ב־21 שנותיו כשחקן כבש טל בן־חיים פסגות שהרבה כדורגלנים יכולים רק לחלום עליהן: עשור בקבוצות מעבר לים כולל באימפריות של צ'לסי ומנצ'סטר סיטי, 96 הופעות בינלאומיות בנבחרת ישראל ותפקיד הקפטן, רווחי עתק ושתי קדנציות ארוכות וטובות במכבי תל־אביב. למרות הרשימה הארוכה הזו, בן־חיים טוען שהוא השחקן הכי פחות מוערך ששיחק בישראל.
"בארץ רק יוסי בניון הגיע לפסגות שנגעתי בהן, אבל גם כשהייתי בקבוצה כמו צ'לסי כתבו עליי פחות מאשר על שחקנים שיצאו לשחק בבלגיה או רומניה. מצחיק להגיד את זה, אבל זה מה שהיה", קובע בן־חיים. "אומנם קיבלתי הערכה משחקנים, אנשי מקצוע ומאנשים שאני פוגש ברחוב, אבל בכל מה שנוגע לתקשורת, זה היה אחרת. העובדה שלא שיתפתי פעולה עם עיתונאים, שהם ידעו שאי אפשר להתקשר אליי כי אני לא מדליף שום דבר, פגעה בי הרבה פעמים".
אולי בניסיון לשנות את המציאות הזו, פרסם לאחרונה בן־חיים ספר בשם "בכוח הרצון" (בהוצאת ספרי ניב), שבו הוא מתאר בצורה מפורטת את הדרך הארוכה והפתלתלה שעבר בעולם הכדורגל.
"המטרה הראשונה שלי היא להעביר את המסר שהבלתי אפשרי הוא רק בראש שלנו. אם מישהו כמוני, שלא היה לו כישרון מיוחד כילד, הצליח להגיע לפסגות כאלה, הכול אפשרי"
"לאורך השנים נשאלתי בתקשורת על נושאים שהרגשתי שזה לא הזמן לדבר עליהם. לפני שלוש שנים החלטתי שהגיע הזמן, התיישבתי והתחלתי לכתוב, והדברים פשוט נשפכו על הדף. הרגשתי כמו טיפול שאני עושה לעצמי בכתב, והיה טוב.
"המטרה הראשונה שלי בספר היא להעביר את המסר שהבלתי אפשרי הוא רק בראש שלנו. אם מישהו כמוני, שלא היה לו כישרון מיוחד כילד, הצליח להגיע לפסגות כאלה, הכול אפשרי. אבל צריך לזכור שמדובר בתהליך של שנים, שכולל עבודה קשה והתמודדות מול קשיים".
במהלך הספר מגולל בן־חיים סיפורים רבים שקשורים לדמויות מוכרות מאוד בעולם הספורט – בארץ ומעבר לים – שרבים מהם מלווים בעימותים בינו לבינן. בולטת ביותר מערכת היחסים המורכבת בינו ובין המאמן הלאומי לשעבר אברהם גרנט, החל מהתקופה הראשונה שלו בקבוצה הבוגרת של מכבי תל־אביב כבר בגיל 16, אז, בשל טעות מקצועית באימון הוא סולק מהקבוצה, ועד למפגש בצ'לסי כמה שנים מאוחר יותר.
"גרנט גרם לי למצוקה נפשית והרגשתי שהוא מתנהג אליי ברשעות", מספר בן־חיים. "עד שהוא מונה למאמן צ'לסי, הייתי בפסגת הכדורגל עם אחד המאמנים הגדולים בעולם (ז'וזה מוריניו, ד"מ), שבחר לצרף אותי, ולא שמות הרבה יותר מוכרים ומפורסמים. ואז מגיע פתאום מאמן ישראלי שלא נותן לי לשחק. קיבלתי כסף מצוין בצ'לסי אבל בתקופה הזו לא נהניתי מכלום, לא ישנתי טוב, לא אכלתי כמו שצריך כי האוכל איבד את הטעם שלו. אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה קשה הגשמתי חלום ילדות, ואז מגיע מישהו שקוטע את החלום, זה היה קשה מאוד".
בזמן אמת הוא התקשה לשמור את התסכול לעצמו והתראיין לעיתון "הסאן" הבריטי, שם צוטט אומר "ידעתי ששום דבר טוב לא יֵצא מכך שגרנט יאמן את צ'לסי. אם הייתי יודע שהוא יחליף את מוריניו לא הייתי חותם בקבוצה". בתגובה השעה גרנט את בן־חיים וקנס אותו ב־80 אלף פאונד, שני עונשים שבוטלו לבסוף בזכות קפטן הקבוצה דאז, ג'ון טרי. "אני בקשר עם טרי עד היום ולעולם לא אשכח את מה שהוא עשה בשבילי. הוא גם מנהיג, גם חבר, גם מי שאיחד את חדר ההלבשה. למדתי ממנו הרבה דברים. הרגע הקשה ביותר באותה עונה היה כשהעפלנו לגמר הצ'מפיונס ליג וגרנט החליט שלא לכלול אותי בסגל, החלטה שכל המשפחה שלי לקחה קשה מאוד. כל אחד מהשחקנים קיבל שלושה כרטיסים, שכללו טיסה ואירוח, אבל ההורים שלי, שכמעט לא פספסו משחק, בחרו שלא להגיע. זו הייתה תחושה נוראה".
קשה להבין למה גרנט ירצה ברעתך. מה הוא אמר לך כשדיברתם באופן אישי?
"בשיחות בינינו הוא לא אמר לי הרבה ומי שמכיר אותו יודע שכשאתה נכנס לשיחה איתו עם מחשבה מסוימת, אתה יוצא עם מחשבה אחרת לגמרי ואחרי כמה דקות אתה כבר לא בדיוק מבין מה קרה שם. הלוואי שהיה לי הסבר להתנהלות הזו".
איך זכורה לך העבודה עם מוריניו?
"המאמן הכי כריזמטי שפגשתי. מקצוען בכל רמ"ח איבריו, שמכין אותך למשחק ברמה שלא פגשתי אצל אף אחד אחר. כשאתה עולה על הדשא כשחקן שלו, אתה יודע בדיוק מול מי אתה משחק, מה התכונות של השחקן שעומד מולך ומה הוא צפוי לעשות. זכיתי להתאמן אצל אחד המאמנים הטובים בעולם".
בן־חיים חגג בשבוע שעבר יום הולדת 41, הוא נשוי למיכל ואב לשלושה בנים ובת. "הזיכרון הראשון שלי מכדורגל הוא בגיל שש, אז הלכתי למגרש עם אבא, עמנואל, ואחי הגדול רועי. הם לא נתנו לי לשחק כי אני קטן מדי, ואז הלכתי ובעטתי את הכדור לקיר והבטחתי לעצמי להשקיע כל מה שאני יכול, עד שיום אחד אוכל לשחק עם הגדולים", הוא מספר. "לרועי היה כישרון יוצא דופן ורציתי להוכיח שגם לי יש. כדורגל זה משחק שאתה מתאהב בו מהר מאוד ברגע שאתה נכנס אליו, ובניגוד להרבה ילדים שברגע שנתקלים בקושי מורידים את הראש ונשברים, כבר בגיל צעיר גיליתי את הרצון וההנאה בלהתמודד ולהתגבר על הקושי. אני חושב שזה בזכות אבא שלי, שראיתי שאף פעם לא ויתר, לא פחד להיכנס לעימותים וללכת עם האמת שלו. באותן שנים התאמנתי לבד המון, הייתה לי תשוקה גדולה לדבר וגם אם התאמנתי ארבע שעות, למחרת רציתי להתאמן שבע וככה התקדמתי".
מעטים יודעים זאת אבל בן־חיים, שהחל בגיל שש גם את דרכו במחלקת הילדים של מכבי תל־אביב, שיחק עד גיל 14 בתפקיד החלוץ. "באותה שנה מאמן בשם אמנון בללי החליט לעשות לי הסבה לתפקיד הבלם ולא קיבלתי את זה טוב בכלל", נזכר בן־חיים בחיוך. "אחרי כל אימון הוא התקשר לאבא שלי והסביר לו למה חשוב שאחליף תפקיד. אבא הציע שאתן לזה הזדמנות ואני שמח".
"המינוי שלי לקפטן נבחרת ישראל הוא הרגע הגדול ביותר בקריירה שלי. כששיחקתי למען המדינה עליתי גם פצוע, כי הרגשתי בר מזל לעלות לשחק כשכל המדינה מאחוריי"
בספר אתה מתאר קשר מאוד מיוחד עם אביך.
"בלי אבא שלי לא הייתי מגיע לשום מקום. הוא תמיד שם אותי לפני כל הדברים האחרים, לפני העבודה ולפני הזמן הפרטי שלו. לא עניין אותו כסף ולא שום דבר, רק טובתי. כשיש לצידך מישהו שהאינטרס שלו הוא שלך יהיה טוב, זה דבר מבורך. זכיתי לאבא שהוא גם חבר, גם פסיכולוג, גם איש סוד. הוא החבר הכי טוב שלי וזה מה שאני מנסה לעשות היום עם הילדים".
אחיך הגדול לא פיתח קריירה מקצועית. כמה זה היה קשה?
"זה לא היה קל לאף אחד מאיתנו. אחי היה הרבה יותר מוכשר ממני ורציתי מאוד שיצליח. לאבא שלי הייתה עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה בגלל הסיפור הזה. מצד אחד שמחו בהצלחה שלי ותמכו בי, ומצד שני כאבנו את חוסר ההצלחה של רועי כי רצינו שזה יקרה גם לו".
בתקופה הראשונה שלו בקבוצת הבוגרים של מכבי תל־אביב, שבה הפך בגיל 20 לקפטן הצעיר בתולדותיה, שיחק בן־חיים שש עונות שבמהלכן זכה באליפות ובגביע המדינה. בקיץ 2004, כשהוא בן 22, החל את הקריירה האירופית שלו במדי בולטון, בפרמייר ליג האנגלית, שנחשבת לליגה הטובה בעולם. תחת המאמן סם אלרדייס ואחרי תקופת התאקלמות של כמה חודשים שבה בעיקר חימם את הספסל, הפך בן־חיים לשחקן מוביל בקבוצה, עם 88 הופעות בהרכב בשלוש עונות. הוא גם היה שותף לעונת השיא של המועדון, שבה סיימה הקבוצה במקום השישי וזכתה בכרטיס למפעל אירופי.
בתום שלוש עונות חתם בצ'לסי לארבע שנים בתמורה ל־60 אלף ליש"ט בשבוע, שיא לשחקן ישראלי, אבל בסוף העונה הראשונה הוא החליט לעזוב. "אם יש משהו שאני מצטער עליו בקריירה שלי, זו הבחירה לעזוב את צ'לסי. הייתה לי האפשרות להישאר ולהילחם על מקומי, עם מאמן אובייקטיבי, או לפחות אחד שלא יעשה לי דווקא רק כי אני ישראלי", אומר בן־חיים. הוא עבר למנצ'סטר סיטי אך התקשה להתאקלם שם, וזה הוביל אותו לסדרת נדודים.
הוא עבר לסנדרלנד ומשם לפורטסמות', שם פגש שוב את גרנט שמונה למאמן, כשברקע החל המועדון לסבול מקשיים כלכליים. "כשהוא הגיע כבר הייתי שחקן הרכב והכול היה בסדר גמור עד שעלינו לגמר הגביע", נזכר בן־חיים, "התאוששתי מפציעה והוא ביקש שאעבוד קשה מאוד במשך שבועות בשביל להתאושש בזמן לגמר, זה מה שעשיתי. בסוף הוא לא נתן לי לשחק. זו הייתה עוד החלטה שהיה קשה מאוד לקבל". בגלל המצב הכלכלי הקשה של הקבוצה, שירדה לליגה השנייה, נאלץ בן־חיים להמשיך לנדוד. הוא שיחק בווסטהאם יונייטד ובקווינס פארק ריינג'רס (קפ"ר) ומשם עבר לבלגיה, לסטנדרד ליאז', שם עבר עוד חוויה פחות מוצלחת תחת המאמן גיא לוזון, שאימן אותו גם עונה לאחר מכן בצ'רלטון בליגה האנגלית השנייה.
בקיץ 2015 חזר בן־חיים לשחק במכבי תל־אביב וזכה בגביע הטוטו. לאחר שלוש שנים, שכללו גם סדרת עימותים מול המנג'ר דאג ג'ורדי קרויף, התבשר כי המועדון בחר שלא להאריך את החוזה שלו. משם הוא עלה לירושלים. "זה לא סוד שרציתי לסיים את הקריירה במכבי תל־אביב, במועדון שגדלתי בו, אבל לצערי הדברים לא הסתדרו כמו שרציתי. סיימתי את התקופה במכבי כשחקן הרכב כשהכדורגל עדיין בוער בי. אני שמח שזכיתי לסיים את הקריירה במועדון כמו בית"ר ירושלים ולחוות שם קהל נהדר עם האמוציות והטירוף של אצטדיון טדי מלא".
במקביל לקריירת המועדונים, הפך בן־חיים לגורם דומיננטי גם בנבחרת ישראל, שם הוא סגן שיאן ההופעות עם 96 משחקים, כאשר ב־2017 גם מונה לקפטן, תפקיד שבו שימש כשנה. "הרגע שבו מינו אותי לקפטן נבחרת ישראל הוא הרגע הגדול ביותר בקריירה שלי", קובע בן חיים. "כששיחקתי למען המדינה עליתי גם פצוע, עם זריקות וחצי רגל מתפקדת כי הרגשתי בר מזל לעלות לשחק, כשכל המדינה עומדת מאחוריי. בקבוצה לפעמים אתה יכול להפסיד משחק, כי עוד שלושה ימים יש עוד אחד אבל בנבחרת זה שונה".
איך היה הקשר שלך עם יוסי בניון בנבחרת?
"ביני ובין יוסי מעולם לא הייתה מריבה גדולה, קרע או פיצוץ אבל תמיד הייתה תחושה של מתח באוויר, שנוצרה בגלל התקשורת ושחקנים שעזרו ללבות את האש. ברגע שהתבגרנו שנינו והגענו לשחק במכבי תל־אביב, דיברנו על הכול והבנו שהתעסקנו יותר מדי בשטויות בשנים האלה".
מה דעתך על הפרישה של ערן זהבי מהנבחרת כי לא קיבל חדר לבד?
"מבחינתי נבחרת ישראל הכי חשובה ומעל הכול, ואם בניון רוצה את זהבי וחושב שהוא מתאים, מצידי שייתן לו קומה שלמה במלון. מצד שני, אם ערן רוצה להיות חלק מהנבחרת, שיישן עם עוד ארבעה בחדר או במסדרון. זה לא רלוונטי".
הופתעתי שבספר אתה קובע שלזהבי אין כישרון טבעי.
"זהבי הוא אחד מכובשי השערים הגדולים שלנו אבל הוא לא נולד ככה, והכישרון שלו לא מתקרב לשל שחקנים כמו אייל ברקוביץ' או ראובן עטר. בדיוק כמו הדרך שאני עברתי, גם זהבי פיתח את הכישרון שלו בזכות עבודה קשה, שהייתי עד לה כששיחקנו במכבי תל־אביב. אחרי כל אימון הוא נשאר לבעוט מאות כדורים, וכשאתה עושה את זה 500 פעם ביום יותר מכולם, אתה הופך לכישרוני יותר מאלו שנולדו עם כישרון טבעי".
אתה מציין שיש גם הרבה מאוד צביעות בעולם הכדורגל.
"עולם הכדורגל מלא בפוליטיקה, רכילות ואינטרסים ואתה צריך לפתח עור של פיל ולהאמין בעצמך ובדרך שלך בשביל להצליח ולשרוד את זה. אני עליתי לכל אימון כאילו הוא גמר גביע, ואף פעם לא התחברתי לצביעות הזו שכולם חברים. המטרה שלך היא לעלות בין ה־11 ואתה משחק על השם והפרנסה שלך, וברגע שאתה מגיע בגישה כזו אז לפעמים גם יש מריבות".
מה הסיכוי שהנבחרת תעפיל בקרוב לטורניר גדול?
"יש לנו דור נהדר של כדורגלנים מצוינים והגיע הזמן שנעלה לטורניר גדול. ההגרלה שלנו במוקדמות היורו נוחה ולטעמי אנחנו לא פחות טובים מאף קבוצה בבית שלנו. אני חושב שהכדורגל שלנו נמצא בהשתפרות גדולה. יש היום מודעות להרבה יותר דברים, כמו תזונה והתנהלות מקצוענית והכדורגל הולך קדימה".
באוגוסט 2021, כינס בן־חיים את מסיבת העיתונאים המסורתית והודיע בדמעות על פרישתו ממשחק פעיל. "לאורך השנים בכל פעם שרעיון הפרישה עלה כאופציה, חשבתי שזה יהיה הדבר הכי קשה שאצטרך לעבור בחיים. אבל שלושה חודשים לפני שזה קרה איבדתי את אמא שלי אסתר היקרה שנפטרה מסרטן, מה שפשוט שבר וריסק אותי והפך כל דבר אחר למשני. אחרי הפרישה והמוות של אמא הרגשתי ריקנות, אבל למזלי יש לי משפחה טובה ותומכת ואני משתדל להיות בעשייה כל הזמן".
איך אתה מסכם את הקריירה שלך?
"הגשמתי הרבה חלומות שהיו לי בתור ילד, ראיתי למשל את ההורים שלי מזילים דמעה בהמנון של משחק הנבחרת, שבו אני הקפטן, אלו רגעים שאין להם תחליף וזה גורם לסיפוק גדול. מצד שני, בתור אחד שנגע בחלום והגיע לקבוצות הכי גדולות, אני מאמין שאם דברים בלתי צפויים היו קורים, יכולתי לשחק יותר שנים ברמות האלה".
במה אתה עוסק היום?
"עם הפרישה קיבלתי הצעה להפוך למאמן ההגנה של נבחרת ישראל והדור הצעיר שלנו, ובניתי תוכנית מאוד מפורטת על בסיס מודלים בינלאומיים לטווח ארוך. ברגע שהבנתי שאין מספיק תקציב לנושא, החלטתי לעשות את הדברים לבד והיום אני משמש בתור סוכן שחקנים, שמעניק למיוצגים שלו מעטפת שלמה. אני מנהל אותם וגם מעביר להם אימונים אישיים ומפגיש אותם עם אנשי מקצוע כמו תזונאי ומאמן כושר. החלום שלי הוא להוציא בעתיד שחקנים לפסגות של הכדורגל העולמי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"מבחינת המשפחה שלי, הכדורגל והקריירה שעשיתי אני בארבע וחצי, אבל בשנתיים האחרונות אני מתמודד עם אובדן גדול שמלווה אותי כל היום ולא הופך פשוט יותר. אני משתדל להסתכל על הדברים הטובים שיש לי והם לא מעט, אבל עדיין חי, ישן, קם ומתעורר עם האובדן של אמא".
