אגדה יהודית מוכרת מספרת על אישה שנהגה לרכל בקביעות על מכריה. הרכילות גרמה לשכנתה של האישה שרשרת נזקים ובהם ביטול שידוך, סכסוך משפחתי והוצאת שם רע. במצוקתה פנתה השכנה לרב המקומי ושטחה בפניו את הבעיה. הרב זימן את הרכלנית וביקש ממנה לצאת ולפזר נוצות ברוח, ולאחר מכן לאסוף את כולן. רק אם תצליחי במשימה, אמר לה, מעשייך יכופרו. הרכלנית כשלה כמובן במשימה הבלתי אפשרית, וכך הבינה את הנזק האדיר שגורמות מילותיה המתגלגלות לכל עבר באין אפשרות להחזירן.
עם השנים זכתה האגדה הזו לעיבודים ספרותיים מגוונים. לאחרונה השיק לה תיאטרון אורנה פורת גרסה בימתית, עכשווית ומשעשעת. ההצגה "נוצה ברוח", שעוסקת בנזקיה של אמירת לשון הרע, נוצרה משיתוף פעולה ייחודי ומרענן בנוף התרבותי בישראל, בין תיאטרון רפרטוארי לעמותה חרדית.
יערה רשף־נהור: "הטלפונים הם לא שורש הבעיה אבל הם מעצימים אותה, ואין ספק שהם הפכו את הפצת הרכילות לקלה פי כמה. בקליק אחד מגיעים למאות אנשים. מה שקורה בקבוצות וטסאפ של כיתות זה לא פשוט"
שיתוף הפעולה נוצר לפני כשנתיים, כאשר דוד הלפרין, מייסד עמותת "לשון הרע לא מדבר אלי", פנה אל התיאטרון והציע ליצור הצגת ילדים שעוסקת בנושא. התיאטרון הרים את הכפפה ופנה למחזאית והבימאית יערה רשף־נהור, בהצעה ליצור את המופע. רשף־נהור החלה לחפש רעיונות לסיפור מצחיק, חכם ונטול דידקטיות – משימה לא פשוטה כשנקודת המוצא הראשונית היא המסר עצמו – ואז נזכרה באגדה הנזכרת, כשהגרעין של דימוי הנוצה ברוח שימש לה השראה.
בגרסתו הבימתית המעובדת, הסיפור מציג עיירה קטנה ובה שני חברים טובים. יום אחד מתפשטת בעיירה שמועה על אחד החברים, והיא מתגלגלת ותופחת עד כדי חרם ונידוי. האירוע מערער את שלוותה של העיירה כולה, והדמויות מקבלות שיעור לא רק בלשון הרע אלא גם בחברות ובלימוד זכות. שני שחקני ההצגה, ירמי רייך וטלי ביק־קשת, משחקים כמה וכמה תפקידים ויוצרים גלריה עשירה וססגונית של דמויות, בעזרת תפאורה מינימלית, יצירתית ומלאת צבע.
לא להאכיל בכפית
האתגר של רשף־נהור היה ליצור יצירה אמנותית שלא תהפוך למוסרנית. "לרוב אני מתחילה ליצור סיפור דרך דמות – אני מנסה להבין מי היא, מה היא רוצה, מה כואב לה, ורק בסוף לשאול מה המסר", היא אומרת. "במקרה הזה התהליך היה הפוך. התחלנו מהמסר שלשון הרע פוגעני ומזיק, ואז היצירה כל הזמן דרשה ממני להתרחק מהמסר ולבנות את הדמויות והעלילה בלי להאכיל את המסר בכפית. הצגה זה לא שיעור, ולא באתי לחנך. אם יש דמויות שמתחברים אליהן ומזדהים איתן, המסר כבר יגיע מהדלת האחורית. הילדים כבר יעשו השלכה ויחשבו מה קורה אצלם בכיתה ועם החברים".
רשף־נהור, תושבת מודיעין, היא מחזאית ובימאית עטורת פרסים שכתבה וביימה עד היום כעשרים הצגות, רובן לילדים ונוער. היא למדה בבית צבי והחלה את דרכה כשחקנית, אך התיזוזים בין האודישנים גרמו לה לחשב מסלול מחדש והיא פנתה לעסוק בכתיבה ובבימוי. כיום היא יוצרת מחזות, מביימת הצגות ילדים ומלמדת סטודנטים קורס בתיאטרון ילדים.
נושא ההצגה נגע לליבה גם מניסיונה האישי. "כילדה היה לי דמיון עשיר ואהבתי לספר סיפורים. נהגתי לתבל את הסיפורים, מתוך כוונה טובה שלמאזינים יהיה מעניין. יום אחד סיפרתי על מקרה כלשהו, וחברה שלי שהייתה לידי המשיכה את הסיפור והוסיפה פרטים נוספים. ואז אחד הבנים אמר, 'מה, זה באמת קרה? עד עכשיו הייתי בטוח שיערה סתם ממציאה סיפורים'. רק אז, בדיעבד, גיליתי שמאחורי הגב קראו לי במשך שנים 'ממציאנית' ו'שקרנית'. אני זוכרת איך נפגעתי ונעלבתי מהתדמית שיצרו לי".
במקרה אחר, היא נזכרת, חבר מהכיתה הסית את כל הבנים נגדה והיא מצאה עצמה הולכת במסדרונות בית הספר כשעשרות בנים צועדים בעקבותיה ושרים כלפיה שירים פוגעניים. "לפעמים הצד השני לא מתכוון, מקטין מערך העלבון או מתייחס לכך בצחוק, אבל הדברים הללו יכולים להיות חמורים מאוד".
סוגיית כוחן של מילים קיבלה לאחרונה ביטוי טרגי במיוחד, לאחר שאלרועי בן־שבת, נער בן 13 מרעננה, נטל את חייו בעקבות מילים קשות שהטיחו בו חבריו. ההצגה עלתה לראשונה כמה ימים לאחר האסון.
היום לילדים יש טלפונים, והיכולת לפגוע קפצה בכמה דרגות.
"הטלפונים הם לא שורש הבעיה אבל הם מעצימים אותה, ואין ספק שהם הפכו את הפצת הרכילות לקלה פי כמה. פעם כדי לרכל היה צריך לחכות שמי שרצינו לדבר עליו לא יהיה לידנו, היום זה נהיה קל עוד יותר. לא רק כי היד קלה מאוד על המקלדת, אלא כי לא צריך להתמודד עם מבט פגוע. יש איזה נתק ששומר לנו על המצפון, אפשר להעליב בלי להרגיש אשמה. זה אפילו לא אנחנו בקול שלנו שפגענו, זה רק מילים כתובות. בקליק אחד מגיעים למאות אנשים.
"מה שקורה בקבוצות וטסאפ של כיתות זה לא פשוט. אני מרגישה שיש בעיית עומק במערכת החינוך וגם בתרבות בכלל, של איזושהי קמצנות בתגמול על התנהגות ראויה וחברית. להתנהגויות טובות אין שום מקום בחינוך היום, ובצד השני אתה יכול לעשות המון מעשים רעים עד שתגיע לתקרת הקו האדום. אני חושבת שגם כיוצרים וגם כהורים אנחנו חייבים להגיב להתנהגויות כמו דיבור אלים והתעללות, ומצד שני לשים זרקור על התנהגויות שרוצים לטפח, ולחשוב איך לקדם את הטוב".
יותר גיבורות על הבמה
העיסוק האינטנסיבי בסוגיה חלחל לדינמיקה של השחקנים בהצגה, וגם לתוך ביתה של רשף־נהור עצמה. "אני חילונית לגמרי ומאוד התחברתי לרעיון של שמירת הלשון, לא מתוך ציווי הלכתי אלא מתוך אני מאמין של איך נכון להתנהג בין אדם לחברו. באחת הפגישות הראשונות, כשישבנו עם דוד הלפרין, הוא סיפר לנו איך בארוחות השבת בילדותו, בכל פעם שמישהו היה מרכל, האב היה נוקש על הכוס. זה ערך מקסים בעיניי, ומצאתי את עצמי מעירה לבת שלי שלא לדבר על חברה שלה דיבורים רעים.
"גם בחדרי החזרות היינו רגילים לרכל על כל העולם, עם דיבורים על הבמאי ההוא והשחקנית ההיא. פתאום אנחנו תופסים את עצמנו ואומרים 'היי, בלי רכילות, אנחנו עושים על זה הצגה ואנחנו צריכים להתאמן על הדבר הזה'. הרגשנו שיש איזו צביעות אם בחזרות אנחנו מרכלים בלי סוף, ורגע אחר כך עובדים על הצגה שחותרת למצב הפוך. הגדרנו לעצמנו שסתם לדבר על מישהו ולחלוק מידע זה דיבור מיותר וטוב להימנע, אבל אם זה כדי לשתף במשהו אישי, כהתייעצות או כרצון לפרוק, אז זה משהו אחר. כמו בהצגה, אני חושבת שאנחנו באמת צריכים תזכורת קבועה לכך שצריך לדון לכף זכות. לצאת מנקודת הנחה שהכוונות של האחר טובות ולא לשפוט לרעה אוטומטית".
התרבות העכשווית לילדים מאוד נזהרת שלא לחנך.
"צריך להבדיל בין הצגות מסחריות שמטרתן לבדר, ובין הצגות של תיאטרונים רפרטואריים שעוסקים בהרבה נושאים חברתיים – ילדים חריגים, התמודדות עם חרם ובריונות. זה בא לידי ביטוי נרחב בשנים האחרונות. ועדיין, אף ילד לא ירצה לבוא להצגה שהוא מרגיש שעושים לו נו־נו־נו. אנחנו רוצים להישאב לסיפור ולהזדהות עם גיבור. ביצירה טובה אנחנו פוגשים את עצמנו בתוך הדמות, בלי התחושה שמישהו בא להוכיח אותנו".
מאז ומעולם נחשב התיאטרון לאמנות גבוהה, ולמרות הרפרטואר המגוון והנוח לעיכול שתיאטראות בימינו מציעים לציבור, הפופולריות שלו בקרב קהלים צעירים מצויה בירידה מתמדת. אפשר לתלות זאת במחיר היקר, בכך שהאנושות התרגלה לקצב מהיר, או בחוסר הסבלנות והריכוז שמאפיינים קהלים צעירים.
בניגוד לכך, תיאטרון הילדים עדיין זוכה לקהל נאמן ונלהב. ילדים מעריכים מופע חי על במה, והם מתמסרים במלואם לחוויית הצפייה. "כל פעם מחדש אני אוהבת לראות איך ילדים יושבים על קצה הכיסא מרוב התרגשות", משתפת רשף־נהור. "בהצגת הבכורה שלנו היה רגע מתוק שבו הגיבור חושף את הסוד שלו, וילד מהקהל קפץ במקום וצעק 'בנג'! הוא חיכה לרגע הזה, וכשזה קרה הוא חגג את זה. ילדים מעורבים רגשית כי יש להם עור הרבה יותר חשוף והכול כל כך ראשוני אצלם. זה תענוג, ובגלל זה אני כל כך אוהבת ליצור לילדים".
לדברי רשף־נהור, "יש לנו בארץ תיאטרון איכותי מאוד לילדים. אנחנו אולי המדינה היחידה שבתי הספר משלבים כחלק מהתוכנית החינוכית הצגות תיאטרון. בזכות סל תרבות ארצי הצגות מגיעות לבתי ספר בכל מקום בארץ, ומאפשרות לילדים חוויית תיאטרון שלא תמיד מגיעים אליה מעבר למסגרת הזו. לצערי תיאטרון ילדים נחשב נחות לעומת התיאטרון למבוגרים, ורואים את זה גם בהיקף התמיכה הממשלתית. כיוצרת אני רואה שליחות לתת לילדים את האיכות הכי טובה".
האם בעינייך התיאטרון שואף ליצור סדר יום, או שהמציאות החברתית מכתיבה לתיאטרון את הנושאים? מי מוביל את מי?
"התיאטרון תמיד משמש ראי של החברה שבה אנחנו חיים, והקונפליקטים שלה יבואו בו לידי ביטוי. בשנים האחרונות, למשל, הרבה הצגות עסקו בהתחממות הגלובלית. המציאות מאוד משפיעה על התכנים".
מה לגבי סוגיות טעונות ושנויות במחלוקת, שנראה כי עולם התרבות העכשווי נרתע מעיסוק בהן?
"כל נושא צריך להיות תואם גיל ולפעמים מוקדם מדי לעסוק בסוגיות טעונות, אבל אני חושבת שזה יכול להגיע בדלתות האחוריות. למשל, כשכתבתי את המחזה 'אי הילדים' שמבוסס על ספרה של מירה לובה, בעצם דיברנו על דמוקרטיה, מה זה מנהיג ואיך בוחרים אותו. הילדים בסיפור קובעים לעצמם מערכת כללים ומוצאים דרך להסתדר אחד עם השני למרות הפערים ביניהם. אין להם ברירה אחרת, זו הדרך היחידה שלהם לשרוד. ההצגה מעלה שאלות כמו האם אנחנו הולכים אחרי מישהו באש ובמים או לא.
"יוצרים ותיאטראות יכולים גם להחליט שלא לעסוק בנושא מסוים פשוט כי אין לזה ביקוש או כי זה לא כלכלי. יש נושאים שפופולריים מאד בזירה הספרותית אבל פחות נוכחים בתיאטרון, כמו זהות מגדרית. זה מאד מעסיק בני נוער אבל בתי ספר נמנעים מלעסוק בזה, מה שבעיניי קצת חבל, כי זה נשאר כסיר גועש מתחת לפני השטח. תיאטראות עושים חישובי תעדוף והולכים על מכנים משותפים רחבים כמו נושאים חברתיים, תכנים מוזיקליים ונושאים שלא יעוררו התנגדות. אישית, אעסוק במה שחשוב לי ומרגש אותי. יש לי את הפריווילגיה לעסוק בנושאים קצת יותר בועטים כי זה התפקיד שלי כיוצרת ומחזאית".
מה חשוב לך לקדם כיוצרת?
"לפני הכול אני רוצה להעצים את הילדים הצופים. תמיד אבחר גיבור או גיבורה שהעזו לעשות משהו, שהתמודדו עם קושי, שחלמו חלום כנגד הסיכויים והגשימו אותו. בהרבה מקרים אבחר בגיבורות בנות שיהיו המובילות והנועזות. יש לנו המון ספרים והצגות עם גיבורים, והרבה פחות ייצוגים לגיבורות. במשך מאות שנים זה היה המצב, ואנחנו צריכים לאזן את זה. המציאות השתנתה".
בסין מתעניינים
ההצגה בנויה במתכונת מתקפלת, מה שמאפשר לה להתנייד בין בתי ספר בארץ, לצד מופעים בתיאטרון הבית. לאחר ההצגה מתקיים שיח על לשון הרע מטעם מתנדבי העמותה, ולחילופין מורי בית הספר הם שמנחים את השיח והפעילות בעזרת ערכה שהכינה העמותה.
עמותת "לשון הרע לא מדבר אלי" נוסדה על ידי דוד הלפרין בעקבות מקרה שבו שני חברים הפסיקו לדבר זה עם זה כתוצאה מלשון הרע. הלפרין החליט לעשות מעשה והדפיס 5,000 דבקיות עם המילים 'לשון הרע לא מדבר אלי'. הסטיקרים זכו להצלחה מסחררת, תורגמו לעשרים שפות והופצו ברחבי העולם. בין השאר, משרד החינוך הסיני הזמין אותו למפגש בנושא. לפני כחמש שנים נוספו גם צמידים עם הכיתוב הזה, ובעזרת קמפיין שבו דוגמניות וכדורגלנים הצטלמו עם הצמידים, גם הם זכו לפופולריות רבה. הצמידים, שהפכו לסימן ההיכר של העמותה, אף חולקו בסוף ההצגה לקהל.
"כשאני נכנס לבתי ספר אני אומר לילדים: במילה אחת אפשר להוריד ובמילה אחת אפשר להרים", מספר הלפרין. "אם פעם היית אומר לבן אדם 'אתה רוקד מכוער', הוא היה נעלב וזהו. היום אם מישהו כותב תגובה כזו בטיקטוק אתה יכול לגרום לילד לא לצאת מהבית, ואפילו לזנוח את תחום הריקוד. במילה אחת אנחנו יכולים להרוג כפשוטו. ילדים יכולים לסחוב צריבה לכל החיים ממילה שנאמרה להם, ולפעמים זה בלתי הפיך".
הלפרין, בן 42 ותושב בני ברק, הוא בנו של רפאל הלפרין, מייסד רשת אופטיקה הלפרין, שעסק בפעילות ציבורית ענפה. "אבא לא הטיף לנו 'אל תדברו לשון הרע', אלא מאוד הקפיד בעצמו שלא לדבר על מישהו אחר אם אין בכך צורך. המסר שלו היה שאם אין לך משהו טוב להגיד, פשוט אל תדבר. זה לא מוסיף שום דבר".
דוד הלפרין הבן הוא איש עסקים, אך בראש מעייניו ניצבת הפצת שמירת הלשון. הוא ונציגי העמותה משוחחים על הנושא בפני קהלים שונים ובהם בתי ספר, חברות הייטק ועוד. לפני כמה שנים הפיק הלפרין סרט קולנוע שצולם באוקראינה ועסק בפרשת משפט הרופאים מתקופת סטלין, כאשר גם שם המסר עוסק בנזקי לשון הרע.
ההצגה החדשה היא שלב נוסף בעשייה הזו. "הרבה זמן חשבתי על האופציה של תיאטרון", אומר הלפרין. "לבוא ולהגיד לאנשים מה ההלכה אומרת לא בהכרח מועיל, ולעיתים זה גם עלול לעורר אנטגוניזם. אני לא בא ללמד הלכות, מי שרוצה יכול להגיע לזה בעצמו. מה שאני בא לעשות בהצגה זה להדליק את הפנס ולהזכיר שלשון הרע מזיק מאוד. כל חרם, רכילות או מילה רעה יכולים לצרוב לכל החיים. הבחירה בתיאטרון אורנה פורת זה תו איכות מבחינתי, יחד עם העובדה שהם מגיעים לכל מקום בארץ".
על רקע השיח הציבורי הטעון בימים אלה, יצאה העמותה בקמפיין מיוחד תחת הכותרת "אל תזהמו את השיח". הלפרין: "אם היינו מדברים אחד עם השני ולא אחד על השני, אולי משהו היה קורה. כרגע אנחנו כמו בני זוג שהולכים לישון כועסים ולא מדברים. זה הולך ונצבר, ואני מקווה שלא מאוחר מדי לתקן".
העמותה מזוהה כגוף חרדי, אך הדבר לא מונע ממנה להגיע לכל מקום ולהתקבל באהדה. "העובדה שאני חובש כיפה מעולם לא השפיעה במשהו, למעט מקרה של בית ספר בראשון־לציון, שבו המנהלת אמרה לי שההורים לחוצים מפעילויות של הדתה. אמרתי לה שתזמין את ההורים לשיחה ושיחליטו אם יש משהו כזה בדבריי. אחרי ההרצאה הם ניגשו וחיבקו אותי בחום. הדבר האחרון שאני רוצה זה להטיף. אני רוצה רק שאנשים יבינו מה יכול לקרות אם לא שומרים על הפה וכמה כוח יש למילים שלנו. זה נכון לכולנו – חרדים, דתיים וחילונים".
"שיתוף הפעולה עם העמותה היה מדהים, והיה לנו תענוג לעבוד עם דוד", אומרת גם רשף־נהור. "בין התיאטרון לעמותה נוצר קשר טוב, ואולי זה נותן קצת תקווה שאפשר לגשר על הפערים".
פודקאסטים נגד מסכים
מיזם אמנותי נוסף שרשף־נהור יצרה בשנים האחרונות הוא הפודקאסט "מרבד הסיפורים", שהופק בשיתוף תיאטרון חיפה. עד לפני שנה הוא היה זמין באתר התיאטרון בלבד, אך מאז שעלה לספוטיפיי הוא זוכה שם לשיעורי האזנה מרשימים.
הפודקאסט, כמו דברים טובים אחרים, נולד מתוך המציאות שהקורונה כפתה על העולם. "שנה וחצי התיאטרון היה סגור והילדים היו מנותקים, בלי חוגים, טיולים או תרבות. חשבתי איך אני כיוצרת יכולה לתת איזו חוויה שילדים יכולים לעוף בה עם הדמיון שלהם. נורא רציתי משהו שייקח אותם לסיבוב בעולם, כחוויה גלובלית. ואז נולד הרעיון להקליט סיפור שהילדים יחוו אותו כמו הצגה, בדומה לתסכיתים של פעם".
"מרבד הסיפורים" מציג אגדות אופייניות לתרבויות שונות ובהן עירק ורוסיה, יפן ואנגליה. הנציגות הישראלית, אם תהיתם, היא האגדה "נוצה ברוח". מספיק להאזין לפרק אחד כדי להבין שמדובר בהפקה מושקעת במיוחד, עם שבעה שחקנים, מוזיקה מקורית, אולפן הקלטות מקצועי ובימוי קולי. העלות הגבוהה גרמה לכך שמספר הפרקים עד כה עומד על עשרה בלבד. "בכל יום אני מקבלת לפחות פנייה אחת של ילדים והורים להעלות פרקים נוספים", מחייכת רשף־נהור.
האזנה לפודקאסטים הפכה לחלק מצריכת התרבות שלנו. איך את מסבירה את הפופולריות של המדיום הזה?
"פודקאסטים הביאו לנו משהו מבורך. יש איזו חזרה לתקופה שבה רק האזנו לקלטות או לתסכיתים ברדיו, ועל רקע ההצפה של המסכים – הם מאפשרים מנוחה לעיניים. אנחנו כל הזמן מוצפים במידע ויזואלי, ופתאום אנחנו קצת מתכנסים פנימה ומאזינים מתוך שקט וריכוז. לא סתם ילדים מאוד אוהבים את זה. זה מאפשר להם לצרוך תוכן נוסף גם כשהם נוסעים באוטו או לפני השינה, ונותן להם שקט והתנקות מהעומס של המסכים".
בקדרה של רשף־נהור כבר מתבשל מחזה חדש, הפעם לגיל מעט בוגר יותר. "זה מחזה שיעסוק בחופש להיות מי שאתה. אני מרגישה שזה נדרש ומתבקש במיוחד עבור בנות, שמתמודדות עם ציפייה מתמדת להיות ולהתנהג בדרך מסוימת. גם בנים מוסללים להיות משהו מסוים. אני מאוד מאמינה בחופש לבחור".
