בשנת תרצ"ה (1935) הגיע לארץ ישראל באונייה הרב יוסף דוב סולוביצ'יק. הרב הצעיר, בן 32 בסך הכול, התמודד אז על משרת הרב הראשי של העיר העברית הראשונה, תל־אביב. הרב סולוביצ'יק בא לעשות נפשות למועמדותו, וכדי לשכנע את הגוף הבוחר שאף שהוא צעיר בעשרים שנה מהמועמדים האחרים, הוא ראוי למשרה הנכבדה הזו. בשבועות ששהה בארץ ישראל הספיק לפגוש את הרב קוק הזקן, שבאותה שנה עתיד ללכת לבית עולמו. הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בפגישה הזו. הרב קוק התפעל מאוד מהרב סולוביצ'יק הצעיר, והזמין אותו להעביר שיעור בישיבתו, "מרכז הרב". על אותו שיעור יש בידינו תיאור נלהב שכתב אחד מתלמידי הישיבה הצעירים, ר' משה צבי נריה. בהזדמנויות אחרות סיפר הרב סולוביצ'יק גם על ביקור במושבה כנרת, שעשה עליו רושם גדול.
אחרי כל זה חזר לארצות הברית, ובמשרה המיוחלת לא זכה. למה? פרופ' אביעד הכהן כתב על כך לאחרונה מאמר מצוין, שאת מסקנתו אפשר לסכם במילה אחת: פוליטיקה. הרב סולוביצ'יק עצמו אמר אז שחיפשו מועמד שיהיה מזוהה עם המפלגה הציונית־דתית "המזרחי", בעוד הוא היה מזוהה באותה עת דווקא עם "אגודת ישראל". אם אכן זו הסיבה, דומני שהייתה זו הפעם האחרונה שרב הפסיד משרה תורנית משום שלא היה מספיק ציוני. במשפחה מתהלך גם סיפור אחר, שלדברי פרופ' הכהן אין לו מהימנות רבה: שהרב סולוביצ'יק לא זכה במינוי משום שלא היה לו אז זקן. לפי אותה אגדה, הרב סולוביצ'יק אמר אז למקורביו: "הם לא חיפשו רב, הם חיפשו תיש". כך או כך, מאז לא חזר הרב סולוביצ'יק לארץ ישראל, עד ליום מותו, ואת הגדולות והנצורות שחולל עשה בארצות הברית.
בפסח הזה אנו מציינים שלושים שנה לפטירתו של הרב סולוביצ'יק. לרגל העיתוי הזה אני רוצה להעלות שאלה המנוגדת לחלוטין לכללי הכתיבה ההיסטורית: "מה היה אילו". אני לא היסטוריון, ולכן מותר לי. מה היה קורה אילו זכה הרב סולוביצ'יק במשרת הרב הראשי של תל־אביב, ופעל במשך שישים שנה בארץ ישראל? במה היה שונה אז עולמנו היהודי?
לצורך הספקולציה הזו, נניח את התרחיש הבדיוני הבא. הרב סולוביצ'יק נבחר ב־1935 לרב הראשי של תל־אביב, ועולה לארץ עם משפחתו. לאחר פטירת אביו בשנת תש"א (1941), הוא מייסד בתל־אביב את ישיבת "זכר רבנו משה", הזוכה לכינוי "זכר"מ הרב". בזכות מעמדו הציבורי הייחודי בעיר, נוכח הרב סולוביצ'יק בטקס הכרזת העצמאות בתל־אביב. לימים כתב מסה מבריקה, שבה הסביר מדוע בחר לא לברך באותו מעמד ברכת "שהחיינו", אלא להקריא פרק תהילים. כ־25 שנה מכהן הרב סולוביצ'יק בתל־אביב, וסביבו נוצר בה מרכז רוחני ייחודי. לאחר פטירתו של הרב הרצוג בשנת תשי"ט (1959) הוא נבחר למלא את מקומו כרב הראשי לישראל, ובתפקיד זה הוא מכהן כעשרים שנה, עד לפרישתו מסיבות בריאותיות. בכהונתו הוא מטביע חותם ייחודי על הרבנות הישראלית. במהלך כל השנים הללו מקפיד הרב סולוביצ'יק להמשיך ללמד בישיבתו וגם אינו מוותר על הרצאותיו הנודעות בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל־אביב. עם פרישתו מהתפקיד הוא מקווה להקדיש זמן רב יותר לכתיבה, אך מחלה קשה משבשת את תוכניותיו. עם פטירתו בשנת תשנ"ג (1993) מלווה אותו למנוחת עולמים קהל רבבות, וראש הממשלה רבין מנסח בהלווייתו משפט נודע: "לידו תמיד הרגשתי את השמיים".
כל זה אגדה, אם נרצה ואם לא. אך איך הייתה האגדה הזו משפיעה עליו ועלינו? ביקשנו משלושה סופרים להתייחס בדרכם לשאלה ההיפותטית הזו, והתוצאות – לפניכם.
ההתלבטות אם להמשיך לצאת עם ימנית או לחתוך גרמה לו להרגיש ביחד, אבל לבד
כשהוציא ראש הממשלה את יומנו לכתוב ממאורעות היום, ראיתי תקווה בעיניו
מה היה קורה אילו הרב סולובייצ'יק היה נבחר לכהן כרב הראשי לישראל
