הימים ימי טרום פסח, אבל ביתם של אושרית ונחמיה אברג'ל נראה מצוחצח למדי, וגם מרהיב ביופיו. פנינת נדל"ן מפתיעה במקצת בהתחשב בשכונה שהם גרים בה – אי־שם בתוככי אזור חרדי מאוד בבית־שמש. אושרית מתיישבת ליד השולחן ועיניה נוצצות מדמעות. עוד לא התחלנו, והיא כבר מתרגשת. מנסה להסדיר נשימה. ניכר שהריאיון הזה לא פשוט עבורה. נחמיה מגיש לנו עוגיות מתוך קופסה, והיא מתנצלת שהן לא מעשה ידיה. "בכל זאת, פסח", היא אומרת.
"ליל הסדר תמיד קשה לי. אין מה לעשות, 'והגדת לבנך' דוקר בלב. אני תמיד מארחת הרבה משפחה, ולפעמים באמצע הסדר יורדות לי דמעות. מזל שהם כבר מכירים אותי. אם הייתי יכולה הייתי עושה חג לבד עם נחמיה".
כבר 11 שנה שהיא פעילה באינסטגרם כצלמת ובלוגרית אוכל. היא מעלה לשם המלצות, מתכונים מרהיבים, סרטונים ערוכים היטב. עוד בפתח השיחה היא בוחרת לשים על השולחן דווקא את הסיפור שלה, שמלווה אותה כבר למעלה משני עשורים. "אנחנו נשואים כמעט 24 שנים", היא אומרת לי, "ואין לנו ילדים".
היא בת 42 וחצי היום, התחתנה בגיל 18. נמצאת כבר שנים בטיפולי פוריות, ולפני שנתיים וחצי עברה לידה שקטה בחודש שישי. "זה היה ההיריון הראשון והיחיד שלי, ומאז החיים שלי השתנו".
"את נפגשת עם תינוקות וילדים כל הזמן. את לא יכולה להיעלם מזה ולא להתעלם מזה. הלוואי שהייתי יכולה פשוט לגור באמצע היער, אבל למדתי שצריך פשוט להתמודד"
ועד אז, לא היה קשה?
"בכל חברה יש ערך לילדים. אבל חיים בחברה החרדית אוטומטית מביאים הרבה מפגשים עם הרבה ילדים. ובכל זאת כל השנים הייתי בסדר עם ההמתנה, אמרתי לעצמי שעוד לא הגיע הזמן שלנו, ויום אחד הקדוש ברוך הוא ישלח לנו ילד. חברות שלי היו אומרות לי שאני בהכחשה, שזה לא יכול להיות. אמרתי להן – אני לא בהכחשה. אני עושה טיפולים ואנחנו רוצים ילדים וחולמים עליהם, ואני יודעת שנהיה הורים מדהימים. אבל מה נעשה? אנחנו ממתינים. מה, נעבור את זה בדיכאון? בבכי? בסופו של דבר יש לי בחירה איך אני עוברת את הדרך הזאת.
"חיינו את החיים שלנו כרגיל. עשינו מה שאהבנו, טיילנו, הייתי הולכת לאירועים ומבקרת יולדות ואפילו מצלמת תינוקות ונשים בהיריון. ברור שרצינו והתפללנו, אבל זה לא שינה לנו את החיים.
"אף אחד לא הבין איך אנחנו ככה. וזה לא היה סתם, זה היה מבפנים. הייתי שמחה למרות הכול, היינו מאושרים. אין ספק שזוגיות טובה זה משהו מאוד משמעותי במצבים כאלה".
היה שלב שפחדת שאולי הוא לא יישאר?
"בכלל לא. זה בכלל לא היה בדיבור. אבל זה באמת לא רגיל".
את החוסן שהחזיק אותה במשך כל אותם שנים היא מייחסת לזוגיות עם נחמיה, מדריך רכיבה טיפולית במקצועו, שלקח הפסקה מעבודתו אחרי הלידה השקטה שעברו. "הוא העוגן שלי. אנחנו אומנם מוקפים בחברים ומשפחה אבל אנחנו הרבה אחד עם השני. אחרי מה שעברנו הוא פשוט עזב את העבודה ונשאר איתי, והיום הוא יד ימיני. אנחנו עושים הכול ביחד. כשאני צריכה להכין מתכונים הוא ביחד איתי, כשאני צריכה להעלות סקירות הוא איתי. הוא הסו־שף, הוא הכול.
"מהרגע שהתחתנו נכנסתי למטבח. אהבתי את זה מאוד והייתי מארחת ומשקיעה באוכל עוד הרבה לפני עידן האינסטגרם. אני אוהבת לבשל, ואוהבת שהמנות מוגשות בצורה אסתטית ויפה. אני מעלה לרשתות החברתיות תכנים על מוצרים שקשורים למטבח וכותבת המלצות אבל אני לא אוהבת את המילה משפיענית, כי אני לא כל כך מרגישה כזאת. בהתחלה הייתי משתפת את מה שאני מכינה ולא כותבת כמויות, ואז נשים התחילו לבקש מתכונים והייתי עונה להן 'לפי העין'. והן אמרו לי 'אבל כמה?'. התחלתי להבין שיש נשים שבאמת לא יודעות. עברתי לעבודה עם כפיות וכוסות מדידה. היום אני כבר עובדת עם חברות שאני כותבת להן מתכונים".
היא נולדה וגדלה בבית־שמש. מחזיקה כיום חשבון אינסטגרם פופולרי עם יותר ממאה אלף עוקבים. בשלל התכנים שהיא מציגה בעמוד שלה תוכלו למצוא עוף בריבת בצל, חמין כשר לפסח, מאפינס שקדים ללא קטניות, טאג׳ין כבש, בצלים ופירות יבשים ועוד.
בחברה החרדית האוכל היה פעם מאוד בסיסי, כי בסוף זו חברה שמגדלת הרבה ילדים. מאיפה הגיעה פתאום ההתעניינות הגדולה הזאת בקולינריה?
"אני משתדלת שהרבה מהמתכונים שלי יהיו נגישים ולא מבוססים על חומרים מאוד יקרים. נניח מתכון לעוף ואורז בסיר אחד, שגם אמהות עם משפחות גדולות יודעות שהן יכולות להכין לפני או אחרי העבודה לארוחת צהריים".
אברג'ל גדלה במשפחה מרוקאית והיא מתארת איך אמא שלה בישלה כל הזמן ושולחן השבת תמיד היה מלא במאכלים וסלטים. "אני מעבירה גם סדנאות בישול, ותמיד מדהים אותי לראות שנשים יוצאות משם וקונות סיר קוסקוס, או מתחילות להכין קובה. אחרי שלומדים לעשות קוסקוס אמיתי, אי אפשר לאכול קוסקוס אחר. גם מבחינת הטעמים, הכול מתערבב. זה כבר לא שמרוקאים מכינים רק את זה ואשכנזים מכינים רק את זה. הכול ביחד".
"תוך כדי הפרשת חלה בזום הרגשתי לא טוב. הרופאה בדקה אותי ואמרה 'אני לא מוצאת'. לא הבנתי מה היא לא מוצאת. ואז היא אמרה 'אני לא רואה דופק'"
למרות הקלילות האופיינית לאינסטגרם, אברג'ל מדגישה שבמדובר בתחזוקה יומיומית. "אני משקיעה בזה המון זמן. העבודה דורשת להכין, לצלם, לערוך. מתכון שלוקח לי בדרך כלל חצי שעה יכול לקחת שלוש שעות כשמצלמים אותו".
השכנות שלך עוקבות אחרייך?
"לא, אני גרה באזור מאוד חרדי. פשוט קשה לי לעזוב את הבית הזה".
קשה לחיות בסביבה שיש בה משפחות עם הרבה ילדים?
"את נפגשת עם ילדים כל הזמן, את לא יכולה להתעלם מזה. את רואה את זה ברשתות החברתיות כשאת פותחת את האינסטגרם, שיש מלא תינוקות וילדים. את פוגשת את זה במשפחה כשאת מתארחת אצל אמא או אצל החמות. אי אפשר לברוח מזה. הלוואי שהייתי יכולה פשוט לגור באמצע היער, אבל למדתי שצריך להתמודד".
אחרי שנים של ציפייה הגיע ההיריון המיוחל, שטרף את כל הקלפים. "אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי שאני בהיריון. כמו כל הנשים לא חיכיתי לבדיקת הדם ועשיתי בדיקה ביתית. ראיתי פס אחד, ואמרתי לעצמי גברת, היום לא יהיה לך נס. חזרתי לישון בלי מצב רוח. כעבור כמה זמן נחמיה הגיע, ראה את הבדיקה, ואמר 'למה לא אמרת לי?' פתאום ראיתי שיש שם עוד פס חלש. ככה גילינו".
בדיקות הדם אישרו שהיא בהיריון. "זה היה הלם. אמרתי לעצמי – אני בהיריון! לא יכול להיות. יש דיבור על משבר גיל הארבעים, אבל אני קיבלתי את המתנה של החיים שלי".
אבל אז התחילו הסיבוכים. "בשבוע העשירי כבר היה לי דימום, הלכנו לאולטרסאונד מלאי דאגות, ולהפתעתנו הטכנאית אמרה שהכול בסדר. שוב הרגשתי שקיבלתי את ההיריון הזה מחדש. הייתה לי הודיה להשם ששמר לי על התינוק.
"באיזשהו שלב נכנסתי לשמירת היריון. הייתי במעקב של היריון בסיכון, בין השאר כי הייתה לי סוכרת הריונית. ממש הקפדתי על התזונה והרופא היה מרוצה ממני, אמר שאני במצב מעולה. ואז, שבוע אחד הוא אמר לי – 'אני כל כך מרוצה ממך, אז קחי לך שלושה שבועות של חופש. את לא צריכה לבוא אליי'.
"כל הבדיקות היו בסדר", היא ממשיכה, "ראינו שזה בן, ואפילו אמרתי לעצמי בלב – איזה יופי, יהיה פדיון, עוד מצווה שנזכה לקיים. ופתאום בשבוע 23 לא הרגשתי טוב. היו לי כאבי בטן והייתי צריכה לשירותים כל דקה. התחיל דימום קטן, הלכתי לנוח, ולפנות בוקר התעוררתי וחשכו עיניי. היה דימום מטורף וכאבי בטן חזקים ופתאום ירד לי האסימון שיש לי צירים. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. הערתי מהר את נחמיה והלכנו לקופת חולים. עדיין החזקנו את התקווה, חשבתי שיגידו לנו לנוח. הטכנאית עשתה לי אולטרסאונד ואמרה, 'אני ממש מקווה שאצא טיפשה, אבל אני חושבת שאת בלידה. הלוואי שאני טועה'. אחרי בדיקת רופא שאישרה את מה שהיא חשבה, הוציאו אותי על אלונקה לבית החולים".
"כשהפרשה התפוצצה חשבנו בהתחלה שאנחנו לא קשורים, כי אף אחד לא פנה אלינו. אבל אז התחלנו לקרוא כתבות, הבנו באיזה שבוע היולדת נמצאת ולפי החישובים גם אנחנו טופלנו בערך בזמן הזה"
את הדרך לשם אברג'ל לא תשכח. "לנחמיה היה מאוד קשה. בכל זאת, חיכינו כל כך הרבה להיריון הזה והוא גם פחד עליי. אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו בוכה לפני כן. זו נסיעה שאני לא יכולה לשכוח למרות שאני לא רוצה לזכור. כשהגעתי לבית החולים אמרתי להם 'תגידו לי בדיוק מה המצב, אל תלכו מסביב. אני מעדיפה לא לחיות באשליות'. אז אמרו לי שאני בלידה, והסבירו שבשבוע 23 אין הרבה סיכויי הישרדות. אמרו לנו שנותנים להורים בחירה בשבוע כזה, אם רוצים להחיות את התינוק בכל מצב או שרוצים לתת לטבע לעשות את שלו. הכניסו לי את כל מה שצריך בשביל לחזק את הריאות ואת המוח ולהפסיק את הצירים. הבנתי שאם אני אצליח להחזיק מעמד עד שבוע 24 הוא יהפוך להיות עובר בר־חיות, ואז יעשו הכול כדי לשמור עליו".
באותו רגע היא נכנסה למצב שמירה קפדני. "אסור היה לי לקום ואסור היה לי לשבת. כל תזוזה הייתה יכולה להשפיע ולזרז את הלידה. בוואטסאפ התחילו לרוץ הודעות עליי בקבוצות, ופתאום חברה שולחת לי הודעה – אושרית, זה נכון? את בהיריון?"
אף אחד לא ידע?
"רק ההורים שלנו. לא סיפרתי לאף אחד. היה לי מאוד קשה לא לספר. רציתי. הקשר שלי עם העוקבות עמוק. שיתפתי אותן בכל התהליכים ובכל התקוות והאכזבות. הן חיו איתי את התהליך הזה. כל כך רציתי לשמח אותן בהיריון, והייתי חייבת לעצור את עצמי כי ידעתי שזה היריון מאוד יקר. התייעצנו עם רבנים שאמרו לנו שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. אבל ברגע שזה היה בחוץ, הרגשתי צורך לכתוב. העליתי פוסט וסיפרתי על המצב, ורק אז הרגשתי שאני יכולה לנשום. כתיבה מאוד משחררת אותי".
ואיך הן הגיבו?
"היה רעש מטורף באינסטגרם. אני חושבת שעד היום לא קראתי את כל ההודעות שקיבלתי. ביקשו להתפלל עליי, אני לא יודעת כמה ספרי תהילים סיימו. היו גם הרבה זוגות שנתנו לי תקווה וסיפרו על ילדים שנולדו בשבוע 24 ושרדו. החלטתי שאני חייבת להגיע לשבוע הזה".
המאבק להחזיק את העובר נמשך, והיא הצליחה להגיע לשבוע 24, אז הודיע לה הרופא שאפשר להתכונן ללידה. "בשעה תשע בערב הרגשתי ממש לא טוב, ביקשתי שיבואו לבדוק אותי. בינתיים העוקבות החליטו לעשות הפרשת חלה בזום. הן תקשרו עם נחמיה, שאמר שתבוא מישהי עם בצק שאעשה ממנו הפרשת חלה, ושאל אם אני רוצה לעלות לזום, להגיד משהו. בהתחלה לא רציתי, אבל כשהבנתי שמחכות לי שם 350 נשים אמרתי שאתעלה על עצמי, שאם הן מפנות זמן בשבילי אני חייבת להיות שם.
"תוך כדי השיחה התחלתי להרגיש לא טוב. חצי שעה אחר כך שוב קראו לרופאה, היא בדקה אותי ואמרה 'אני מצטערת, אני לא מוצאת'. לא הבנתי מה היא לא מוצאת. ואז היא אמרה 'אני לא רואה דופק'. אמרתי לעצמי זה לא יכול להיות. זה בכלל לא היה בתרחישים. התכוננתי לעובר שאולי לא ישרוד, אבל על זה לא חשבתי.
"ביקשתי מהצוות שיֵצאו לעשר דקות ויחזרו. עד כדי כך הייתי בטוחה שיהיה בסדר. ואני מסתכלת על נחמיה במבט של 'תושיע אותי'. לא האמנתי שזה יכול להיות. כל כך רציתי שמישהו יגיד לי 'יהיה לך נס, אל תדאגי'. עשינו שלוש פעמים את הבדיקה, והבנו שאין דופק.
"השאירו אותנו להיות לבד, ובכינו המון. אחר כך התחלנו לדבר ונחמיה כל הזמן חיזק אותי בדברי אמונה. לאט־לאט התחלתי לקבל את זה שאני הולכת ללדת תינוק ללא רוח חיים. אני זוכרת שאמרתי לו 'איך אני יכולה לספר עכשיו לכולם שאין לי תינוק? אנשים שבוע מתפללים עליי. והוא אמר 'אני סומך עלייך שבסוף תמצאי את המילים'".
יש איזה כעס על א־לוהים ברגעים האלה?
"דווקא ברגעים האלה בכלל לא היה לי כעס. אני זוכרת שאמרנו, הקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עשה, אנחנו לא יכולים להתווכח. ברור שאפשר להגיד לקדוש ברוך הוא שאם כבר לתת, אז למה לקחת. 21 שנה חיינו בלי, אבל הבאת לנו כבר".
ובכל התקופה שאחרי, עלו שאלות? אולי ללכת לאימוץ או לפונדקאות?
"פונדקאות לא עלתה על הפרק. ברגע שהבנתי שאני מסוגלת להיכנס להיריון ידעתי שאני רק צריכה לדאוג בהיריון הבא לעשות כמה טיפולים כדי למנוע לידה מוקדמת. אחרי שחוויתי את זה, ההיריון נהיה כמו חלום, הרגשתי שאני רוצה לחוות את זה וללדת תינוק חי. גם לא עשיתי הקפאת ביציות. כל טיפול אצלי הוא מעכשיו לעכשיו ואני משתמשת בכל מה שמצליחים לשאוב.
"אימוץ הוא משהו שאף פעם לא שללתי, אבל תמיד אמרתי שאביא ילדים ומקסימום אאמץ עוד, כי היה לי בראש בית עם הרבה ילדים. אין ספק שאם אאמץ אז אני רוצה שזה יהיה תינוק. אני לא שוללת את האפשרויות האחרות, פשוט עכשיו אני מרגישה שאני רוצה לשים את כל המשאבים שלי על להיות בהיריון וללדת".
אברג'ל הצליחה להתרומם מהשבר. ובדיוק כשהרגישה שהיא מקבלת כוחות מחודשים נחת עליה משבר נוסף, כאשר התפרסמה פרשת התינוקת באסותא, שבבדיקת די־אן־איי בזמן ההיריון התגלה שאביה ואמה אינם ההורים הביולוגיים, ושהיא שייכת ככל הנראה לאחד מהזוגות שטופלו בבית החולים. "כשהפרשה התפוצצה חשבנו בהתחלה שאנחנו לא קשורים, כי אף אחד לא פנה אלינו. אבל אז התחלנו לקרוא כתבות, הבנו באיזה שבוע היולדת נמצאת ולפי החישובים גם אנחנו טופלנו בערך בזמן הזה. נפתחה קבוצת וואטסאפ לכל מטופלות הפוריות משם, ואז התפרסמו תאריכי הטיפולים של הזוג, ופתאום גילינו שאנחנו ממש משיקים עם התאריכים שלהם".
איך הגבתם?
"באותו רגע החיים התהפכו עלינו. קודם כול שאלנו איך לא פנו אלינו. מה הולך כאן? בכתבות כתבו שפנו לכמה זוגות ולא הבנו למה לא דיברו איתנו. ואז הצלבתי מידע וכל פעם גיליתי שיש עוד חפיפה. נכנסתי לחרדות. קשה לי להגיד את זה כי בכל זאת איבדנו תינוק, אבל אחרי הלידה השקטה הרגשנו לפחות עוצמה. פה הרגשתי שאין לי שום תקווה בחיים. את רוצה לדחוף את כל העולם עכשיו כדי לגלות את האמת. הלידה התקרבה ורציתי לדעת אם התינוקת הזאת שלי. בשלב כלשהו בדרך, אסותא זימנו אותנו לפגישה והצביעו עלינו כזוגות שיש להם סבירות להיות ההורים של התינוקת. לא החלטנו על דעת עצמנו".
הם נאבקו בבתי המשפט וברשתות החברתיות. "חסמו לי את האינסטגרם, כי התחלתי לפתוח שם את הנושא הזה. אנשים לא ידעו מה באמת קורה. היו כאלה שאמרו 'תעזבו את היולדת לנפשה', ואני מבינה את האמפתיה. אבל אף אחד לא שמע את הצד של המטופלות. יש הרבה מטופלות שלא מספרות שהן בטיפולי פוריות, הרבה נשים לא רוצות להיחשף. ההרגשה הייתה שיש מחדל ואף אחד לא רוצה לשלם עליו. מנסים להשתיק אותו בטיעון של 'אל תפתחו תיבת פנדורה'. אבל התיבה הזאת נפתחה, נפרצה. אנחנו כבר בתוך הסרט. איך אפשר לתת לזוגות לעבור את העינוי הזה?"
אז בעצם עד היום לא נבדקת?
"עד היום אני לא יודעת. לא עשיתי בדיקות. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה של בתי המשפט האחרים. בכל בית משפט שהיינו אמרו שחייבים לבדוק כי הילדה צריכה לדעת מה המקורות שלה, וגם כדי לדעת איפה היה הכשל. אחרי שהתינוקת נולדה פרסמו תמונה בעיתון וטשטשו אותה. כל אחת התחילה לראות שם את הילד שלה, ואני ראיתי תינוקת בהירה, אוטומטית חשבתי שאולי היא שלי. התחלתי להסתכל על תמונות ילדוּת, לנסות להבין אם היא דומה לי או לא. פעם אחת הסתובבתי בקניון בעיר כלשהי, ראיתי אישה מחזיקה תינוקת שהזכירה לי את התמונה שפורסמה ואיכשהו היה נדמה לי שאני מזהה אותה, הרגשתי שאני רועדת. אמרתי לנחמיה 'אני לא יכולה להיות כאן, בוא נצא'".
ככל שהימים נוקפים, הדאגה והמתח ממשיכים לכרסם. "הפרשה הזו השפיעה לנו על החיים מאוד, אפילו על הזוגיות, והזוגיות שלנו עברה הרבה משברים. הרגשתי שאני מתפרקת וכלום לא מעניין אותי בחיים. שאני רוצה לדעת אם זאת התינוקת שלי. בתקופה האחרונה פשוט הדחקתי את זה כי הבנתי שאני חייבת להרים את הראש מעל המים".
חשבת לתבוע את בית החולים?
"כרגע לא התחלנו לחשוב על תביעה, זה פחות מעניין אותי. שקט נפשי ובריאות הנפש הם הדבר הכי חשוב בחיים. הרבה פעמים אני מנסה להיכנס לראש של הצד השני ולהבין מה הוא עובר, ותמיד נראה לי שלעבור את מה שהיולדת עוברת זה סיוט. ובכל זאת המשבר לא מצדיק למנוע את גילוי האמת".
אם זה היה הפוך?
"אני יכולה להגיד לך בוודאות, וגם חברות שלי אמרו לי שהן לא חשבו אחרת, שאם אנחנו היינו במקומם אין מצב שהיינו מונעים ממישהי שאמרו לי שהיא יכולה להיות האמא לגלות את זה. לא הייתי מסוגלת לקחת ילדה שהיא לא שלי. נכון שהיה ההיריון ונכון שמי שסוחבת את התינוק נתנה לו חיים, אבל בסופו של דבר, איך אני יכולה לגדל ילדה כשאני יודעת שיש לה הורים שסובלים יום־יום? איך אני יכולה לקחת את זה על הגב שלי? איך אני יכולה לחיות וליהנות ממנה כשיש זוגות שחיים בכזה סבל וייסורים?"
יש לך ביקורת על תעשיית הפוריות בארץ?
"הבעיה המרכזית היא חוסר הסדר, שעובדים בצורה לא ממוחשבת. את רואה את המבחנות עטופות במדבקות קטנות עם כתב חרטומים קטן. תלמדו מארצות הברית ומדינות אחרות שעובדות בצורה מסודרת. תחשבי מה קורה עכשיו למטופלות פוריות, זה תסריט הבלהות של כל מי שעוברת טיפולים עכשיו. אני רואה מה קורה בקבוצות, זה הכניס את כולם לחרדה.
"יצא לי פעם לראות את המקפיא של העוברים. את פותחת, מלא אדים יוצאים, ואז מתגלות לך מבחנות כאלה קטנות. אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך אפשר לא להתבלבל. אז נכון שמקריאים כמה פעמים את תעודת הזהות, אבל יש כל כך הרבה שלבים שאפשר לטעות בהם אם אין מעטפת בטיחותית לכל התהליך. אני יכולה להגיד לך שמהרגע שגילינו שאולי אנחנו קשורים לסיפור שפורסם, עצרתי את הטיפולים. ואת מבינה שבגיל שלי אני לא יכולה לעצור טיפולים, אבל אני לא מסוגלת, פיזית ונפשית. התחננו לבית המשפט – אם אני לא קשורה לזה, אז למה אני צריכה לסבול? תנו לי קודם לדעת את האמת. אחר כך תחליטו איפה הילדה תגדל. יש משהו בחוסר הוודאות שהוא נורא יותר. יכול להיות שיש לי ילדה שמסתובבת בעולם, ואני לעולם לא אדע".
בעיניים שלך, את רואה ילד שמגיע בסוף?
"בטח. אין מצב שלא. לא יכול להיות שלא".
