תקופה לא פשוטה עוברת על עם ישראל, והשפעת מצב הרוח הלאומי על מסעדות ארצנו ניכרת. אז במקום מצעד הקניידלך או סקירה של מנות נטולות גלוטן, השנה מדור החג מוקדש לחיבור שבין אנשים לאוכל. לכבוד פסח כינסנו שני אנשי קולינריה שאומנם מגיעים מבתי גידול שונים, אך חולקים את האהבה הגדולה לבישול, ושכל חריף ותבונה. ומעל לכול הם חולקים לב פתוח וסקרן.
הדיי עפאים הוא שמו"צניק, קצין במיל' בשלדג, שף וחקלאי, גבן ויינן שהקים את משק עפאים בערבה ואת תוצריה הוא מבשל ומוכר בחנויות המשק בירושלים, בנימינה ומכבים. ואילו אפרים גרינבלט הוא חרדי ליטאי, בן למשפחת רבנים מיוחסת ממדינת טנסי שעלה לישראל. אחרי שהחל לבשל בירה בחצר ביתו וזכה למחמאות מחברים הוא פתח את מבשלת האטץ' בשוק מחנה יהודה ואת שמאלץ, מסעדה ירושלמית בשרית שמצליחה לייצר אוכל וגעגועים לכל מה שאמריקני ויהודי.
אנחנו נפגשים בערב ראש חודש ניסן, שנקבע השנה באופן ספונטני כיום צום ותענית ציבור בשל הקיטוב בעם.
איך אתם רואים את הקשר בין תענית לחורבן ולתיקון?
עפאים: "רעיון התענית זר לי כיהודי חופשי שלא גדל בבית אורתודוקסי. אצלנו בבית לא צמו במפגיע, לא ביום כיפור ולא בתשעה באב, ועד היום אני לא צם. אבל 'תענית' היא המסכת שאני הכי מחובר אליה בגמרא, והיא כמעט תמיד עוסקת בהצלה ברגע האחרון. רוב התעניות המקוריות לא נקבעו לאחר מעשה אלא כאמצעי לתיקון. אם אנחנו במצב משברי וסטינו מהמסלול, תענית היא מעין אפשרות לריסטארט כזה. איפוס בין מעמדות, בין פערים של מי שיש לו למי שאין, בטח בימים עברו".
הדיי עפאים: "בימינו אנחנו אוכלים בלי הפסקה, ביטחון תזונתי הוא כבר לא עניין. אבל פעם תענית באה לענות על החשש הקיומי שלא יהיה אוכל, שלא יֵרד גשם, שהחיטה לא תצמח"
וזה גם זמן לחשבון נפש.
"בהחלט. כשאני מרחיק מהגוף תאוות ומענה את נפשי, אז אפשר להסתכל פנימה. כשהכול נוח אין בעיות".
גרינבלט: "לפני טיפול או לפני שאני עולה להופיע מול קהל אני לא אוכל כמה שעות, לא מהתרגשות אלא מתוך רצון להיות חד וערני. להיות לא רגוע במובן החיובי. אגב, לפני צומות אני תמיד בלחץ. כי אם הקלישאה אומרת ש־Food is Love, הרי שכשאין אוכל – יש ההפך מאהבה, שהיא הזנחה. יש משהו במצב של חסך, של אי אפשר, של אין מי שידאג לי, שמעורר בי חרדה עמוקה".
עפאים: "זה פחד קמאי. בימינו אנחנו אוכלים בלי הפסקה, ביטחון תזונתי הוא כבר לא עניין. אבל פעם תענית באה לענות על החשש הקיומי שלא יהיה אוכל, שלא יֵרד גשם, שהחיטה לא תצמח. אוכל קשור בתאווה, ועל המחשבה שאם אתענה, אם אתגבר – משהו בטבע שסביבי ישתנה".
אפרופו קלישאות, אוכל באמת מקרב בין אנשים?
גרינבלט: "כשאני נוסע ברכבת הקלה בעיר, אני בדרך כלל לא מרגיש צורך לפצוח בשיחה עם כל אותם אנשים זרים ומאוד שונים ממני שחולקים איתי קרון. מה לי ולגבר עיראקי בן 65? אבל כשאני פוגש פתאום ישראלים בצ'אנג מאי, כל מה שאני רוצה לעשות זה לקשקש איתם בעברית ולדבר על ישראל ועל איך זה להיות יהודי ועל בערך כל נושא אפשרי. אני חושב שתמיד יש לנו בחירה אם להתמקד במה שדומה בינינו או במה שמבדיל, וכשאנחנו נמצאים באווירה מסוימת, היא משפיעה פעמים רבות על הבחירה הזו. אנחנו יכולים – גם כחברה וגם כיחידים – למצוא דווקא את המשותף, ומבחינתי אוכל הוא התפאורה המושלמת לכך. לא רק שכולנו זקוקים למזון ואוהבים לאכול, אנחנו בדרך כלל גם די מתעניינים באוכל זר ושונה משלנו. האמת שזה גורם לי לתהות אם זו הסיבה שבפורים דווקא משלוח מנות היא המצווה שדרכה מבקשים לחבר בין אנשים".
"אוכל לא מקרב בין אנשים", ממהר עפאים לחלוק. "אנשים מקרבים בין אנשים. יש כאלה שעושים זאת על ידי שימוש באוכל, אבל זהו לעולם לא האוכל עצמו, אלה הן תמיד הארוחות. ארוחות מקרבות בין אנשים. לשבת ביחד סביב מוקד אחד – השולחן, כשכל אחד מביא עמו את המטען שלו, את העבר שלו, אך מביט אל עבר עיני היושבת למולו, סביב אותו עניין, זהו הדבר המקרב אנשים. בטקסט שלו על 'תרבות המעגל' חיים גורי כתב על מדורות, ואני רואה ארוחות. אנשים שבוחרים לשבת יחד סביב שולחן אחד.
אפרים גרינבלט: "אני חושב שתמיד יש לנו בחירה אם להתמקד במה שדומה בינינו או במה שמבדיל. אנחנו יכולים – גם כחברה וגם כיחידים – למצוא דווקא את המשותף, ומבחינתי אוכל הוא התפאורה המושלמת לכך"
"ועוד דבר: לא רק שאוכל לא מקרב בין אנשים, פעמים רבות הוא הדבר עצמו שמרחיק ומבדיל בין אנשים – אלו שיש להם ואלו שאין להם, אלו שיש להם מזון בסיסי ודל בלבד ואלו שיש להם עודף מעדנים דקדנטי שבו הם מנופפים. אנשים מטיסים מטוסים פרטיים כדי לספק את תאוותם לקוויאר או לכמהין ועיוורים כליל למצוקות, לעוולות ולרעב שמחוץ לשער ביתם. אוכל אינו מקרב בין אנשים, זוהי מליצה מלטפת ותו לא. ארוחות, לעומת זאת, כאלה שנעשות על ידי אנשים עבור אנשים, כאלה ששמות את האוכלים במרכזן ולא את עלות או נדירות חומרי הגלם, הן המקרבות בין אנשים".
סעודות חג תמיד מרגשות אותי, יש בהן קסם אחר. מה הופך אוכל לחגיגי?
גרינבלט: "אני חושב שזה קשור לאותו אופן שבו אני חווה אוכל בהקשר של אהבה. אפילו שיש בי תשוקה רבה לאוכל אני ממש לא בררן ויכול ליהנות גם מאוכל די בינוני. אבל כשאני מרגיש שלמי שהכין את המנה שמולי לא התחשק להכין אותה, שהוא לא נהנה בתהליך או שלא היה לו אכפת מהחוויה שלי כסועד – פתאום ממש־ממש קשה לי לאכול אותה. לכולנו ברור שאפשר לטעום ולהריח ולהסתכל על אוכל. אז זה כאילו שיש חוש נוסף, מעבר לאלו הרגילים, שפשוט אין לנו שם עבורו. כשאנחנו עומלים על מאכלים מיוחדים עבור חג כלשהו, הרבה פעמים מדובר בתהליך עבודה תובעני שגם מלווה בתחושות וזיכרונות ורגשות מאוד אישיים. למשל מנה עם בשר טחון, שהיסטורית הייתה כרוכה בעבודה מרובה, או כשמתעסקים בחומרי גלם יקרים – באופן טבעי הדבר גורם לנו לחשוב יותר על המנה ועל הארוחה שבה היא תוגש ועל מי יאכל אותה. היא הופכת לכלי קיבול לאהבה, לאופן שבו ניתן להביע שייכות ואכפתיות. העניין החמקמק הזה הוא מה שהופך אוכל לחגיגי בעיניי".
עפאים: "מה שהופך סעודת חג לבעלת כוחות על הנפש היא הישיבה המשותפת מרצון סביב שולחן אחד והידיעה שאנו רק צינור הממשיך את שפע האדמה, הגשם ועמל הגוף".
לסיום, מה בין חירות למזון?
עפאים: "חירות היא הכרח לנפש כשם שמזון הוא הכרח לגוף. כדור שני לשורד שואה למדתי מילדות: מי שהיה פעם רעב ללחם כתוצאה מרודנותו של הזולת לעולם לא יסכים לאבד שוב את חירותו. שניהם קשורים אלה באלה וכחקלאי אני יודע מהי הזכות המופלאה, גאולה ממש, שיש בדור שלי שזוכה להצמיח לחם מן הארץ, מארץ ישראל, ארצו, אחרי אלפיים שנות שעבוד. זוהי חירות: זכות להיות האחראי למזונך ולמזונות בני משפחתך, חבריך וקרוביך. מי שזכה לחזות במזון העולה מן האדמה מכיר על בשרו את משמעות הפסוק: 'אמת מארץ תצמח'. וכידוע, האמת והחירות הן מילים נרדפות כמעט".
