בשנים האחרונות נטש מוריס כהן את התיאטרון לטובת הקולנוע והטלוויזיה, עבר להתגורר בזכרון־יעקב עם אשתו השחקנית רותם זוסמן וחי חיים רגועים יותר. אבל אז הוא קיבל פנייה מתיאטרון החאן עם הצעה ייחודית: לשחק לא אחר מאשר את הבעל שם טוב, בהצגה "אדל".
"היה לי קשה עם תיאטרון, כי זה המון מחויבות. אז התקשרתי לרב שלי, ואמרתי לו שהציעו לי לשחק את התפקיד של הבעל שם טוב בהצגה. הוא שאל אותי, 'יש לך משהו יותר טוב לעשות'? רציתי להגיד לו 'כן, אני יכול ללמוד תורה בזמן הזה, להתפתח רוחנית. אבל אמרתי 'אין לי'. אז הוא אמר לי 'תעשה את זה', ואיפשהו הייתה לי הקלה. אז התקשרתי לבמאית נתנאלה תירוש ואמרתי לה שאני מוכן. בהתחלה באמת הייתה לי הסתייגות מסוימת, לא ברמה של הטקסט ולא ברמה של הבימוי, אולי איזה פחד לשחק את הבעל שם טוב, כי מי אני. הלכתי על זה, ואני מודה שזה הסתדר".
כהן הוא מהשחקנים העסוקים בישראל. אחרי שסיים את לימודיו בבית צבי הוא שיחק בקאמרי, בתיאטרון הרצליה, בתיאטרון באר־שבע, בתיאטרון אורנה פורת, בתיאטרון חיפה ועוד. הוא השתתף במגוון סדרות טלוויזיה (שנות ה־80, אדמה, זגורי אימפריה) ובסרטים (השחר, עלטה, אבינו) וזכה בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר לשנת 2016.
"גם כשאני משחק תפקיד בהצגה או בסרט שמבוסס על משהו קיים, אני לא רץ לראות את הגרסה הקודמת ואפילו מעדיף לא לראות. אני רוצה להגיע לתפקיד בלי שיש לי זיכרונות רקע"
היצירה הבימתית "אדל" של אנסמבל התיאו־טרון, המתבססת על רב־המכר של הסופרת יוכי ברנדס, תעלה בתיאטרון החאן ב־19.4. ההצגה היא מעין ביוגרפיה עכשווית של דמותו הייחודית של ר' ישראל הבעל שם טוב, מנקודת מבטה של בתו אדל. היצירה מנסה לבטא את השאיפה לדבקות, רוחניות וגאולה עצמית, ואת המאבקים הפנימיים שאדם עובר בדרכו לשם.
"לא קראתי את הספר עד אחרי שההצגה כבר עלתה", אומר כהן. "לפני כן קיבלתי רק את העיבוד למחזה. אני שמח שקראתי את הספר עצמו רק אחרי כן כי הוא מביא את הסיפור לפי התפיסה של יוכי ברנדס על הבעל שם טוב, את איך שהיא רואה את הסיפורים ההיסטוריים ואת המחקרים. גם כשאני משחק תפקיד בהצגה או בסרט שהסיפור שלהם עלה בעבר, אני לא רץ לראות את הגרסה הקודמת – אני אפילו מעדיף לא לראות. ברגע שאני רואה או קורא משהו, יש לי מידע שהוא לא נקי ולא שלי, אני רוצה להגיע לתפקיד בלי שיש לי זיכרונות רקע".
העולם הפנימי והרוחני של כהן התחברו באופן הרמוני עם המחזה. "רותם ואני מאוד מחוברים לבעל שם טוב – לדרך שלו, לאיך שהוא תפס את היהדות. 'מאמר המראות' שלו, למשל, השפיע עליי מאוד. המאמר מספר על מישהו שמסתכל על המראה, רואה כתם ומנסה לנקות אותו. אבל למעשה אין כתם במראה – הכתם הוא חלק מההשתקפות שלך. הנמשל הוא שכל מה שקורה במציאות בחוץ קשור לעולם שלך, לאיך שאתה תופס את המציאות. התחלתי להתפתח בשיטה הזאת, דרך לימודים בתוכנית 'עין הבדולח', שפיתח הרב יובל אשרוב.
"בהצגה יש לנו סצנה שמבטאת את הרעיון הזה, אדל רואה שהרב גרשון משפיל את הבעל שם טוב, אבל הוא לא רואה שהיא שם. כשהבעל שם טוב חוזר הביתה אדל אומרת לו 'למה לא השפלת אותו בחזרה? למה לא הראית לו את הכוחות שלך?' הוא עונה לה, 'הוא לא השפיל אותי. מה, הוא אמר לי שאני ליצן? נכון, אני גם קצת ליצן. קיימת בי גם ליצנות. שאני טיפש? נכון, אני גם טיפש'".
לאחרונה כהן נצפה על המסך בתפקיד פליקס, אביה של חן (גל מלכה), האם הפונדקאית בסדרה המדוברת של הוט "גוף שלישי". סדרה המגוללת את סיפורם של בני הזוג אלי (רותם סלע) ועידו (יהודה לוי), שאחרי שנים ארוכות של טיפולי פוריות מחליטים לפנות לתהליך פונדקאות.
"פליקס הוא אב חד־הורי", אומר כהן, "אשתו מתה, הוא מגדל את הילדה שלו לבד. הוא עושה את הכי טוב שהוא מצליח. קשה לו עם הכישלון בהתנהלות בבית שלו, הוא מאשים את עצמו. ילדים לומדים להתנהל לפי ההתנהגות שהם סופגים מההורים ומהמשפחה, לפעמים אלו דברים שנכנסים אפילו בתת־מודע. למשל, ילד שגדל בבית שאין בו כסף והחוויה הבסיסית שלו היא של מחסור, יהיה לו קשה מאוד לשבור את הפרדיגמה הזאת גם כאדם בוגר. פליקס מגדל את הבת שלו לבד, ולכן לא מפתיע שהיא גרושה ומחפשת קיצורי דרך בחיים. הוא כועס על הבחירות שלה אבל זה כי הוא רוצה שיהיה לה טוב, ואין לו באמת את הכלים הנכונים לדאוג לה. בסך הכול, הוא אבא טוב. הוא רק נראה קשוח".
"שמואל הספרי סיפר לי שחיפש שחקן לתפקיד של אוהד כדורגל, וראה מוריס כהן וחשב שעם שם כזה, אני בטוח אוהד כדורגל. אז בואי נגיד שאיפשהו בזכות השם שלי נכנסתי לתיאטרון"
ההתמודדויות שעוברות על אלי ועידו מ"גוף שלישי" אינן זרות לו. בתו הבכורה הדסה נולדה לאחר עשר שנות נישואין, ואחרי כארבע שנים הצטרף אליה מרדכי הקטן. "לא היה לנו פשוט מבחינת פוריות. מבחינה רפואית, אני הייתי בסדר, רותם הייתה בסדר. היה הכול, אבל משהו פשוט לא התחבר. בהתחלה זה היה לנו נוח. יבוא – יבוא, לא יבוא – נחכה. אתה מתעסק בקריירה שלך, ואתה מתפתח ועובד ואתה מנסה לבנות את הבית שלך. ואתה לא קולט שהזמן עובר".
ואז ב־2016 הגיע הסרט "אבינו", בכתיבתו ובבימויו של מני יעיש. כהן ואשתו רותם שיחקו שם את הגיבורים הראשיים, עובדיה ורחל, זוג נשוי שרוצה להביא ילד לעולם. הגבר רוצה להיות אב ומבקש את עזרתו של א־לוהים. על תפקידו בסרט זכה כהן בפרס אופיר.
"אני זוכר שבאחת השיחות שהיו לי עם מני על העבודה על התפקיד, הוא אמר לי 'עובדיה רוצה ילד יותר משאתה רוצה ילד'. פתאום זה הכה בי. פתאום קלטתי את הדמות, והבנתי שזה כל מה שהוא עושה בחיים, הוא רוצה ילד. הוא קם בבוקר, הוא רוצה ילד. הוא הולך לעבוד, הוא רוצה ילד, הוא נלחם. כל התודעה שלו נמצאת רק שם. וקלטתי איפה אני. איזו מין השתדלות זו להגיד אם יבוא – יבוא? אז יש כאלה שילדים מגיעים להם בפשטות, אבל לך לא. אתה צריך לעשות מאמץ. רותם ואני הבנו שאנחנו צריכים לעשות יותר. ובפרמיירה שהייתה שנה אחרי, רותם כבר הגיעה בהיריון. כשהדסה הייתה בת חמש, הבנו שהיא צריכה אח או אחות, ועוד פעם התייגענו על זה, ונולד מרדכי, על שם מרדכי היהודי".
כהן, בן 47, נולד באילת ונקרא על שם אחיו של אביו, משה מוריס. באילת הוא עדיין מושיקו. רק כשהגיע לצבא נכנס השם מוריס לחייו. "אלה שני עולמות שונים: משה ומוריס. משה הוא בזיכרונות של הילדות, עם החברים שמכירים אותי מגיל אפס, ומוריס זו האישיות שפיתחתי בתור אדם בוגר. אני נהנה משני העולמות האלה".
את הילדות באילת הוא מגדיר כמדהימה. "היום אין דברים כאלה. הילדות שלנו הייתה מיוחדת. יצא לנו לחיות באילת בתקופה שבה לא היה את כל המדיה ואת הקלאב הוטל. גדלתי בים עם חברים. והכול פאן, והחיים מסיבה אחת גדולה".
בתור נער בעיר הנופש הדרומית הוא השתלב בעבודה בצוותי בידור במלונות. בעוד רוב שותפיו לצוות היו צעירים אחרי צבא שבאו בשביל מענק העבודה, הוא היה רק בן 14 כשהופיע במלונות בסופי שבוע. שם נבטה קריירת המשחק שלו. "הייתי הילד היחיד שם. בעצם גדלתי עם בוגרים. ונהניתי, אף פעם לא חשבתי על זה בכלל כמקצוע. עם הגיל התגייסתי, עזבתי את הבידור והתחלתי את הדרך שלי בעולם. לא חשבתי לרגע שיש לי פוטנציאל כלשהו להיות שחקן".
אחרי שהשתחרר עבד כמאבטח ברפא"ל, כשיום אחד חברה סיפרה לו שהיא הולכת לאודישנים בבית צבי. "כשהיא סיפרה לי את זה, הג'וק מפעם קם לתחייה, ואמרתי לה 'אני בא איתך, מה צריך לעשות?' היא אמרה שצריך ללמוד שני מונולוגים ושיר. הכנתי שני מונולוגים מתוך הרשימה שהייתה. ועמדתי שם וביצעתי הכול והתקבלתי. זה היה פתאום לעזוב את כל המציאות שהייתי בה ולזרוק את עצמי למים לא מוכרים".
"לא היה לנו פשוט מבחינת פוריות. מבחינה רפואית היינו בסדר אבל משהו פשוט לא התחבר. בהתחלה זה היה לנו נוח. יבוא – יבוא, לא יבוא – נחכה. אתה מתעסק בקריירה שלך, מתפתח ועובד. ואתה לא קולט שהזמן עובר"
הוא עזב הכול, עבר לתל־אביב, התחיל ללמוד בבית צבי, ופתאום הבין שיש לו "בור בהשכלה". "פתאום אתה קולט שאתה לא יודע מי זה שייקספיר, שאתה לא יודע מי זה צ'כוב, שאתה לא יודע כלום. כולם שם מסביב בקיאים בחומר. יש שם אנשים שרוצים להיות שחקנים מגיל אפס. הם הלכו להצגות ושיננו מחזות. אני לא הייתי בעולם הזה בכלל. לא הבנתי מי נגד מי. אני זוכר שבסוף שנה א' כמעט לא העלו אותי לשנה ב', כי היה חסר לי המון ידע וחומר. אבל הבטחתי להם שאני אקח על עצמי להשלים הכול. ובאמת במהלך החופש התחלתי לקרוא מחזות, ללמוד ולהתפתח. אני שמח שלא ויתרו עליי".
לקראת סיום הלימודים הפיקו תלמידי המחזור שלו את ההצגה "מיקה שלי". המחזמר רץ בכל הארץ, ובכך למעשה הוא נחת בעולם האמיתי. בתור שחקן מתחיל, שלח כהן קורות חיים לכמה מהמוסדות הגדולים בארץ. "התקשרו אליי מתיאטרון הקאמרי והזמינו אותי לאודישן אצל שמואל הספרי. הספרי סיפר לי שחיפש שחקן לתפקיד של אוהד כדורגל, הוא ראה מוריס כהן, וחשב שעם שם כזה אני בטוח אוהד כדורגל. אז בואי נגיד שאיפשהו בזכות השם שלי נכנסתי לתיאטרון".
אחרי כן הוא שיחק ב"המלט", ב"המלך ליר", ב"גיבור מעמד הפועלים" ובהצגות נוספות – תמיד בתפקידים בינוניים. "חשבתי לעצמי הנה הגעתי למקום הכי גבוה שיכול להיות, יש לי עבודה מסודרת וחוזה קיבוצי". אבל אז הוא הכיר דרך חבר משותף את השחקנית רותם זיסמן, והיא כיוונה אותו לשאוף גבוה יותר. "עד היום היא נוטה לראות את המקום היותר גבוה שלי – איפה שאני צריך להיות. היא אמרה לי, 'עכשיו אתה עוזב שם. די, אתה לא יכול לעשות את התפקידים הקטנים האלה'. היא צדקה, הייתי מתוסכל. הגעתי מבית ספר למשחק, למדתי שלוש שנים, ואז הגעתי לתיאטרון ולא התקדמתי. אני לא מאשים – באמת לא הייתי מספיק מפותח כדי להכיל תפקיד ראשי. אבל אני זוכר שהגעתי למקום שדי מיציתי. אז הקשבתי לרותם ועניתי 'את צודקת, אני לא רוצה לסיים את החיים שלי בתור עציץ בקאמרי'. ואז התפטרתי.
"כולם אמרו לי 'מה? איך אתה עוזב?' ו'מה אתה רוצה? אתה עושה את מה שכולם היו רוצים לעשות!' כולם היו בשוק מזה שהחלטתי להתפטר. אבל זה כמו שעזבתי פתאום את רפא"ל והלכתי ללמוד משחק – כל הזמן מלווה אותי המחשבה לא להיאחז במשהו עד הסוף, חוץ מהדברים שאתה צריך לא לזרוק לעולם, כמו משפחה. אז עזבתי והייתי צריך להתחיל לראות מה אני עושה. ככה נפתח לי העולם של הטלוויזיה והקולנוע. התחלתי ללכת לאודישנים של טלוויזיה, התגלגלתי מתפקיד לתפקיד, והנני כאן".
רותם שינתה לו לא רק את מסלול הקריירה, אלא גם את אורח חייו. בזכותה הוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה שנמשך עד היום. "אני בא מבית מסורתי שתמיד שמרו בו שבת, אבל תל־אביב הצליחה לבלבל אותי. כשפגשתי את רותם, היא אמרה לי שהיא שומרת שבת והיא מחפשת בית יהודי. לא היה לה זמן לבזבז עכשיו על מישהו שמעשן סיגריה בשבת ונוסע בשבת.
"הגענו למקום שנקרא 'הנקודה שבלב', שהתעסקו בו בתורה פנימית וקבלית לפי תפיסתו של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם. המקום הזה סקרן אותי. נכנסנו לשם לפני 15 שנה, וההתפתחות הדתית שלנו לא נגמרת. ההתחזקות, החזרה בתשובה, היא יומיומית, היא תקופתית".
ואיך אתם מצליחים להחליט אילו תפקידים מתאימים לכם מבחינה דתית?
"זה תהליך. בהתחלה אתה משחק לפי המקום הרוחני שאתה נמצא בו. אם אני רק במקום של לשמור שבת, אז אני מבין שאני לא יכול לשחק בשבת. בתיאטרון זה מורכב לא לשחק בשבת, כי אם מפיקים הצגה רק בחמישי ובמוצאי שבת, התפאורה עומדת ריקה סתם בשבת עצמה, וזה פוגע בכלכליות של ההצגה. אבל קיבלו את ההחלטה שלי ואפילו בירכו עליה.
"מבחינת תוכן, בהתחלה לא הייתה לי בעיה עם סצנות אינטימיות או כאלה דברים. היום אני במקום שאני כבר יכול לבחור תפקידים גם לפי התוכן. אני יכול להחליט מה אני רוצה לעשות, מה מתאים לחיים שלי. אין לי בעיה לשחק בסדרה שאין בה תוכן דתי, כל עוד היא לא פוגעת בעולם הערכים שלי. אם הסדרה לא סותרת את הדרך שלי – אני משחק, אני נמצא שם.
"ממש עכשיו אמרו לי במשרד שרוצים להציע לי תפקיד בחו"ל ומבקשים לדעת מה המגבלות. הם כבר רואים את זה בתור מגבלות, אבל זה לא נכון. בעיניי מדובר בחופש, כי זה מה שבחרתי להיות. אני לא מעמיד פנים, אני לא מנסה לרצות את החברה ומצד שני אני גם לא מנסה שכולם יהיו כמו שאני רוצה. שמירת נגיעה זה אחד הדברים הכי הגיוניים שיש, למה כל אחד חייב לגעת בך? מה העניין בזה? זה כמו שיש עכשיו מלך – כולם יכולים לגעת במלך? אי אפשר. אני דווקא חושב שזה יוצר מקום מכבד יותר. אם פעם הייתי נגיד בחדר הלבשה עם שחקנים ושחקניות, וכולם ממהרים ומתלבשים, אז עכשיו אני נכנס לאיזשהו תא ומתלבש, וזה הרבה יותר מכובד. למה אני צריך את הפריצוּת הזאת? אפילו לא ממקום של דת – מהמקום הכי פשוט שיש. כבר איבדנו הכול, כולם מתפשטים מול כולם, אבל למדתי להתנהל בתוך המערכת".
אנחנו מקיימים את הריאיון בסטודיו לאמנות שהוא חולק עם היוצר רוסלו שמריה בדרום תל־אביב. הקירות מסביב מלאים ביצירות שלו, עבודות המשלבות בטון, בד, צבע ובעיקר הרבה רגש. במקום הזה הוא מוצא פורקן לרגשותיו. רותם יצרה את השידוך בין שמריה לבינו. שמריה היה האחראי על התלבושות בהצגה שהשתתפה בה, והיא סיפרה לו על בעלה שמצייר להנאתו. השניים החליטו לעבוד יחד, אף שכהן לא למד ציור באופן רשמי.
איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?
"קשה להגדיר אותו. מה שאני יכול לספר זה על התחושות שלי לגביו, איך אני פועל עם הציור. החומר העיקרי שאני עובד איתו הוא הזמן, אני נותן לזמן להשפיע עליי ולעבור דרכי. אין פה עבודה של אינסטנט, אין פה מהירות. יש פה עבודה של המון שנים. ברמה שאין יצירה שלא עבדנו עליה פחות משנה. וגם כאשר כביכול סיימתי אותה, היא עדיין ממשיכה להתפתח.
"תמיד אהבתי לצייר, אבל רק מהראש, וגם קצת דברים שהייתי מעתיק. הייתי מכור לסלבדור דאלי כשהייתי ילד – למדתי את כל העבודות שלו. קיבלתי איזה ספר על היצירות שלו בגיל 13 והייתי פשוט מעתיק אותן. נהניתי כל כך מהדבר הזה. אף פעם לא חשבתי שאהפוך לצייר או אמן או משהו כזה. ואז כשהתחלנו לעבוד יחד, פיתחנו את הטכניקה הזאת, שמשלבת כל מיני חומרים.
"כשאתה עובד עם פרטנר ומצליח לשים את האגו בצד, אתה מגיע להבנה שמה שאתה רואה זה לא בהכרח מה שנכון. הגענו למצב שאני יכול לעבוד על יצירה כלשהי, ורוסלו מגיע ועובד עליה אחריי, ואז אני בא בבוקר, רואה אותה ואומר, בא לי לשנות אותה, היא לא נראית לי. זה מה שמיוחד כאן, הכול מותר, אין חוקים. ברור שבהתחלה אתה חוטף שוק, כי כאילו מחקו את מה שעשיתי, אבל זה לא ככה, אני לא מוחק את רוסלו ולא הוא אותי. הזיכרונות של מה שהיה מתחת ליצירה לא נעלמים אף פעם. האנרגיה נמצאת שם. אחר כך אנחנו מוציאים את הכול לטבע, והטבע עושה את שלו ומערבב לנו את כל הזיכרונות וכל מה שאנחנו יודעים וחושבים שנכון".
מה היצירה הזו נותנת לך?
"זה נותן רוגע, אבל גם פורקן רגשי. זה כמו שצופים מתרגשים מתפקיד שלי בסדרה. אני כאילו נותן חלק ממוריס לכל העולם – יש ביצירה הזו חלק ממוריס, חלק מהמהות של מי זה מוריס. תסתכלי, אין פה ציור קונקרטי, אני לא מנסה לתכנן את הציור או מה הולך להופיע בו, אני רק זורם עם היצירה".
