יהודה אטלס, בן 81, נשוי + שלושה ילדים וסב לארבעה נכדים, גר בתל–אביב. סופר ועורך. ספרו "דמעות כחולות" ראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד".
זיכרון ילדות תרבותי. יום אחד בחור צעיר לא מוּכָּר הקיש בדלת והציע למכירה פסלונים קטנים, לבנים, יפהפיים לדעתי אז. ובבית לא היו אז דברים יפים. אחרי לחץ בלתי־מתון על הוריי הם קנו שניים. מאז התברכתי בליבי, שרק בזכותי הפכנו לאנשים שיש להם יופי בעולמם. כעבור חודש התפוררו הפסלים לאבק ונזרקו לפח הזבל. מישהו עבד עלינו. מאז התחלנו להיות חשדניים לגבי כל דבר.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? עם מרים ילן־שטקליס, כדי לשמוע את תולדות השיר "דני גיבור" (פרח נתתי לנורית). זהו לדעתי השיר הכי יפה והכי נוגע שנכתב בארץ, היחיד שאהבתי בילדות ושבעקבותיו אני הולך (וכותב) עד היום.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? עם התרמילאים הצעירים שיוצאים להודו או לכל מקום אחר בעולם למשך חודשים ארוכים, לפעמים שנים, עושים "טרֶקים", רואים אורחות חיים של אוכלוסיות מגוונות ולומדים שהם עצמם לא מרכז העולם. כשאני הייתי צעיר לא היו כאלה יציאות לעולם. לאף אחד לא היה כסף לזה, גם לא מודעות. בזמנו או שהלכנו ללמוד או שהתחתנּו והקמנו משפחה.
דמות שמעניקה לך השראה. א"א מילן וספריו "פו הדוב" ו"הבית בקרן פו". שני הספרים החכמים, הממזריים והמרתקים ביותר לילדים (ולא רק). חבורת ספק־חיות ספק־צעצועים ספק־ילדים חיה ביער, חווה הרפתקאות ולומדת אגב כך על חִברוּת ויחסי אנוש. עם איוריו הנפלאים של ארנסט שפארד.
ספר שקראת פעמיים. לפני שנים עשיתי סדנת ויפאסנה בהודו. עשרה ימים בלי דיבורים. הייתי שם עם 450 הודים וזרים מעטים. כאב לי הגב, יתושים ושרצים עקצו אותי, המדיטציות עלו לי על העצבים וקיבלתי פטור מחלקן. היה לי ספר אחד – "אדונית התבלינים" של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני, סופרת הודית שחיה באמריקה. קראתי אותו וכיוון שלא היה לי אחר קראתי את כולו שוב. ספר לא רע. הסרט, לדעתי, היה גרוע.
יוצר שאתה אוהב במיוחד. פרנק מק'קורט האירי שכתב את "האפר של אנג'לה" (שעליו זכה בפוליצר) ואת "המורה", על איך זה היה להיות מורה במשך ארבעים שנה בבתי הספר הדפוקים של ארצות־הברית. איש נפלא, מוכשר, שמוכיח שילדות קשה יכולה גם להוליד אדם טוב.
מי מצחיק אותך? אורנה בנאי, פואטרי סלאם, סטנד־אפ קומדי (שחר חסון, אורי חזקיה), יענקל'ה בודו, סטנדאפיסטיות חדות לשון שלא עושות חשבון לאף אחד כמו מיטל שפירו ("אמא שלי אומרת: חָשֶבֶת שכסף גדל על עצים? לא. כסף גדל בכיס של גבר"), והספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום.
נוף שפותח לך את הלב. כשאני נוסע באירופה בשדרה ארוכה, כשהעצים נסגרים לי מעל הראש ואני כאילו טס במנהרה ירוקה, אני מתחיל לצרוח מרוב כיף והתרגשות. בארץ שלנו יש רק מקומות ספורים כאלה, וחבל. מים וירק, זה מה שאני מתגעגע אליו כל הזמן.
מאכל שאתה לא יכול לעמוד בפניו. קרמבו, המעדן הכי נפלא בעולם. שני שקל, ותענוג לחך שכמוהו אין ולא יהיה. בילדותי קראו לזה ראש־כושי. לאבא של דני קרמן הייתה מכולת בכרכור ואני הייתי בטוח שדני יושב כל היום אצל אבא שלו במכולת ואוכל ראש־כושים בלי לשלם.
