אבישג היא קצינת מוסד מוערכת שעומדת בפני בחירה לא פשוטה: לשעוט קדימה לעבר הקידום שלה או להתמסר לטיפולי ההפריה שמאכלים את נפשה וגופה. לא רק הטיפולים עומדים בדרכה אלא גם גל וייס, קולגה שרוצה אף הוא את התפקיד. השניים נשלחים למבצע מורכב ברומא שבו הם משתדלים להסתיר את זהותם מהטרוריסטים, אבל בלי להתכוון מגלים אותה מול עצמם בדרכים שלא ציפו.
הבוס של השניים, פינטו, הוא חברו הטוב של אחיה של אבישג, שמת בצבא. פינטו שכנע את אבישג להצטרף למוסד והיא הסכימה, למדה לאהוב את העבודה שלה ואפילו לרצות להצליח ולהתקדם בה. לא את כל ההחלטות שאבישג מקבלת בעקבות אחרים היא לומדת לאהוב, והיא קרועה בין הרצון שלה לרצות את הסובבים אותה לבין שאיפתה לחיות את חייה לפי מיטב הבנתה. לאורך הסיפור הדילמה המרכזית שלה על פני השטח היא האם להיות בשלב זה של חייה אשת משפחה או אשת קריירה.
הדילמה המרכזית של וייס נוגעת באותם אזורים של ריצוי הקרובים אליו, ומעניינת יותר מההחלטה של אבישג. וייס הוא דמות מנומקת יותר. רגשי החרדה שלו מהסוד שהוא מחזיק מעוררים אמפתיה והתהליך שלו נדמה שלם יותר.
אבישג לא מעוררת רגשות דומים: כולם רוצים בטובתה, כולם אוהבים אותה, כולם חושבים שהיא מקצוענית וטובה במה שהיא עושה, אבל היא כועסת. הדבר הזה בהחלט הגיוני לאור סיפור הרקע ומתכתב עם המסע שלה, אבל בקריאה עצמה הוא נשמע כמעט בכייני ומנותק. לפחות התהליך של וייס, על אף שהוא חפוז ומקבל פחות פוקוס מאבישג, מתגמל יותר.
השניים גם מייצגים עמדות מנוגדות בציפיות מהם בפן המגדרי. וייס ממלא אחר דרישות התפקיד שלו באימונים בלתי פוסקים במכון הכושר ובדיבור חצי מיזוגני לנשים סביבו. אבישג, לעומתו, נאבקת בעובדה שילדים אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות שלה עכשיו, מה שמעלה את השאלה איזו מין אישה היא? הדיון על התפקידים המגדריים שווייס ואבישג נדרשים למלא היה זוכה לפיתוח אם היו מולם דמויות אחרות שמאתגרות את התפיסות שלהם, אבל לא כך הדבר. מסֵפר שאחד מנושאי העומק שלו הוא הציפייה של החברה לתבניות מגדריות ברורות, אפשר היה לצפות להצגת הייצוגים של הגבריות והנשיות באופן שבלוני פחות, במיוחד בסביבת עבודה כמו המוסד, שלא ידועה בשל הייצוג השוויוני לשני המינים.
ביקורת זו נכתבת ברומא, אבל קווי הדמיון בין רומא שלי לזו של וייס ואבישג חלשים מאוד. הם באו לעבוד, להפעיל סוכנים, להתחפש. אני באתי לאכול. בכל זאת, במעט שהוקדש לה, שלו הצליחה לתאר יפה את רומא על שכונותיה ונופיה, ושזרה אותן נאמנה בסיפור הרקע.
סוכני המוסד, שלהם הוקדשו תילי־תילים של טקסטים, עסוקים בעיקר בהמתנה ושינון, לא בפעולות הרואיות. יש בכך אמירה על החיים עצמם, הסיזיפיים והרגילים, לעומת ההילה של הדברים "הגדולים", וגם הכרה בכך שהחיים עצמם הם ניסיון להרכיב ולחבר את עצמנו, בלי להעמיד פנים, ולפעמים זהו ניסיון קשה יותר מכל מבצע מורכב שהוא. יחד עם האמירה היפה הזו יש חוסר הלימה בין המבצע שתלויים בו חיים ומוות, לתנודות המינוריות של השניים בחייהם הפרטיים.
