יום אחד, ברחוב אחד, עובר אלטע זאכן, שקונה זיכרונות משומשים.
הזקן שפוגש את האלטע זאכן הזה ואת הבן שלו, ברגע אחד של רפיון, מוכר לו את הזיכרון הכי יקר לו, זיכרון המפגש הראשון עם רוז'י, "הזקנה שלו", אהובת חייו. הזיכרון אמנם מתפורר ובלוי, אבל מיד אחרי שמכר אותו בסכום זעום מבין הזקן את גודל מר טעותו, והמשך הסיפור מוקדש למסע להשבת הזיכרון ההוא ולהתמקחות עם ה"אלטע־זיכרונות".
ספר ילדים שהגיבור שלו הוא איש זקן הוא לא דבר מצוי. גם החומרים היסודיים שבהם הוא עוסק – זיכרונות, געגוע וחרטה – הם נושאים שאנחנו רגילים לקטלג תחת חומרי קריאה למבוגרים. אבל ב"אנשים נגעו בירח" מוצעת אפשרות אחרת. רגע הרפיון הזה, ואחריו רגע ההכרה שבו הזקן מתחרט, הוא עין הבדולח של הסיפור. הוא מחייב גם את הקורא, קטן כגדול, לעצור, לפרוש את מצבור הזיכרונות הפרטי שלו, ולבחון אותם אחד אחד כנגד האור.
אורית גידלי, מחברת הספר, היא בראש ובראשונה משוררת, ומלמדת כתיבה. גם אני למדתי ממנה איך לאסוף חומרי חיים ולהתקין אותם לכדי שיר. הגילוי הנאות הזה חשוב גם מצד האתיקה, אבל בעיקר כי הוא מחזיק בתוכו גם את הנחות היסוד של הספר הזה.
הסיפור רק מלווה את הספר כמו רישום מתווה דק. בתוכו, בזכות הכתיבה הצלולה, המבוררת, מתקיימת תנועה ערה מלב הקורא אל לב הסיפור וחזרה. לכל אורכו מונחות תובנות יפהפיות, שיריות, על יוקר המחיה במובן האנושי, כלומר, מה יקר באמת ומה פחות ומה הכרחי שיישאר לתמיד. תובנות שהן לכאורה תובנות של מבוגרים. אבל רק לכאורה. הצורך לאתר את העיקר הפנימי, לברר ולדרג ולדייק, הוא צורך מוכר וממשי בהחלט, גם עבור ילדים.
"אני רוצה שתחזיר לי את הזכרון שלי", אמר הזקן, מתנשף. "הזכרון הזה יקר לי יותר מכל הגרושקלים שבעולם". "להחזיר? מה פתאום", אמר האלטע זיכרונות, "כל כך נדיר למצוא היום זיכרונות על אהבה". "אני יודע שלא נשאר לי הרבה כוח ללכת", אמר הזקן, "אבל נשאר לי הרבה כוח להישאר, ואני לא אזוז מפה עד שתחזיר לי את הזיכרון שלי".
התנועה מלב הסיפור אל לב הקורא מושגת גם הודות למלאכת האיור הנפלאה של תמי בצלאלי, שיש בה התעקשות על יופי צלול וחד משמעי, מלא רגישות והוד. האיורים חולקים כבוד למילים שאותן הם מלווים, מעניקים להן חיים אבל לא כופים את עצמם עליהן, ולא מנסים לפצות על המאמץ שהמילה תובעת.
ככל שמתמידים בקריאה מתברר ש"אנשים נגעו בירח" בעצם בכלל לא מספר סיפור, הוא שר שיר. ויותר מזה, הוא מלמד אותנו איך עושה שיר ואיך עושים שיר. זה בוודאי לא מעשה מסחרי מאוד, בעולם שבו פרוזה היא מצרך מבוקש בהרבה משירה. אבל יש ילדים, כמו גם מבוגרים, שהנפש שלהם מקודדת (גם) לצורת שיר, והספר הזה עשוי לגרום להם להנהן באופן בלתי רצוני לכל אורכו.
אם לנסות להגדיר, האפשרות שמזמן מבט שירי על העולם היא אפשרות מלאת תנועה. השיר לא מחויב להתחלה ולאמצע ולסוף מוגדרים. הוא מתקיים במרווחים שבציר הזמן. בלשון הספר, הוא שייך למי שאין לו הרבה כוח ללכת, אבל יש לו הרבה כוח להישאר. ובסוף הקריאה בספר קל להיזכר שלפעמים כדאי מאוד דווקא להישאר.
אנשים נגעו בירח, אורית גידלי, איורים: תמי בצלאלי, כנרת, זמורה־ביתן, 2018, 40 עמ', מיועד לגילאי 7־5 ומבוגרים
