"תיאטרון הבימה הוא מעוז סגור לאנשים מסוימים"

אני פוגשת את איתי לוי בביתו שבנס־ציונה, וילה פרטית עם בריכה נאה בחצר, רגע לפני סיבוב הופעות בארצות הברית ושני רגעים לפני שיופיע בטקס הדלקת המשואות. "זו הפעם השנייה שאני מופיע בטקס. בפעם הקודמת זה היה מצומצם, בקורונה. אני מאמין שהפעם זו תהיה חוויה מתקנת, עם קהל. אני חושב שזה כבוד גדול, וזה טקס חשוב מאוד".

דווקא בגלל ההצלחה הגדולה שלו אני רוצה להתחיל ממקום רחוק מאוד מאור הזרקורים  ומבקשת ממנו לחזור לחוויית ילדות טובה. הוא נזכר בימים האלו ממש, חופשת הפסח, כשהיה ילד. אמו רות, שגידלה אותו ואת שני אחיו לבד, הייתה שוכרת רכב קטן ויחד הם היו יוצאים לטיולים. פעם אחת בשנה, היא לקחה חופשה מהעבודה במשק בית ולקחה אותם אל הספארי, לדודים באבן־יהודה ולמשפחה ברמת הגולן. "אלו היו חוויות מדהימות, אבל זה היה רק פעם בשנה".

וחווית פחות טובות?

"זה יש מלא. גירושים של הורים זה דבר לא נעים. הייתי בן ארבע כשההורים שלי התגרשו. אבא שמכור לסמים וגם היה בכלא, אמא שעבדה בשלוש עבודות. לא חוויות קלות. כן, זה הסיפור שלי – נולדתי למשפחה מסוימת, אבא כזה, אמא כזו – אבל אלה לא החיים שלי, כי יצרתי מציאות אחרת".

על קזבלן: "אלה נעליים גדולות, ועכשיו הן הנעליים שלי. בשלושים ההצגות הראשונות לא היה פשוט, אבל עכשיו הכול כבר זורם"

והמציאות של הזמר הים־תיכוני הפופולרי יפה מאי פעם. בימים אלו הוא מציין כמעט עשור של פעילות ערה בסצנה הישראלית. הוא הוציא עשרות להיטים, כבש את המקומות הראשונים במצעדי תחנות הרדיו המובילות, הספיק לזכות במאסטר שף VIP, ערך מופעי ענק בבמות הכי גדולות בארץ, ומופיע כמעט מדי ערב – באירועים פרטיים, בהופעות, וגם בתיאטרון הבימה. בין לבין הוא מספיק להשתתף כשופט ב"כוכב הבא".

בימים אלה לוי (35) מופיע בתפקיד "קזבלן" במחזמר הוותיק שזכה לביצוע מחודש בתיאטרון הבימה. הגעתי לצפות בו באחד ממוצאי השבתות האחרונות. בחוץ המפגינים צעקו "דמוקרטיה", ובפנים שר הקאסט את "דמו, דמו, דמוקרטיה" בלחן המוכר מהמחזמר החברתי שהועלה לראשונה ב־1966. לרגעים נדמה שכמעט דבר לא השתנה וכל הסוגיות שצפות במחזה רלוונטיות גם היום – השסע העדתי בישראל, יחסי אשכנזים–מזרחים, הבדלי מעמדות. במרכז הסיפור – המציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו המיועד לפינוי – ניצב קזבלן, עולה ממרוקו שמנהיג חבורת בריונים יפואית. קזבלן מאוהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, אך האחרון אינו מסכים שבתו תתראה עם קזבלן ותנהל איתו קשר רומנטי, בגלל המוניטין של קזבלן כפושע חסר תרבות.

"אני חושב שאין הצגה ראויה ממנה לזמנים האלה. פתאום ההצגה קיבלה איזושהי תפנית חדה, והטקסטים מקבלים משמעות גדולה יותר. אנחנו מדברים על זה הרבה מאחורי הקלעים, על מה שקורה, על הפוליטיקה. יש גם קצת ויכוחים, אבל ויכוחים כיפיים, כי בסופו של דבר אנחנו פה בשביל לשרת משהו, להעביר מסר. אבל ברור שמרגישים את המצב. לא נעים, לא כיף. בכל מוצאי שבת יש לי דאון כזה. זה באסה".

אבל אתה מבין את הרצון לשנות דברים?

"חד־משמעית. קודם כול, זה מהמם שהעם רוצה להגיד את דברו. אנחנו דמוקרטיה. אבל בכל מקרה, כל מחאה היא לא מגניבה ולא נעימה".

כדי להופיע בקזבלן הוא ויתר על הופעות מכניסות עבור שכר לא גבוה בתיאטרון, ובכל זאת היה ברור לזמר המזרחי שלא צפה בהצגה מעולם שהוא חייב לקחת את התפקיד. "הבימה הוא מעוז סגור לאנשים מסוימים. ואם הצלחתי לשבור את תקרת הזכוכית הזאת, אז אשרינו שזכינו. הפרגונים לא מגיעים מהיום הראשון. אבל אנחנו עולים לבמה, רואים את הקהל כל יום, ונוגעים בו. וההצגות מתמלאות, וקשה מאוד להשיג כרטיסים אפילו למי שעובד שם. זה כיף. הניצחון הוא לא שלי, הניצחון הוא של כולנו. הצלחנו להחיות מחזמר בן שבעים שנה. באים להצגה אנשים שמעולם לא צפו בתיאטרון, לא היו בהבימה ולא יודעים איך הוא נראה מבפנים. כיף לראות אנשים שבאים מכל קצות הארץ. אני יוצא לאוטו אחרי ההצגה ואנשים רצים להצטלם איתי ואומרים לי: באנו בשבילך מצפת, באנו בשבילך מקיבוץ אלמגור, באנו בשבילך מבית־שאן! זה מטורף".

מלחיץ להיכנס לנעליים של יהורם גאון?

"חוץ מיהורם יש את עמוס תמם, שעשה תפקיד אדיר לפני 15 שנה. אלה נעליים גדולות, ועכשיו הן הנעליים שלי. בשלושים ההצגות הראשונות לא היה פשוט, אבל עכשיו הכול כבר זורם. הייתי רוצה שיהורם יבוא ויראה את ההצגה מנקודת מבט הרבה יותר קלילה וצעירה. גם עושים לו שם כבוד".

איך היה להופיע בהבימה?

"קודם כול, לקח לי איזה עשרים ומשהו הצגות רק להכיר את המקום. יש מלא מסדרונות, והולכים לאיבוד. אנחנו 15 שחקנים על הבמה, תפאורה, יש כניסות, יש יציאות".

"מדהים לשמוע היום קולות אתניים, ים־תיכוניים או מזרחיים, איך שתרצי לקרוא לזה, שמתערבבים במוזיקת היפ־הופ, אר אנד בי ורגטון, ועושים דברים מטורפים. דרך אגב, זו מגמה שקיימת בכל העולם"

גם את המפגש עם הקהל במסגרת התיאטרון הוא עוד קצת לומד. "בהתחלה, הקהל ישב בשקט במשך שעתיים. היום הם כבר צוחקים ושרים יחד איתי. אפילו נשלפים טלפונים – אני לא יודע אם קרה דבר כזה עד עכשיו. לפני יומיים הסתיימה ההצגה, השתחוויתי, אמרתי להם תודה, ואז איזו אישה בת חמישים התנפלה על הבמה ואמרה לי סלפי, סלפי! אמרתי לה, אבל זה הבימה!

"אבל כן, בהתחלה היה לי מאוד לא פשוט. באתי לבמאי בחדר החזרות ואמרתי לו שזה לא עובד לי. התביישתי ממש, שיחקתי בחדר קטן מול עשרה אנשים שהסתכלו עליי ואז העירו הערות, שזה לא מגניב. את כיתה א' סיימתי לפני שלושים שנה. אז אמרתי לו שמע, בוא רגע, קח אותי לבמה. הוא אומר לי מה הבמה, איתי, איזה במה? את החזרות עושים פה, זה לא עובד ככה. אמרתי לו קח אותי לבמה. וכשעליתי לבמה, עשיתי את כל הטקסט לבד, והתחלתי להבין, התחלתי למצוא את המקום שלי, כי פחדתי שאני לא אדע איפה לעמוד".

התחלת לשחק בהצגה בלי שאפילו צפית בהצגות לפני כן.

"זה היה ככה עם כל דבר שנגעתי בו. הגעתי להיות שופט בכוכב הבא במקרה. באתי להחליף את סטטיק ובן־אל. כשהופעתי בפסטיגל, זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי שם בכלל. אז ככה גם עכשיו בהבימה".

בתור ילד שגדל בשכונת שעריים ברחובות, הוא היה רואה את הפסטיגל בדמיונו אבל על כרטיסים למופע הוא היה יכול רק לחלום. "הייתי מדמיין איך השחקנים קופצים, הולכים ומתחפשים, אבל לא ראיתי פסטיגל אף פעם. זה לא היה בראש מעיינינו. זה נשמע כמו משהו של ילדים עשירים. כרטיסים מוזלים היו אז רק למי שאמא שלו הייתה עובדת מדינה. אמא שלי הייתה עובדת משק בית, מנקה בתים, שם לא היה ועד עובדים".

הסיפור שלך מזכיר את של קזבלן, הנער שהגיע משכונה לא מי יודע מה, ולאט־ לאט כובש תפקיד מוביל.

"אני לא יודע אם הייתי ממשיך בהצגה אם לא הייתי מזדהה איתו. לקח לי הרבה זמן לפרק את הדמות ולהבין אותה, אבל אני חושב שהוא באמת מאוד דומה לי. ביצר הלוחמנות הזה, בהחלטה לצאת מהמקום הלא פשוט, וברצון להרגיש לא פחות טוב מאחרים וגם לתת לאחרים. אני מקיף את עצמי באנשים כאלה, חברים שלי הם לא מיליארדרים או אנשים שטסים במטוסי סילון. הם אנשים מאוד פשוטים. ואני גם משתדל להיות איש כזה – איש שנותן כל הזמן".

מפחיד אותך שאנשים ירצו להיות חברים שלך רק כי אתה "איתי לוי"?

"לא, זאת חברות עמוקה. ובסדר, בואי נחיה את המציאות לרגע: זה מגניב, העניין של ההצלחה, אבל אני רוצה להיות חבר שלהם לא פחות ממה שהם רוצים להיות חברים שלי. יש אצלם משהו שלא קיים אצלי כבר".

מה איבדת בדרך?

"את התמימות והפשטות, אני חושב. אני לא רוצה להגיד על עצמי שאני איש פשוט, כי זה מצחיק. אבל אני חושב שבדי־אן־איי שלי, מהמקום שבאתי ממנו, אני איש פשוט. אני מאמין שאדם צריך לשאוף, שאדם צריך לכבוש, לחלום ולהגשים, ובאמת הגעתי רחוק בחיים".

כחלק מהמאבק למען עתיד טוב יותר לילדיה, אמו של לוי דאגה שהוא ישתלב בבתי ספר איכותיים. "בזכות אמא, תמיד למדתי בבתי ספר בריאים עם אנשים מאוד נורמטיביים, אבל גם תמיד הייתי נטע זר. החברים שלי לא היו מסכימים ללוות אותי עד הבית, כי שעריים הייתה שכונה קשה שגרו בה הרבה משפחות עם סיפורים מאוד לא נעימים. אבל נו מה, אני עכשיו אתמסכן על זה?"

פעם אמרת שהאמהות של החברים שלך היו אומרות "למה הבאת דווקא את הילד הזה"?

הוא מחייך. "הן היו אומרות 'הוא בא אליך רק בשביל לשחק במחשב'. אני שמעתי את זה הרבה. אני לא חושב שהן אמרו את זה ממקום רע".

איך אפשר להפוך לאדם בריא מתוך המקום הזה? כי באמת הכי קל ללכת למסכנות.

"וואי, 'בריא' זו מילה מאוד גדולה. מה זה בריא? אנחנו עובדים על בריאות הנפש, כל המדינה, כל העולם. הטיפול שלי זו המוזיקה שלי, שהיא עושה לי טוב. גם העבודה שלי, שמעסיקה אותי כל הזמן, היא תרפיה. אני חושב שהאמונה שלי גם עזרה לי. אפשר לצמוח ממקומות קשים, ואפשר ליפול ממקומות בריאים".

חלמת אי פעם שתגיע למקום הזה?

"תמיד רציתי להצליח. אמא שלי לימדה אותי שאם אני רוצה, אני יכול להיות הכול. לא הייתי רב־כישרונות, לא היו לי חוגים וכאלה, אבל החלומות כל הזמן נשארו חזקים. חלמתי להיות משהו, רק לא ידעתי מה. תמיד שרתי, אבל לא חשבתי שבאמת אפשר להתפרנס ממוזיקה, לבנות מזה בית ולחיות חיים. לא ידעתי את זה".

למה באמת בחרת להתמקם בנס־ציונה, זה לא ממש לב התעשייה?

"אנשים חושבים שתל־אביב משדרת הצלחה. אני לא מבין למה אני צריך לבוא למגרש מסוים, להיות חלק מעדר? חוץ מזה, זה האזור שלי, גדלתי חמש דקות נסיעה מכאן, ו־20 דקות ברגל. כיף לי שאני יוצא ורואה חברים מלפני עשרים או שלושים שנה. אני אוכל באותו מקום וקונה באותו מקום כבר עשר שנים. זה אני.

"אני מאמין שאפשר לשמור על הגחלת שלך, לחיות במקום שגדלת בו. עברתי דירה שש פעמים בחיים שלי, והכול בסדר, אני אוהב לזוז, אני תנועתי, אני מזל דלי – אוהב שינויים. אבל פה נעים, פה יש שלווה. בעוד כמה שעות אני מתארגן ויוצא לעבודה בחוות רונית, אבל אני בא מנס־ציונה".

"'בריא' זו מילה מאוד גדולה. מה זה בריא? אנחנו עובדים על בריאות הנפש, כל המדינה, כל העולם. אפשר לצמוח ממקומות קשים, ואפשר ליפול ממקומות בריאים"

בגלל הקב"א הנמוך של לוי לא רצו לגייס אותו לקרבי. "לא הסכמתי לוותר ונסעתי פעמיים בשבוע ללשכת גיוס בירושלים כדי לבקש שוב ושוב. בסוף הסכימו לגייס אותי לגולני וקבעו תאריך ליולי. אמא שלי קנתה לי תיק עם גטקעס וגרביים ובוקסרים מדלתא, כל כך רציתי להיות איש צבא, אפילו חלמתי להיות רמטכ"ל. מי יודע, אם הדברים היו מסתדרים אולי אפילו הייתי הרמטכ"ל התימני הראשון".

אבל המציאות רצתה אחרת. רגע לפני הגיוס, עברה אמו אירוע מוחי שהותיר אותה משותקת. דחו ללוי את הגיוס לדצמבר, והוא שירת כטבח בבית הספר לצניחה. "כל השירות הסתובבתי עם מעטפה מלאה מסמכים רפואיים של אמא, וקיבלתי עזרה מהמפקדים שלי. רציתי להיות חייל רגיל, אבל גם את זה לא הצלחתי להיות – מה אני אעשה? אבל שירתי שירות מלא".

שם נזרעו הזרעים למאסטר שף?

"תמיד אהבתי לבשל, ושרפתי מלא סירים בבית. אבל בצבא החיידק הזה נכנס לי עוד יותר עמוק.

את סלון ביתו של לוי מעטרת תמונה גדולה של הרבי מלובביץ'. "אני מחובר לרבי. משתדל ללמוד את התורה שלו וכל שנה נוסע אליו. יש כאלה שנוסעים לאומן, ואני נוסע לרבי מלובביץ'. בשבוע הבא אני יוצא לארה"ב ובדרך אעבור כמובן בקבר".

לצד ההופעות הגדולות בקיסריה ובהיכל מנורה, לוי גם עושה שמח בדרכים מצומצמות יותר: בתום הריאיון, הוא יצא להופעה בחתונה. "לעשות את קיסריה ואת פארק הירקון זה סמל סטטוס של אנשים. זה מדהים, זה מרגש, זה פגז. אבל כדי להצליח שם צריך לעבוד קודם. אלה שבאים לקיסריה הם אלה שראו אותי באירועים הפרטיים. זה ביצה ותרנגולת".

אילו הופעות אתה מעדיף?

"זה הכי כיף בעולם להופיע בחתונות כשהחתן והכלה לידי, והם שמחים וצוחקים והחברים שלהם מרימים להם – זה שיתוף פעולה מגניב, שאתה שר לקהל והקהל שר לחתן ולכלה. אם אתה נותן לחתן ולכלה את המקום והבמה ואתה לא גונב להם את ההצגה, זה כיף. אני מנסה לבוא ולהרים להם את החתונה, לשמח אותם ביום הכי שמח שלהם".

בקושי דיברנו על מוזיקה, על מה אתה עובד עכשיו?

"אני עובד על האלבום העשירי שלי. כרגיל, על השירים ועל המופעים. עובדים רגיל, הכול כשגרה. עשיתי הרבה שיתופי פעולה, ונראה מה הלאה".

עם מי היה מעניין אותך לשתף פעולה במיוחד?

"עם שלמה ארצי. הוא יוצר מופלא, מדהים, הוא פסקול חיינו, של ארץ ישראל היפה".

היית רוצה שבעוד ארבעים שנה יגידו 'איתי לוי הוא הפסקול הישראלי'?

"בטח!"

אתה חושב שמישהו בדור הזה מסוגל לעשות את זה?

"אני לא יודע. אני מאמין שכן, יש הרבה כישרונות, יש מוזיקה מדהימה ויש יוצרים צעירים והמון זמרים. לפני שלושים או ארבעים שנה לא היו כל כך הרבה. בז'אנרים מסוימים היו אולי שניים ויש היום ריבוי טבעי. האם נצליח להשאיר נכסי צאן ברזל? הלוואי. נכסי צאן ברזל הם גם אחריות. בכל אופן, אני נהנה להיות בתוך הלופ של לעשות כל הזמן מוזיקה חדשה, להשתנות ולהתחבר ולעשות פרויקטים מיוחדים".

הז'אנר של מוזיקה מזרחית כבר נהיה מיינסטרים.

"זה ככה כבר חמישים שנה. זה כבר לא מזרחי – זה ישראלי. זו מוזיקה ישראלית לכל דבר".

אתה אומר שז'אנר המוזיקה המזרחית לא קיים יותר?

"יש ז'אנר כזה, אבל הוא שמור לגדולים ביותר – אייל גולן, חיים משה, דקלון, יואב יצחק, גדסי, מרגול".

והדור הצעיר רוצה להתרחק מהתדמית הזאת או שהשינוי נוצר באופן טבעי? 

"אני לא חושב שהדור הזה רוצה להתרחק. אני חושב שהוא רוצה להתבולל. ואגב, זו התבוללות טובה. מדהים לשמוע היום קולות אתניים, ים־תיכוניים או מזרחיים, איך שתרצי לקרוא לזה, שמתערבבים במוזיקת היפ־הופ, אר אנד בי ורגטון, ועושים דברים מטורפים. דרך אגב, זו מגמה שקיימת בכל העולם. בכל מקום עושים את כל התמהילים האלה, כל החיבורים האלה, שיוצרים להיטי ענק. המוזיקה השתנתה, לטובה".

בעולם המוזיקה לא  רק הז'אנרים מתערבבים. גם המוזיקה עצמה גולשת לטלוויזיה. תוכניות של ריאליטי־מוזיקה כמו הכוכב הבא, כל כך חזקות ומשפיעות עד שנראה שכל ילד רוצה להיות זמר. לוי מסתייג מההגדרה המקובלת לתוכנית שבה השתתף. "אני לא חושב שהכוכב הבא זו תוכנית 'ריאליטי'. המילה 'ריאליטי' קצת קשה. לא יודע. זו תוכנית שבונה חיים. זו גם תוכנית מאוד מכובדת בעיניי. אני כל כך שמח שאני יושב שם.

"יש משהו מאוד משפחתי בתוכנית הזו. אנשים שם מקבלים הזדמנות אדירה להופיע מול מיליון ומשהו איש. לא סתם זו תוכנית שקיימת כבר עשרים שנה. במובן מסוים המילה ריאליטי קצת מורידה מהבמה החשובה שהתוכנית נותנת לזמרים צעירים. היא שמרה על עצמה במשך שני עשורים והצמיחה כוכבים כמו תמיר גרינברג, שעושה חיל. שמעי, בדור הזה, דור האינסטנט, עם כל מה שקורה היום שאנשים מתפוצצים ביוטיוב או בטיקטוק, אנחנו עדיין מצליחים לייצר בתוכנית אנשים שיש להם קריירות אמיתיות".

יש לך קריירה מצליחה, בית יפה, רכב חונה בחוץ, חסר רק דבר אחד. או חסרה.

לוי מחייך. "גם יצחק אבינו התחתן רק בגיל ארבעים. אבל באמת, אני אדם מאוד זוגי ואני חושב שאפשר להפוך את המילה "המתנה" ל"מתנה"- כל דבר יבוא בזמן הנכון לו. לבנות קריירה כזאת אינטנסיבית זה קשה והשקעתי שם לא מעט כוחות. זה לא בא על חשבון על זה, אבל אני מאמין שגם זוגיות תגיע, רק בטוב ובנחת.

"עברתי כל כך הרבה דברים בשנים האחרונות. אני לא חושב שהייתי רוצה שהתמהיל המשפחתי שלי יהיה בתוך המסע הזה – אני לא יודע אם הייתי עובר אותו ככה. אולי הייתי מתגרש, אולי… אני לא יודע. אולי הייתי מסתכל על הילדים שלי קצת בתחושה שהזנחתי אותם, כי היו לי כמה שנים קצת לא קלות. אני רוצה להביא את המשפחה שלי למקום נוח ורגוע, מקום שקט וטוב. אני מאמין שאני אעשה את הדברים שלי בקצב שלי. אני לא בלחץ".