הנביא ירמיהו הוא דמות שמתבקש כי תעמוד במרכז רומן היסטורי. בגלל גדולתו כנביא ואיש ציבור, משורר ומקונן; בשל השתרעות נבואתו על פני עשורים קריטיים של הידרדרות ממלכת יהודה, הסתבכותה עם האימפריות, חורבנה וספיחיו; ולנוכח דמותו המצטיירת מספרו, דמות סוערת, מיוסרת, אדם שהנבואה הוטלה עליו עוד מרחם אימו וכפתה עליו הסתכנות מתמדת ומאסרים. רומן כזה נחוץ גם בשל מורכבותו של ספר ירמיהו. הספר, המשלב את סיפור התקופה וסיפור חיי הנביא עם נבואות בעלות הקשר היסטורי מובהק, עושה זאת בסדר שאינו כרונולוגי, הטעון הבנָיה ופענוח. מישהו צריך לעשות לנו סדר.
ואכן, הרומן ההיסטורי המעין־ביוגרפי של יוסף עמרני על ירמיהו, אינו הראשון שנכתב על הנביא. נכתבו כמה בשנות הארבעים, מאת מ"ז וולפובסקי ומאת פרנץ ורפל, כמצוין ברשימה המופיעה בסופו; וגם לאחרונה הופיע למשל "טיט" של דרור בורשטיין, רומן על־היסטורי המשלב את סיפור ירמיהו במציאות הטכנולוגית של זמננו. לרשותו של עמרני, להבדיל מרוב קודמיו, עומד קורפוס מחקרי חדש הקושר את פרקי ירמיהו לזמניהם, כגון הפענוח הכרונולוגי־נרטיבי שערך הרב בני לאו בספרו "ירמיהו: גורלו של חוזה".
בעזרת הידע הזה, ועל סמך הכרעות פרשניות שעמרני עצמו נקט, ותוך הסתייעות בדמיון יצירתי להשלמת פרטים, פערים וצבע, הוא ארג את הרומן שלו – מסכת מאירת עיניים ומושכת לב, המגוללת את קורות ירמיהו וזמנו כסיפור. הקריאה בו היא דרך חווייתית להתוודע כראוי אל נבואות ירמיהו ואל תקופת אחרית בית ראשון וחורבנו, ולעשות סדר בפסוקים ובנבואות שרבים מהם מוכרים לרובנו, אך מרחפים לדידנו באיזה חלל נצחי בלי שנבין למי נאמרו, מתי ולמה.
המלאכה שעמרני הוציא תחת ידיו נאה. יצוינו לטובה הכרעות אחדות שלו באשר לדמויות ההיסטוריות, וגם לדמויות בדויות, שסייעו בחידוד הנושאים העקרוניים. כך, למשל, הכריע כי חלקיהו הכהן, שמצא את ספר התורה בימי יאשיהו, הוא אביו של ירמיהו. בכך הכניס אל תוך המשפחה פנימה את המתח בין כהונה לנבואה, בין ההתרכזות במקדש ובין "עולותיכם ספו על זבחיכם". בין הדמויות הבדויות חשובה יוכבד, שכנתו של ירמיהו מענתות, שהלכה אחריו בארץ לא זרועה, אך נגזר עליו שלא להתחתן איתה. עוד תצוין לטובה השזירה העדינה של מקומות אחרים במקרא בגוף הסיפור. סצנת מותו של חלקיהו, למשל, בביתו עם חנה אשתו, רומזת כמה פעמים לסיפורה של חנה אחרת, אימו של נביא אחר, בשיחתה עם כוהן גדול אחר, מסֵפר אחר.
אבל יש בספר חולשות מובהקות. והן מעֵבר למעידות שונות כגון שמש השוקעת "בפאתי מזרח", בהשפעת "התקווה" כנראה. המהותית בהן היא תפירה גסה מדי של דברי הרקע ההיסטוריים אל גוף הסיפור. משפטים המתארים התפתחויות לאומיות ובינלאומיות נחווים לפעמים כגוף זר בתוך הסיפור, מבלי שנעשה די מאמץ להגישם כחלק אינטגרלי מהעלילה. קורה גם ההפך: הם מוגשים כדרמטיזציה מאולצת. למשל כאשר ירמיהו לפתע, בסיור אחד, מגלה שהעם, לאחר תיקוני יאשיהו, ממשיך בעבודת האלילים – דבר שבמציאות ברור שהוא קלט בהדרגה, כידע מצטבר.
לפגם זה יש מקבילה גם במישור הסגנוני. המחבר ניסה לשלב בין ציטוטי פסוקים בלשון ספר ירמיהו ובין הנגשתם בלשון זמננו, אך התוצאה לעיתים מגושמת. דוגמה גרועה במיוחד: "שמעו דבר ה', שארית יהודה. כה אמר ה' צבאות, אלוהי ישראל, כמו שכיליתי את זעמי על יושבי יהודה וירושלים, כן אכלה את חמתי עליכם בכל מקום שתעדיפו לגור שם" (עמ' 395). אבל רוב הספר כתוב מלכתחילה בלשונו של המספר, והיא יפה וטבעית.
