא מתעסקת באנשים שעשו עליי חרם, שיחיו את חייהם, אני חיה את שלי ושיהיה להם הרבה בהצלחה. זה לא משהו שאני מתביישת בו וגם לא שומרת טינה או כועסת, בסוף היינו ילדים".
"ילד חרם תמיד יהיה ילד חרם", מוסיפה צרפתי. "לא משנה אם הוא בן שמונה, 14 או 27. אבל דווקא זה מה שהופך אותנו לטובים יותר, משהו מתחזק מהידיעה שלמרות הכול אנחנו אהובים. אני חושבת שא־לוהים לא נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. נבחרנו להיות הילדים האלה, לעמוד מול הקושי ולגדול. זה עניין של בחירה: עד גיל 24 חייתי בצילו של החרם, מפוחדת. היום אני חיה לאורו".
