לא חשבתי שאפשר להזיע ברוסיה. לא חשבתי ששלושה חבר'ה יהודים יֵשבו לראות משחק בפאב עם חבורת איראנים. לא חשבתי שאתרגש כל כך ממפגש עם בן דוד שלא ראיתי 27 שנה. הביקור בארץ שבה גדלתי עד גיל ארבע ושאליה מעולם לא חזרתי ניפץ לי סטיגמות, גרם לי להאמין בבני אדם ועזר לי לגלות לראשונה את קונספט "המשפחה המורחבת" שהיה כה זר לי.
מודה, הייתי בטוח שזה טיול למדינת עולם שלישי, ואפילו דאגנו להביא כמות מתאימה של גלילי נייר טואלט כדי לא להיתפס עם המכנסיים למטה. גם הסימנים המקדימים – "אל על" שהקרינו פרק של "צער גידול בנות" בטיסה – הצביעו על מסע של שלושים שנה אחורה בזמן. יותר מזה, היינו בטוחים שהרוסי ברחוב גם לא יצטיין בהסברת פנים לתייר. שמחנו לגלות שטעינו.
בבן־גוריון רכשתי כריך סביח במיטב כספו של אחד החברים, וכיאה לאדם דתי התחלתי לפתח חרדה שמא אמצא את עצמי רעב בעיר זרה ללא מסעדה כשרה בקרבת מקום לאכול בה. חצי מהכריך הזה עוד יופיע בהמשך.
כיאה לטיסת מונדיאל, על המטוס היו בסך הכול 11 נשים, וחלק מהגברים עדיין קיוו להשיג כרטיסים למשחקים כשינחתו. העברית הצחה של קברניט המטוס השרתה עלינו רוגע מסוים, שהתחלף במהרה בבהלה קלה כשעבר לאנגלית והחל להישמע כמו עידו מוסרי ב"אל תתעסקו עם הזוהן".
עם הנחיתה במולדת הטרנינג קיבלנו טעימה ממה שהולך לקרות בשבוע הזה: זה לא הכדורגל, אלא בעיקר המפגשים עם האנשים. המתנה משותפת וקלילה בתור לביקורת הדרכונים (הרוסים פשוט אוהבים תורים, אין מה לומר) עם עיתונאי הספורט אבי מלר שהתגלה כסוג של שכן שלי בשנים האחרונות, וסלפי מהוסס עם כמה איראנים ברקע – שבהמשך ייהפך להרבה יותר מזה.
מנמל התעופה עלינו על אוטובוס מיושן שלמרבה ההפתעה לא הכיל רוסיות זקנות עם מטפחות וכלובים עם תרנגולות, ולמרות הרעב שהחל לבעבע חשתי שאם אשלוף את חצי כריך הסביח שלי הוא לא יעשה כאן רושם על אף אחד. הנחתי את הרעב בצד ושזפתי את עיניי בנוף הירוק והאינסופי ובעצי הליבנה הזכורים לי מהילדות.
מהאוטובוס עברנו למטרו, שם פתחתי את הסביח אבל לא כי הוא עשה רושם על מישהו אלא כי גוועתי ולא הייתי מוכן שיהודי נוסף ירעב על אדמת רוסיה, וכשיצאנו קרה דבר מפתיע. שלושתנו עומדים ברחוב עם המזוודות ומנסים למצוא את הדירה, כשלפתע קופצים עלינו שלושה רוסים ומתחילים, ובכן, לסייע לנו באדיבות.
נכון, לא הזיקה העובדה שאני דובר את השפה, אך עדיין יש להודות שהופתענו בענק. מאוחר יותר, בשיחת טלפון, אבי הסביר שברוסיה הסובייטית נאסר להתרועע עם זרים ברחוב, ורק כשהגיע גורבצ'וב המצב השתנה, כך שלאנשים יש עדיין חסך מסוים במובן הזה.
הדירה הייתה מאובזרת בצורה משעשעת אך מספקת, וכשירדנו לסופר לקנות מצרכים – אי אפשר היה שלא להבחין כי המוצר הראשון שנתקלים בו בכניסה הוא הבירות. אמנם לא לכל סופר יש רישיון למכירת אלכוהול, אך זה עדיין מלמד משהו על הרגלי הצריכה המקומיים.
אחרי הסידורים נסענו ל־Fan Zone כדי לצפות במשחק הפתיחה של רוסיה מול ערב הסעודית. מוקמו בו מסכי ענק ודוכני בירה לרוב, כשהחלוקה הייתה כזו: הרוסים צפו באטרף במשחק, ואוהדי שאר הנבחרות תפסו להם פינות והפגינו יכולות עידוד מרשימות. המובילה הייתה ארגנטינה, שהרימה בטירוף ושמרה על הרמה הגבוהה לכל אורך הטיול ובכל מקום אחר שבו נתקלנו בהם במוסקבה. ניצלתי את ההזדמנות כדי להצטלם עם האנשים הרגילים והמשעממים האלה.
במחצית התיישבנו מתחת לאיזה עץ, והבחנו בבחור שמתקשה לפתוח בקבוק בירה. במדינה שבה אנשים פותחים בקבוק עם העפעפיים היה זה מראה לא מקובל, וחיש מהר הצעתי לו עזרה עם טריק פשוט למדי של שימוש בבקבוק ליטר וחצי כמנוף. כששאלנו אותו מאיפה הוא, ענה שמאיראן. כשאמרנו לו שאנחנו "פרום יזראל" הוא לא הבין על מה אנחנו מדברים. חזרנו על זה שלוש פעמים והתחלנו לחשוב שנקלענו למצב מביך עם מישהו שפשוט לא מכיר בישראל, אבל אחרי חצי דקה ירד לו האסימון. "אה, ישראיל". לא בדיוק חשבנו שנמצא את עצמנו פותחים בירה לאיראני ומנהלים איתו שיחה נעימה, אבל כנראה שלכדורגל יש באמת יכולת מיוחדת לחבר בין אנשים. הוא סיפר שהעם האיראני לא סובל את המשטר שמוציא את כל תקציב המדינה על מימון טרור בחו"ל כשלאזרחים אין מה לאכול ולכן כיום הוא בגרמניה. היה לו חשוב לספר שהוא והעם אוהבים את ישראל.
רוסיה ניצחה באותו משחק 5־0 את ערב הסעודית, והרוסים הפגינו שמחה לא פרופורציונלית. אנשים התפרצו בשאגות "רא־סי־יה" ספונטניות שסחפו אחריהן את כל הסובבים. אדם קונספירטיבי עוד עשוי היה לחשוב שמי שלא יצטרף לשמחה הלאומית יודע שה"סטוקאצ'ים" ילשינו עליו לקומוניסטים. אבל הימים האלה כבר מאחורינו (או שמא לא?), וסך הכול השמחה פשתה ברחובות, וגם שיכורות ושיכורים רבים חגגו את הניצחון ואת העובדה שזהו יום חמישי או סתם כי הם לא באמת צריכים סיבות. מאוחר יותר סיפרו לי שרפורמה פנסיונית בעייתית עברה בימים אלו של פתיחת המונדיאל, והתחושה היא שהתזמון נבחר במדויק. ניתן לעם לחם ושעשועים בתקווה שלא ישים לב.
הפריע לי שלרוסים אין שיר אוהדים ראוי לשמו. למקסיקנים ולארגנטינאים היו שירים עוצמתיים ומלודיים, וכל מה שהרוסים הצליחו להנפיק היו שאגות ה"רא־סי־יה" הרפטטיביות. קצת מאכזב מצד אומה שהוציאה מבין שורותיה יוצרים דגולים כמו צ'ייקובסקי וארקדי דוכין.
וישבות ביום השווילי
יממה עברה ועדיין לא גייסו אותי בכוח לצבא האדום, אז סך הכול העניינים היו בסדר. יום שישי הגיע, ואת ארוחת השבת קבענו בבית הכנסת הכוראלי. קבענו להגיע לשם במטרו לפני כניסת השבת ואת הדרך חזרה לדירה (כחמישה ק"מ) לעשות ברגל. הדרך חזרה עברה בשלום ולא איבדנו כבד או כליה לטובת סכינאי השוק השחור, אבל האירוע הלא צפוי שחששתי ממנו אירע דווקא בתחילת הערב.
כשהתקרבנו לבית הכנסת פגש אותנו יהודי חביב שלחץ בחום את ידינו ואיחל לנו ברכת "שבת שלום" שחיממה את הלב היהודי המתגעגע שלנו. הוא הכניס אותנו למבנה העצום והצביע לעבר חדר צדדי שבו התקבצו מספר מתפללים. החדר היה לא קטן ומפואר למדי, קירותיו בצבע תכלת ועיטורי זהב רבים היו בו. מתברר שנקלענו למניין הגיאורגי ולא הייתה עבורנו דרך מילוט. חברי פסח הצליח לחמוק למניין הגדול ברגע שהצטרף מתפלל נוסף, וליאור ואני הבנו שלמעשה טסנו את כל הדרך מישראל כדי להשלים להם מניין. המנגינה של החזן הייתה לא מוכרת לאוזנינו, וקולות ההתחזנות מהאולם הגדול צבטו בלבבות האשכנזיים שלנו, אך לבסוף שמחנו על החוויה יוצאת הדופן הזו.
לאחר התפילה התברר לי מאחד המתפללים המקומיים ("אתם מישראל? אני מחולון") כי המושבים הריקים ולוח הזיכרון המלא לא מעידים על תהליך טבעי ועצוב שקרה כאן, אלא להפך. בתי כנסת רבים נפתחו בעיר והמתפללים פשוט התפזרו ביניהם. עוד סיפר כי ליהודים לא היו זמנים יפים ברוסיה כמו תחת שלטונו של פוטין, ושאפילו לצ'צ'נים (!) אסור לגעת בהם.
בארוחת השבת ישבנו עם הגברים הרווקים, כשהמשפחות ישובות באמצע והנשים בצד השני. כמעט כל מאכל שהוגש לשולחן הכיל מיונז, והשיא היה סלט השכבות מתפוחי אדמה, סלק ודג מלוח – שהיה כל כך אלוהי ומושחת שהוא יכול לנצח את פוטין בבחירות. מנגד, ולאכזבתי הרבה, לא הוגש לשולחן הלחם השחור המפורסם – "לחם פרוסקי".
אינני יודע אם זה יותר צפוי או מפתיע, אבל גם במוסקבה יש מידה מסוימת של יריבות בתוך הקהילה היהודית. ישראלי שמטייל בעולם רגיל לפגוש את החב"דניק, וכאן גילינו שאנחנו בבית הכנסת הליטאי. רק לאחר מכן, כששחזרנו בראש את השיחות עם חסידי חב"ד, הבנו שפשר היריבות הזו די ברור: מדובר בביזנס. לחב"ד יש קייטרינג ביום שישי שבו ניתן לקנות אוכל, הם מארחים סעודות שבת – והשחיטה נמצאת בכלל אצל רב אחר שבבעלותו מסעדה אחרת. התרגלנו שחב"ד נותנים את המענה בנקודות המרוחקות בעולם, אבל בעיר שבה יש קהילה של כ־250 אלף יהודים, אחרים הם פני הדברים.
והיה עוד משהו שהפתיע אותנו בביקור במסעדות הכשרות בעיר: שיטת התמחור. לא ברור אם זה ככה כי מדובר במדינה אחרת, או רק במסעדות הכשרות – אבל כל פריט, ואני מתכוון כל פריט – מתומחר בנפרד. רוצה חומוס עם חריף? החריף עולה כסף. רוצה לחם עם החומוס? תשלם. גם המנות קטנות ביחס לקיבה הישראלית וסך הכול התחושה היא של החמצה. לאחר ביקור כזה באחת המסעדות אמרנו לעצמנו שנהיה זהירים, וכשהגענו למסעדה אחרת כעבור מספר ימים – פשוט ויתרנו. המלצרים לא הגיעו, התפריט הנוקדני היה מייאש וגם המחירים היו קצת גבוהים במדינה שבה האוכל די זול. אין באמור להעביר ביקורת אלא להציג את הדברים כפי שחווינו אותם, ותודה לאל ולבוכרי מהסופר הכשר על הנקניקים, רוטב המיונז־פסיפלורה והלחם־פרוסקי שהצילו אותנו בעיתות מצוקה שכאלו.
השבת יוצאת במוסקבה בעשר בערב, מה שאומר שהיה לנו הרבה זמן לטייל על גדת הנהר, לשחק ג'אנגל־ספיד בדירה, להיתקל בסבתא אמיתית על גלגלים באחד הפארקים – ובעיקר להתחרפן. עם צאת השבת קפצנו לאחד המדרחובים כדי להתאוורר והרהבנו עוז להיכנס לפאב. השומר בכניסה היה רוסי כמובן, והתגאה ששם משפחתו נשמע יהודי – שאולסקי. הוא המשיך להפגין בקיאות ושאל האם זה נכון שבארץ הקודש אסור לגדל חזירים ולכן מגדלים אותם על רמפות מעץ, חששתי שהוא ירצה להוכיח לי את קרבתו ליהדות באמצעות הוכחה פיזית חותכת – אז צחקתי בקול מהלצותיו ומיהרתי פנימה.
הקומה התחתונה הייתה של פאב סביר, ואפילו נתקלנו בערבי־ישראלי שנעלב שבטעות חשבנו אותו להודי משום שישב ועישן נרגילה בשלווה סטואית, אך כשעלינו להציץ בקומה העליונה נגלה לעינינו מחזה מזוויע. רחבת ריקודים צפופה עם 90 אחוז נשים, וגם הגברים שהיו שם נראו לא כל כך מחוברים. חלקם ביצעו מעין תנועות עם הגפיים התחתונות והעליונות שלהם, ונאלצתי לעצור את עצמי כדי לא להזעיק את שאולסקי שיבוא ויטפל בעברייני המחול הללו. כשביקרנו באותו מקום למחרת, הפאב היה ריק וכך גם רחבת הריקודים – מה שלא מנע מהדי־ג'יי להמשיך לתת בראש עם המוזיקה בפול־ווליום, אקט שקצת מסמל בעיניי את רוסיה שעושה הצגה עבור המבקרים ושומרת על מראה של עסקים־כרגיל, גם כשהדברים לא באמת כאלו.
בפאב הזה אף זכינו לפגוש סטודנט סעודי שפינק את פסח בוויסקי על חשבונו, והתחלנו להאמין שבתור ישראלים כבר לא נזכה למפגש סתמי עם תיירים שאינם ממדינה שיחסינו עמה מעורפלים עד עוינים.
הסוס שלא אהב סלפי
אם יש משהו אמיתי במוסקבה שראוי להערצה, הרי שזו הרכבת התחתית. היא נבנתה בשנת 1935, כל אולם יפה מקודמו ובעיקר – מגיעה תוך פחות משתי דקות. גם בשעות העמוסות שלפני ואחרי משחק, היא פשוט ממשיכה להגיע בדייקנות מעוררת קנאה. הדייקנות היא ערך כל כך עליון שהדלתות נסגרות באופן ובעוצמה של גיליוטינה, כך שאין טעם לרוץ לרכבת ולהסתכן במעיכה, במיוחד כשתוך שתי דקות תגיע אחת נוספת. וכדי שתבינו את סדר הגודל והעומק של המפעל הזה, קחו מספר: 2.5. בחלק מהתחנות לקח לדרגנוע 2.5 דקות להעלות אותנו מבטן האדמה ועד לפני הקרקע.
אחרי שלושה ימים שבהם ספגנו את האווירה המקומית, הגיע הזמן לדבר האמיתי. לקחנו מטרו לאצטדיון לוז'ניקי (המקסיקנים רקדו כל הנסיעה, ודווקא הגרמנים נראו עגמומיים ברכבת), ומיד ביציאה ראינו שוטר על סוס. לא נעשה סלפי? ליאור ואני התמקמנו מלפניו וזהו, דוקטור, זה כל מה שאני זוכר – כי בשלב זה הועפתי לאחור בלי להבין מה קורה, כשהוא מחזיק אותי, ואני מנסה להבין מי בעט בי במהלך השנייה הארוכה הזו. ספק בעיטה, ספק דריכה, אבל המסר הועבר: הסוס לא אוהב סלפיז.
כשסיפרתי אחר כך לאבא שלי על המקרה, הוא מיהר להצהיר שאני מוכרח לקרוא את "12 כיסאות" של אילף ופטרוב. מסתמן שעל כל סיפור הזוי שלא תמציא, הרוסים כתבו פעם ספר. אני בטוח שגם אם הייתי נכנס לבית מרקחת והייתי מספר שדרך עליי סוס ואני צריך חומר חיטוי, הם היו שולפים לי משחה ייעודית בדיוק לצורך הזה. שריטת דוב? בבקשה קח טיפות פעמיים ביום אחרי האוכל. נשיכת קרפיון? יש לנו קפלייה לזה. התנשקת עם חולדה מצוננת? נסה את נרות הגליצרין המיוחדים שלנו.
אציין שמאותה תקרית, יכולתי ממש להרגיש כיצד הסוסים ברחבי מוסקבה מריחים את הפחד שלי. ביקור מאוחר יותר בדוכן נקניקים ייחודי גרם לי לרצות לרכוש נקניק סוס רק כדי שאוכל לתלות אותו על הצוואר ולהבהיר להם מי פה מפחיד את מי.
בכל מקרה, מחוזק בפלסטר רשמי של פיפ"א החלטתי שהאינסידנט לא ישפיע עליי, והמשכנו פנימה. המקסיקנים שרו ורקדו ועשו שמח, והגרמנים, ובכן, היו גרמנים ופשוט עמדו בשקט בצד ותכננו משהו אפל. רגע היסטורי נאה וצודק נרשם לאחר שער היתרון של מקסיקו, כשהאוהד הגרמני שישב לידינו כבש את פניו בידיו ובכה בייאוש.
הגרמנים ישבו על המקסיקנים חזק לאחר שער היתרון, והייתי בטוח שזה יסתיים בשער גרמני מתבקש. גם הלחץ ביציעים החל להשפיע על האוהדים, שבבירור אכלו יותר ממנת שעועית אחת לפני המשחק. אך בניגוד לכל הציפיות מקסיקו ניצחה, ואני הרגשתי שלפחות הדריכה של הסוס לא הייתה כולה לחינם.
המשחק הבא שלנו, פולין־סנגל, החל בחשש. הנחיית ביטחון חדשה הומצאה בן־רגע ובלי לעדכן מראש, וקבעה שאסור להכניס תיקים. פסח לא התבלבל, רוקן את תיק הגב לתוך הכיסים שלנו וגרם לשומרים להבין שאם הוא לא נכנס עם התיק – אין משחק. סמכו על הישראלי שידע לכופף נוהלי ביטחון. נקודה לשימור: כרטיסים בקטגוריה הזולה התגלו כמקומות ממש על המגרש.
במהלך המשחק למדתי שגם אם פולנים שופכים עליך בירה זה לא אומר שהם בהכרח זוכרים שסיפרת להם לפני עשר דקות שאתה יהודי, אלא כי הם פשוט שיכורים. כאוהדים הם ידעו לעשות הרבה רעש אך לקו ביצירתיות, כשרבים משיריהם היו פשוט מנגינות פופ של הפט שופ בויז או אבבא. אבל על יצירתיות מוזיקלית הם חיפו בהתלהבות ובקללות. בכלל, בשביל רוסי – פולנית זה כמו מיניונית. בליל מילים שחציין מוכרות וחציין לא קשור.
הסנגלים היו מעטים אך לא הפסיקו לעודד במשך כל המשחק, ותופפו בקצב אחיד ומרשים. אני ממליץ להתאחדות שם לשקול אזרוח של אוהדים נוספים לטורניר הגדול הבא – אבל אולי הם לא זקוקים לכך, כי בכל פעם שיצאתי לשירותים הם הבקיעו – מה שהעלה אצלי חשש לפוגרום כי פולנים מעולם לא היו צריכים סיבות טובות להתנכל ליהודים. אבל אי אפשר לראות הכול בפריזמה היסטורית, ובסוף המשחק גיליתי שקצת עצוב לי על הפולנים. בנוסף, גם למדתי בזכותם קללה חדשה.
במשחק השלישי והאחרון, פורטוגל מול מרוקו, מטריושקת ההנחיות המשיכה לייצר הגבלות נוספות, והפעם: אסור להכניס בקבוקים למגרש. גם הבדיקה הביטחונית הייתה אינטנסיבית יותר, ולמעשה הזכירה את המיונים הרפואיים שעברתי בבקו"ם, כשרק היה חסר שהמאבטח יבקש ממני להשתעל.
המרוקאים שלטו ביציעים ושרקו בוז לרונאלדו, או לחלופין שרו שירים בזכות מסי. זה כמובן לא עזר להם, וגם אני לא התעצבתי על ההפסד המרוקאי לאחר שבמחצית נשלף מהיציע שלהם דגל פלסטיני. הדגל נשלף לשתי דקות במחצית והורד, מה שמסמל את רמת העניין הנמוכה שיש לעולם הערבי ב"בעיה הפלסטינית". שלא יספרו לכם שעודדו אותם שם בראבאק, זה היה סמלי בקושי.
פרסי–רצף
בין שלושת המשחקים קרה דבר נדיר במשפחת בוטיר: מפגש משפחתי. כשהמשפחה בארץ מורכבת מאחותי, מההורים וממני, סעודות החג נשארות מצומצמות (אבל עדיין עם הרבה סלטי מיונז). רוסים ממילא לא מתרבים בכמויות, ומעט המשפחה המורחבת חיה ברוסיה – אז אבא שלי החליט שכדאי שאנצל את ההזמנות ואבקר את הדודה שלא ראיתי שנתיים ואת בנה שלא ראיתי מאז שעלינו לארץ ב־91'. מודה שחששתי שלא יהיה לי על מה לדבר איתם ושיברחו לי מלא מילים בעברית פנימה לשיחה. ליאור תמיד אומר שהמילים שרוסים אומרים בעברית בזמן שיחה ברוסית הן אלו שלא קיימות בשפה שלהם, כמו "ביטוח לאומי" ו"דמי אבטלה".
אבל בסוף הכול הלך חלק בזכות שיטת "נהג המונית" – אין על מה לדבר? פשוט תגיד "אז מה יהיה עם פוטין הזה", ותראה איך השיחה מתגלגלת. הפוליטיקה העולמית והמקומית עזרה לי לצלוח את הערב שרק בסופו הבנתי שגם לי יש "דודה" ו"בן דוד", הדברים האלה שיש לכם פה בארץ בכמויות כמו ביצי איקרה.
ערב אחרון במוסקבה, ואנחנו מחפשים מקום מתויר כהוגן לבזבז בו את אחרוני הרובלים שלנו תוך צפייה באיראן־ספרד. בסמוך לכיכר האדומה איתרנו מקום צפוף והומה העונה על הדרישות, והתפצלנו כדי להגביר את הסיכוי למצוא מקום פנוי. זה לקח שעה וסמול־טוק אינסופי עם ברזילאי בפנסיה – שחולה על ישראל, אלא מה. היינו בנקודה בטיול שבה לא היה אחד ששמע מאיפה אנחנו ולא חייך ופירגן.
המשחק החל ומאחורינו הופיעה חבורה אימתנית, מחוספסת וחמושה בדגלי איראן. פסח לא שלט בעצמו והחל לפתח איתם סמול־טוק שבחסות הרעש גרם להם לחשוב שאנחנו מאיסלנד. מבט נוסף בטלפון שלו חשף תמונה עם מגן־דוד, וכאן החלו החיוכים. הפעם לא היה מדובר במהגרים, אלא באיראנים אורגינל, פרסים מפרס. ג'ליל שעובד בסוכנות רכב, וחברו גדול הגוף שבוודאי עובד כמשאית הובלות. הבחור הגדול היה לבבי מאוד ומדי פעם דאג לטפוח לי על הגב ולצעוק שהוא אוהב את ישראל, כשבינתיים חוליות עמוד השדרה שלי עושות קולות של פופקורן במיקרו. הם סיפרו על השנאה לאייתולה ולמשטר ועל ההערכה שיש להם לנתניהו. כשרציתי להזמין את ג'ליל לבירה והוא סירב בנימוס, שאלתי אם זה בגלל הדת. הוא אמר שפה במוסקבה עניין הדת לא תופס, מה שהופך אותו לפרסי־רצף.
אחרי הבונדינג המוזר עם האיראנים, והאכזבה המוזרה שחשנו בעקבות ההפסד שלהם – התחלנו לחזור לדירה בידיעה שזהו זה, מחר חוזרים לישראל. במדרחוב עצרנו ליד שלישיית חברים שהצטלמה וכאקט מונדיאלי אחרון הצענו לעזור להם עם התמונה. ראינו שהם עם דגל מצרים אז סיפרנו שאנחנו שכנים, בני דודים, אבל הם לא הבינו. הסברנו שאנחנו מארץ הקודש, ואז האישה הבינה ועיקמה את האף. הרצף המושלם נהרס, אבל סוף־סוף השגנו את החוויה הישראלית האותנטית בחו"ל.
