הגענו לפה בהמלצתה של חמותי. בהתחלה צחקתי והנהנתי וידעתי שאין סיכוי. היא כזאת שמורידה את הסטייק שלה מהמנגל רק למחרת, ואם הוא לא שרוף פחם היא לא תיגע בו. היא כזאת שמבשלת עופות ודגים בלי עור. מי ראה דבר כזה?! קטסטרופה. אבל אז חמי הצטרף להמלצה. והוא כזה שמבשל טוב, שאופה טוב, שמבין איזה דבר או שניים במטבח. וגם ככה היה לנו ערב פנוי והיינו בדרום, אז זרמנו והזמנו שולחן לעשר וחצי.
מה אומר, הרבה זמן לא נהניתי ככה. אני לא יודעת ממה נהניתי כל כך, אולי מהאווירה המשונה, אולי מהיין הטוב, אולי מחברתו של אלון, רק אני והוא סוליקו, לייק אולד טיימס. דבר אחד בטוח גרם לי לאושר – האוכל. כל המנות. אחת־אחת. אבל עד שהן הגיעו קרו הרבה דברים.
לוצ'ינה היא עוד אחת (אבל לא סתם אחת) מז'אנר "מסעדות המושב" – למישהו יש שטח לא מנוצל מאחורי הבית ויום אחד הוא מחליט לפתוח מסעדה. זה תמיד יהיה ענקי כמעט כמו אולם אירועים קטן, ותמיד יהיה מלא. כולם יושבים סביב שולחנות עגולים עטויי מפות משובצות אדום־לבן. מרפסת דק ענקית, מאווררי תקרה.
לרגע קל לי לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו כבר באיטליה, בחופשה השנתית. במקום לעצום עיניים אנחנו מתעדכנים במה חדש אצלי ומה חדש אצלו ומדברים על הדוכן של הבליני בשוק ברומא. והאוכל לא מגיע.
סיימנו לשתות כוס יין ראשונה והשעה כבר כמעט 11. אני תוהה אם הלילה כשאצטרך להיניק כבר לא יהיה לי יין בדם. ואז מטר של מנות קוטע את המחשבות שלי. מיי גוד. למה ככה?
אמנם ביקשנו שמה שמוכן שיֵצא, אבל על פי איזה היגיון זה בסדר להגיש את הפוקאצ'ה עם המטבלים ביחד עם הניוקי? מזל שלא הזמנו גם קינוח. בכל אופן, השתלטנו על זה די יפה, אולי כי כבר היינו קצת שיכורים.
פתחתי ואמרתי – האוכל פה מושלם. הכול. הקרפצ'יו הוא סלט מהמם של מוסר ים, עם פרוסות דקיקות של צנונית ונתחים יפים של אבוקדו. כל כך יפה. כל ירק מטופל בנפרד ומונח על הדג כמו מבנה מושלם. ומעל הכול – שקדים פרוסים קלויים היטב.
הפיצה שבחרנו הייתה עם פלפלים חריפים ופטריות. היה לה בצק דק במידה, רוטב עגבניות עדין שיוצא מהקווים, מוצרלה טרייה וגירודים של בצל ירוק, כולל החלק הלבן. זו הייתה אולי הפיצה הכי טובה שאכלתי אי פעם. ואולי אני סתם מגזימה, אבל הבנתם את הנקודה.
ההיי־לייט של הארוחה היה סלט קפרזה, שלא היה משעמם בכלל. הם קראו לו לוצ'ינה קפרזה ועכשיו מותר להם לשים בו מה שבא להם, ואיזה מזל כי הם הכניסו רק דברים מעולים שיצרו גן עדן – קרעים של מוצרלה בפאלו, לימון כבוש, אנשובי מעולה, פלפל חריף קלוי. זה היה חלום וגם נראה מדהים. ביסים מושלמים ומשלימים.
במבט ראשון הניוקי נראה קצת חיוור ולוקה בחוסר טעם. אבל כל הקטע בו הייתה העדינות – העדינות של המרווה, העדינות של הערמונים, העדינות של הכול יחד. וזה היה רותח, לא מעלה פחות. אלון עוצר מלצרית ומבקש מפיות. היא מניחה על השולחן בלי להתבלבל עוד לפני שסיים את המשפט, כאילו הייתה מוכנה לכל מה שנבקש.
אנחנו נשענים אחורה וכל חמש דקות עוברת מלצרית עם זיקוק. במקום לאיטליה, אני קצת חוזרת אחורה בזמן. כבר לא עושים את זה. אני חושבת על יום ההולדת שלי שמתקרב ואחגוג אותו באיטליה. יביאו לי זיקוק?
אנחנו מדברים על שבוע העיצוב, אנחנו מדברים על האינסטגרם שלנו, אנחנו מדברים על הגן של בארי לשנה הבאה. והקינוח עדיין לא מגיע.
ואז הסופלה קצת משעמם. לא קצת. הרבה משעמם. וגם הגלידה. לא יודעת למה בחרנו סופלה, אולי כי כל השאר היו משעממים לא פחות: עוגת גבינה אפויה, קרם ברולה, פאי אגסים, פאי פרג. עם גלידה. איך לומר? קינוחים שבאים טוב עם הזיקוק.
