הצייר סשה אוקון מציע ידע, הבנה וניתוח ביקורתי של התרבות

חז"ל לימדונו שיהא המסַפר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". לשם כך הפלגתי בספרו החדש של סשה אוֹקוֹן עד עמוד 282, ושם גיליתי לראשונה את מגרעתו וחסרונו. בעמוד זה הספר מסתיים, וזוהי אכן מגרעתו היחידה. משפרטתי את מגרעתו, אני בן חורין לפרט את מעלותיו. אך בטרם אתייחס לתוכן הספר עצמו, על רב־הממדיות שבו, ההומור הנפלא והעושר שהוא מעניק לקוראיו בתחומי האמנות, התרבות והפילוסופיה, הרבה מעבר לנושא הפורמלי שלו, אקדים מילים לדמותו של המחבר וליצירתו.

אלכסנדר (סשה) אוֹקוֹן נולד בשנת 1949 בלנינגרד (סנט־פטרבורג), ורכש שם השכלה אמנותית ותרבותית. בבגרותו למד אמנות באקדמיה המקומית לאמנות ובסיום לימודיו התקבל למחלקת הצעירים באגודת האמנים הרוסית, שבאותה עת הייתה זרוע פוליטית של השלטון הסובייטי. העבודות שהגיש לקראת התערוכה הקבוצתית הראשונה של אגודת האמנים הצעירים עמדו בקריטריון האמנותי, אך נפסלו בשל תוכנן. דחייה זו דחקה בו לחבור לקבוצת אמנים שלא יישרו קו עם השלטון הרוסי, ועל כך גם נעצרו ועוכבו.

בשנת 1979 עלה אוקון לישראל. כאן, לצד פיתוח קריירה בינלאומית של צייר, החל ללמד רישום באקדמיה לאמנות בצלאל. הוא ממשיך בתפקיד זה כבר למעלה משלושים שנה, אף לאחר גיל הפרישה, ונחשב למרצה נערץ ומבוקש. הספר שלפנינו, שבמקור נכתב ברוסית, כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר ברוסיה, ואף נבחר בזמנו כספר החודש במוסקבה. עתה זוכים גם קוראי העברית ליהנות ממנו.

אוקון הוא צייר בעל שם עולמי, שעבודותיו מצויות באוספים ובמוזיאונים הנחשבים ביותר בעולם דוגמת האלבֶּרטינה באוסטריה והאֶרְמִיטָאז' בסנט־פטרבורג. גם בישראל הוצגו כמה תערוכות יחיד של יצירותיו. בימים אלו מוצגת בגלריה העירונית לאמנות של ראשון־לציון תערוכתו "מקדש החיים", המוקדשת לסדרת ציוריו על שוק מחנה יהודה בירושלים.

המפגש הראשון שלי עם יצירותיו של אוקון התרחש לפני כעשר שנים, בתערוכת יחיד שהציג במוזיאון רמת־גן לאמנות ישראלית. שמה של התערוכה היה "Observations", והוצגו בה ציורי שמן על משטחי עץ ענקיים. הנושא שחזר בכל הציורים היה גופו של האדם, המזדקן, המתנוון והמתעוות. חרף אי הנוחות ממושאי הציור, אופן הביצוע ועבודת הצבע נדמו בעיניי כעבודות מהתקופה הרנסנסית. מבקר האמנות גדעון עֹפרת כתב בזמנו כי הפורמטים האדירים, גדולי הממדים, של עבודותיו של אוקון, שימשו בעבר ציירים רומנטיים לציורים היסטוריים. לדבריו, פורמטים כאלו שימשו גם את הציירים הניאו־קלאסיים לייצוג משתאות רומיים, ואף הוא ראה בפורמט הקשרים רנסנסיים.

מעבר לאופני הביצוע המעוררים השתאות באיכותם הנדירה, עיקר תשומת לבו של הצופה הופנתה להיבטים הגרוטסקיים, חסרי הרחמים לכאורה, שאוקון הציב לנגד עינינו, אף הרבה מעבר לגודלם הטבעי של הדמויות. מי שמורגל לזיו פניהן של יהודית של רמברנדט, הנערה עם עגיל הפנינה של יָאן וֶרְמִיר, או לעלמותיו של רפאל, לבטח ירגיש בדיסוננס הכיעור והגרוטסקה של "עלמותיו" של אוקון. לפענוח יצירותיו של אוקון עוד נידרש בהמשך.

אנרכיה ספרותית מבריקה

הספר הנוכחי, לפי שמו, עוסק במדיה אחרת של האמנות הפלסטית, והיא הרישום. הרישום, בהבדל מציור, נעשה דרך כלל באמצעות עיפרון, פחם או דיו. מבחינה היסטורית הרישום שימש את האמן, הצייר או הפסל, כסקיצה בלבד שעל גבה או לאורה בוצעה היצירה הסופית. רק בסוף המאה ה־14 הפכה אמנות הרישום לדיסציפלינה בפני עצמה, ומעיסוק אינצידנטלי של הציור והפיסול, היא הפכה לאמנות העומדת בפני עצמה, לא כסקיצה אלא כיצירה עצמאית וסופית. טעות לחשוב שאמנות הרישום ממוקמת בספסליו האחוריים של הציור. לא זו בלבד שגדולי הציירים, כמיכלאנג'לו, דירֶר, רמברנדט, רובנס, פיקאסו ואחרים עסקו ברישום, אלא שיש הטוענים כי אמנות זו עולה על הציור והפיסול.

דווקא בשל המינימליזם שבה, אמנות הרישום מצריכה חשיבה פלסטית וכישורים וירטואוזיים. הציור בצבעים מספק לאמן אפשרויות רבות ביותר; לעומתו צייר הרישום נזקק להביע את רעיונותיו באמצעים מוגבלים. הכנר הוירטואוז ניקולו פָּאגָניני היה מנגן את יצירותיו בכינור רגיל בעל ארבעה מיתרים. בסיום הנגינה היה קורע מיתרים מכינורו ושוב חוזר על אותן יצירות, עד שלבסוף ניגן אותן עם כינור בעל מיתר אחד. במידה מסוימת ניתן לומר כי הנגינה על הכינור השלם בעל ארבעה מיתרים היא הציור, והנגינה הסופית על מיתר בודד היא הרישום.

בפתח הדבר כותב אוקון כי הספר הוא "ניסיון לשוחח על סוגיות הקשורות לרישום אקדמי ולהוראתו". ואולם רובו של הספר, במניין ובבניין, אינו עוסק בכך, אלא דווקא יוצק תוכן רב ומרתק לכותרת המשנה של הספר, "הערות בשולי הרישום". ובכלל, יש לי חשד שאוקון מערים עלינו, ובאצטלה של ספר המתיימר לכאורה לסקור את יסודותיו של הרישום, הוא מבקש להכניס אותנו, הקוראים, תחת מוטת הכנפיים התרבותית הרחבה שלו ולעוף איתנו למחוזות שמעבר למקום ולזמן. אוקון, המורה והאינטלקטואל, מזקק עבורנו את ניסיון חייו העשיר ואת הבנתו וידיעותיו בכל תחומי התרבות, שאותן הוא ממטיר עלינו ללא הרף בצורת מכתמים, ציטוטים ורעיונות. חוויית הקריאה נעה שוב ושוב בין פרצי צחוק להרמות גבה, ובין לימוד מידע מרתק להשתאות מניתוחים מבריקים ומקוריים.

הספר פורע כל חוק של כתיבה, בוודאי כתיבה עיונית. מדובר באנרכיה ספרותית. לא ניתן לדמותו לשום סוגה מוכרת. אם נאולץ להשוותו לספרות מוכרת, נוכל לומר שלפנינו קולאז' של סגנונות. יש בו הומור וקפיצות אסוציאטיביות כשל פרנסואה רַבּלֶה, ביקורת מושחזת כשל מיגל דה־סרוואנטס, ציניות וקריצה כשל יָרוסלָב הָאשֶק וריקוד בין אמנות פלסטית למוזיקה כשל מילַן קוּנדֶרָה. ברם, לא מדובר באקלקטיקה של סוגות, כי אם בשיקוף מלא של המחבר עצמו. סשה האינטלקטואל הוא בעל חוש הומור בלתי רגיל, אנרכיסט רעיוני באישיותו ומורה מחונן.

אוקון מדגיש שהוא אינו בא ללמד כיצד לבצע דברים, עיסוק הקשור בטכניקה, אלא לדון בשאלות הפילוסופיות ובמחשבה הפלסטית העוסקת בשאלות ה"מדוע" – מדוע לצייר כך ולא אחרת, מדוע להתייחס למרכיבי מציאות כאלו ולא לאחרים. האמנות מבטאת משמעות, ובהיעדרה היא טכניקה בלבד. אם יש הסבורים כי כדי להיות אמן נדרשת טכניקה, אוקון בהסבריו הופך את היוצרות ומצטט בהסכמה את ג'קסון פּוֹלוֹק: "אינכם יכולים ללמוד את הטכניקה, ולאחר מכן להשתדל להפוך לאמן. טכניקה היא התוצאה". אליבא דאוקון, עיקרה של האמנות הוא הסבטקסט, ובהיעדרו לא קיימת אמנות.

אין כיעור בטבע

אוקון, כדון קישוט של האמת וכאותו ילד מבגדי המלך החדשים, קורא תיגר על חלקים נרחבים בעולם האמנות וטוען: "המלך הוא עירום". הוא מחלק את יצירות האמנות לשתי קבוצות, לא בהכרח בעלות גודל זהה: האחת, זאת שמדברת בעד עצמה וכל רואיה יתפעמו ממנה ללא צורך במדריך או בהסבר. השנייה, זו שנזקקת לתיווכו של מדריך או להסבר. לדבריו, מי שצופה למשל ביצירותיו של מיכאלאנג'לו, מתפעל מהן וחווה הנאה אסתטית ללא כל סיוע חיצוני. לעומת זאת, מוזיאונים רבים גדושים ביצירות שהמבקרים זקוקים לשלטי הסבר והדרכה כדי "להבינן". מבחינת אוקון, די בכך בכדי לשלול מהן את ערכן האמנותי. עמדה זאת ניצבת לכאורה בסתירה חזיתית לכתיבתו של אוקון על יצירות אייקוניות רבות כשל רפאל, ברויגל, דגה ואחרים. לוּ השתיקה יפה ל"אמנות אמיתית", מדוע ראה אוקון צורך לשתף אותנו בניתוחיו ליצירות אייקוניות?

דומה כי ב"סיור המוזיאונים" שעושה לנו אוקון, אין כוונתו לשמש תחליף למדריך מקומי או לשלטי הסבר. אוקון מתמודד למעשה עם חידה עמוקה ובסיסית יותר של עולם האמנות: מה גורם לצופה לחוויה אסתטית? אוקון אינו מנסה לשכנע אותנו שצריך ליהנות מהציור "שלושה במאי 1808" של פרנסיסקו דה גוֹיָה. חוויית הצפייה וההנאה האסתטית מציור זה מתחוללת אצלנו גם בלעדיו. הוא בא להנהיר דבר אחר: מה יש בציור הזה שגורם לנו ליהנות ממנו? הוא מנסה לצלול לנבכיה של החוויה ולהבין כיצד היא נוצרת. בהקשר זה, יש לספר תרומה רבה במתן מסד תיאורטי לחוויה האסתטית.

קיימת ספרות רבה שדנה בשאלה האם מתוך היצירה הספרותית אפשר ללמוד משהו על הכותב. המסורת התיאורטית החדשה של תורת הפרשנות שללה זאת מכול וכול. היא ניתקה את הכותב מהיצירה שיצר, והתמקדה ביחסים שבין הקורא ליצירה. הסופר הצ'כי מילַן קוּנדֶרָה, ששותף לעמדה זו, טען כי מי שמנסה ללמוד על מחברו של רומן מתוך יצירתו, אינו מבין כלל את פרויקט הרומן. שאלה זהה קיימת בתחום האמנות הפלסטית. אִיגוֹן שִילֶה, מגדולי הציירים האוסטרים ומגדולי ציירי הרישום בכלל, היה מושא לכתיבה של פסיכואנליטיקאים ופסיכולוגים שניסו לנתח את אישיותו מתוך יצירתו. ציוריו של שילה, בדומה לציוריו של אוקון, אינם נותנים הנחות למין האנושי; הם מבליטים את הגרוטסקה, את הניוון, יש שיאמרו את הכיעור.

למזלנו אוקון מתייחס בספרו בהבלטה ליצירותיו של שילה וכותב: "אם נתבונן באמנות של שילה, קיומה של אסתטיקה כמדע העוסק בקטגוריות של יפה ומכוער, יצטייר כבעייתי למדי". הוא מצטט את הפסל אוגוסט רודן: "בעיני אמן אין בטבע שום דבר מכוער. באמנות אין שום דבר מכוער חוץ מהיעדר אופי, כלומר, היעדרו של דבר מה שמבטא את האמת הפנימית והחיצונית". על כך מגיב אוקון: "לדעתי, יש צדק בטענתו. כל גוף זקן, מקומט, כזה שניצב על רגליים עקומות, כרסתני… ראוי לתשומת לב ולחמלה". דברים אלו, הנסובים על יצירתו של איגון שילה, פתרו לנו את כל החידות על אודות אוקון עצמו. הגרוטסקה והכיעור הלכאורי הם ראייה מעוותת שלנו. עלינו לסגל לעצמנו ראייה אנושית המתעלמת מהקנקן והרואה רק מה שבתוכו. זהו עולמו האמיתי של אוקון, ושם מצוי היופי.

הספר פונה כביכול לאנשי אמנות, אך למעשה הוא רלוונטי לכולנו. תולדות האמנות זוכות לפרשנות מזהירה, תוך סקירת יצירות מופת נודעות והשוואות מפתיעות המתעלמות מממד הזמן. בהדרכתו של אוקון, גם מי שאין לו כל רקע אמנותי יוכל להבין מה באה האמנות לבטא, מה תפקידה ומה ניתן להפיק מיצירה אמנותית. הספר מקנה לקורא נקודות מבט חדשות, לא רק על שדה האמנות אלא על הקיום האנושי בכללותו. אם נפנים את דברי המחבר, אולי לא נהיה ציירים אך נהיה בני אנוש טובים יותר, מצוידים בחמלה ובאהבת אדם.