ספר המסעות השני של חוקרת הספרות רוחמה אלבג, בעקבות נופי המולדת של גדולי הספרות העברית, "אל הבית", הוא אחיו הצעיר של ספרה הראשון, "אל המקום", מ־2015. שניהם מבוססים על מסעותיה הרבים בחבלי הארץ המוכרים כמזרח אירופה, "כינוי שמוכר כזירת התרחשות ספרותית… וגם כמקום שהתרחש בו אסון גדול".
אלבג מציינת את הסופר ס' יזהר כמי שהתווה לה את הדרך. "באחת משיחותינו… אמר לי בהחלטיות ובפשטות: 'אם את רוצה להכיר סופר באמת, לכי לבית שלו, עמדי שם והסתכלי היטב בנוף, במה שהוא ראה מהחלון'. כך החלה אודיסאה שלא שיערתי את גלגוליה ואת עוצמת השפעתה עלי ועל כל מי שהצטרפו למסעות אלה ברחבי תחום המושב לשעבר". כמו יזהר, גם ולטר בנימין במסתו "שובו של המשוטט" הדגיש את הערך הרב בתיאורי ערים ליוצר שהוא בן המקום, שתמיד תהיה לו 'קירבה אל הזיכרונות'". לכך אפשר להוסיף כמובן את הציטוט הזכור משירו של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
אף שהסופרים והמשוררים שאלבג עוסקת בהם נטשו לרוב את תבנית נוף מולדתם ונדדו אל המרכזים העירוניים הגדולים, שם "חברו לקבוצות ספרותיות שראו ביצירה הספרותית העברית את חזון היהודי החדש", כדברי המחברת, וחלקם אף "הגיעו לארץ ישראל ותרמו לפיתוחה של רפובליקה ספרותית רבת פנים ומפוארת", כי רבים מ"ילידי תחום המושב וגליציה לא זנחו את בית אבא, והתמידו לכתוב מתוך קירבה רגשית אל בית גידולם".
בעבור אלבג, המסעות הללו מאפשרים לפגוש באופן ישיר וחווייתי את המקומות והסביבה האנושית שמתוכם יצאו היוצרים, ללמוד על עומק השייכות שלהם אל קהילותיהם, וגם לחפש שם את עקבות החיים היהודיים שהיו ואינם ולחוש בהם את כובד הכיליון של עמנו. במישור הספרותי הם מסייעים להעמיק את הבנת היצירות, לפענח את היסודות החווייתיים־אוטוביוגרפיים המוטמעים בהן, ואת "ייצוגי המרחב" שעומדים ב"זיקה ישירה למקום ולאופן שכל יוצר תיאר את נוף מולדתו".
לעג לעליבות העיירות
ספרה הקודם של אלבג, "אל המקום", נפתח בביקור בבוצ'אץ' של עגנון, ונכללים בו בין השאר ביקורים בכפר הולדתו של טשרניחובסקי, בביאליסטוק של אורי צבי גרינברג, ואפילו בעיר רובנו – בהשראת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. אף שבזמן כתיבתו המחברת לא תכננה עדיין ספר שני, שנולד בעקבות מסעות נוספים עם קבוצות נוספות, אפשר לראות בתיאור הביקור בבוצ'אץ' מעין דגם למפעלה הייחודי. אלבג ביקשה אז לעמוד על פשר הצגתו של עגנון את עירו כמתפוררת ומוזנחת, והמציאות התגלתה כקשה יותר מן הציפיות. המבקרים פגשו מראה מזעזע ובלתי צפוי: טרקטורים עולים על שרידי קירותיו העבים של בית הכנסת שנחרב. "נטלתי אבן אחת אפורה מתל ההריסות", מספרת אלבג.
המסע נמשך בספר הנוכחי, ומכיוון שאי אפשר לסקור את כל פרקיו ולנהוג בכולם בצדק כראוי להם, נסתפק בכמה דוגמאות. הפרק החמישי, שנכתב על ידי פרופ' דוד אסף, שותפהּ של אלבג למסעות, עוסק בשירו ההיתולי של ביאליק "מי יודע עיר לישטינא?". מעניין ללמוד מדבריו שקיימת עיירה אמיתית בשם לישטין, שביאליק שהה בה תקופה מסוימת בנעוריו ושיבש את שמה לצורך כתיבת סאטירה נשכנית על העיירה היהודית ועל אנשיה הנחשלים והלא־יוצלחים. הנה שני בתיו הראשונים:
מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא?/ עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ!/ יֵשׁ בָּהּ מִנְיַן בַּעֲלֵי בָתִּים/ וְרַצְעָן גִּדֵּם עִם מַרְצֵעַ/ וְחַיָּט מַטְלִיא שְׁתוּם הָעָיִן/ פְּלֵיטַת צִבְאוֹת נִיקוֹלַי/ וּבִזְכוּתָם כָּל הָעִיר/ יוֹצֵאת טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלָאי.// מִי יוֹדֵעַ בַּמָּה עוֹסְקִים/ בַּעֲלֵי בָתִּים? – אֲנִי יוֹדֵעַ!/ אֶחָד גּוֹהֵק וְאֶחָד פּוֹהֵק/ וְאֶחָד גּוּפוֹ פּוֹלֵט זֵעָה / אֶחָד סָחַר בְּשַׂעֲרוֹת חֲזִיר/ אִלּוּ הָיוּ שָׁם חֲזִירִים.// אִלּוּ מָצָא אוֹרְחִים – נַעֲשָׂה בּוֹ בַיּוֹם פֻּנְדָּקִי.
מתברר שבנוסף לשיר כתב ביאליק טיוטה של סיפור שמרחיב את היריעה הלגלגנית ומפרט אותה. "שנים חלמתי לאתר את לישטינא המיתולוגית ולבקר בה… ובקיץ 2016 הגשמתי את חלומי", כותב אסף. "נדירים המקרים שבהם ניתן לקשור באופן כל כך ישיר בין מקום, שנופו כמעט ולא השתנה, לבין שיר או סיפור. המקרה של לישטין הוא אחד מאלה".
"לישטין של מטה, האמיתית", מתאר אסף, "נמצאת 13 קילומטר מדרום־מזרח לז'יטומיר. מן הכביש הראשי המוליך לברדיצ'ב פונים לכביש צדדי שמתפתל בנוף חקלאי של גבעות מיועדות, שדות שלף רחבים וניחוח דגן שנקצר זה לא כבר… בדרך חולית זו פנתה העגלה שהביאה את הילד הקטן חיים נחמן לבית דודו שבכפר (לאחר מות אמו האלמנה)… הנוף פסטורלי… שדרת עצים גבוהים מובילה אל תוך הכפר. בכניסה מקדמים את פנינו הנהר, הגשר וטחנת קמח ישנה".
על הגמלון של טחנת הקמח נרשמו התאריכים 1954-1654. 300 שנה חלפו מאז שב־1654 (ת"ח־ת"ט) חתמו הקוזקים בראשות בוגדן חמֶלניצקי על ברית צבאית עם רוסיה הצארית ויצאו להילחם בפולין ולפרוע בתושביה היהודים. "ייתכן", כותב אסף, שטחנה זו "קידמה גם את פניו של הילד חיים נחמן, שיכול היה להריח את ריח גרגרי הדגן שנטחנו בה". הגשר על הנהר הוא אותו גשר שתיאר ביאליק, אך הוא כבר אינו בנוי מ"קונדסין [מוטות] דקים שהם רקובים", אלא נשען על "מוטות פלדה מוצקים התומכים בכביש שגם אוטובוס יכול לעבור עליו בבטחה".
לפי תיאורו של ביאליק, בכניסה לעיירה "עולים דרך משעול צר המטפס ועולה… חן ההר והדר היערות על העיירה ל'… בתיה דומים עליו בקיץ כקני נשרים על צוק גבוה". אומנם, מעיר אסף, בתי לישטין הם "לא בדיוק 'קני נשרים', אבל בימינו גם אין שם "נִכְסֵי צִבּוּר – אַשְׁפָּה!". לערימת הזבל הענקית אין זכר, והמקום מטופח ונקי. אבל עדיין אין בעיירה בית מלון, וגם לא נותר בה אף יהודי, לעומת כ־330 יהודים שחיו בה בימיו של ביאליק.
עיר שוממה מיהודיה
מחציתו הראשונה של הספר מתאפיינת בשמחת המסע ובמראות הנוף הנלבבים שכלולים בו, גם במקומות שביאליק שפך על תושביהם היהודיים קיתונות של לעג ומרירות כמו במקרה של לישטין, ואפילו קישינב של "בעיר ההרגה". אבל החל בפרק שמוקדש לקובנה, עיר ילדותה ונעוריה של לאה גולדברג, אופי הפרקים ותיאורי המקומות משתנה. חלק זה כולל מסַפרים ומשוררים בני דורה של גולדברג ובהם חיים לנסקי, יעקב שטיינברג, אבות ישורון, דן פגיס ועוד. כולם בני דור השואה שהגיעו לארץ ישראל בעוד מועד לפני מלחמת העולם השנייה, או מיד אחריה, ורובם ניצולים יחידים ממשפחות שנותרו שם ונספו.
הצל הכבד שמטילה תודעת החורבן וההשמדה על הסופרים והמשוררים הללו ועל האופן שבו הם זוכרים ומזכירים את חוויות העבר ב"בית הישן" ומבטאים געגועים או ריחוק מעיר ההולדת ונופיה, משתקפים גם באופי כתיבתה של רוחמה אלבג על חוויות המסע. היא כבר אינה רואה את הנופים והבתים בראייה "תמה", אלא מבעד לעיניהם המתגעגעות של היוצרים שבעקבותיהם היא מסיירת. עיקר רשמיה הכתובים של אלבג עוסקים בחשיפת זיכרון הקיום היהודי ועקבות היהודים שהושמדו. היא מתחקה אחר השרידים שנותרו מחיי התרבות והדת שלהם ואחר בתי המגורים, בתי הספר ובתי הכנסת שכוסו מתחת למעטה ההווה המחודש והפורח.
ביטוי מדויק לשינוי באופי הכתיבה בפרקים האחרונים לעומת הפרקים הקודמים, מצוי בפרק על אודות המשורר אבות ישורון: הסופרת יהודית הנדל, שהייתה מיודדת עמו, נסעה לפולין ולקחה איתה בכוונה לצלם בין השאר גם את עיר מוצאו קרסניסטוב, שבאמצעות שירתו הפכה גם לחלק מתודעתה של הנדל. אבל לאחר ביקור במחנה ההשמדה מיידנק היא מחליטה לפסוח על העיירה. בשובה לארץ חששה לספר לישורון שלא ביקרה בעירו. תשובתו הפתיעה אותה: "'אבל אמרתי לך לא לנסוע!". "ישורון ידע", כותבת אלבג, "שמרבית יהודי העיירה נספו… ואי אפשר להכיל את מראה העיר השוממה מיהודיה". נראה אפוא שמה שהיה בלתי אפשרי ליהודית הנדל בצילום, נעשה קשה לא פחות לרוחמה אלבג בתיאור המילולי של המסעות בעקבות עברם של המשוררים.
בשונה מהספר הראשון, כל פרקי הספר הנוכחי, ובייחוד אלה שנכתבו על ידי דוד אסף, מרחיבים יותר את הדיון בקורות חייהם של היוצרים, וכן בפרשנות ובקורות החיים של היצירות שבמרכזם. זאת במידה מסוימת על חשבון תיאור "הנוף שנשקף מחלון הסופר". בספר השני גם מצורפות לסופי הפרקים רשימות ביבליוגרפיות, דבר שלא נעשה בספר הקודם. ייתכן שהדבר מצביע על רצון לחזק את אופיו העיוני של הספר, ואולי להפוך את הסדרה, אם יתווספו לה עוד ספרים, לספרות עיון בעלת אופי אקדמי יותר. מוטב שיישמר ייחודה כספרות מסע בעקבות ספרים ויוצרים, שמטרתה לעודד אוהבי ספרות ותרבות עברית לצאת למסעות דומים, עם ד"ר אלבג או בלעדיה, וליהנות גם הם מחוויות המפגש עם המקומות שבהם נוצרה הספרות, ועם "המילים (ש)קמו לתחייה במרחב שהתרוקן מדמויותיו, מכותביו ומרוב קוראיו".
