"אם לא תעזור לי, אהרוג אותך", מאיים קצין נאצי בגטו ורשה על הרופא היהודי ד"ר אדוארד רייכר, המטפל בו לבקשתו בניגוד לחוקי הגזע, שאסרו על יהודים לטפל בגרמנים וגזרו עליהם עונש מוות אם יעשו זאת. לרייכר לא הייתה ברירה. פעמים אחדות הוא נאלץ לטפל בקצין, מילר שמו. כשהוא מצליח לרפאו, מילר אסיר התודה מפציר בו להימלט לצד הארי של וורשה. "נוכחתי לדעת שגם לרוצחים האלה יש לפעמים רגשות אנושיים", הוא כותב.
במהלך אחד הטיפולים נשמעת דפיקה בדלת. מילר קופא מאימה, דוחף את רייכר לאמבטיה, ורק אז פותח. רייכר המסתתר שומע את קולו של הרמן הפלה, ראש המטה של מבצע ריינהרד להשמדת יהודי גטו ורשה – שגם בו הוא הספיק לטפל זמן קצר קודם לכן ולרפא אותו ממחלת עור – כשהוא מכתיב למילר אילו רחובות יש לטהר מיהודים למחרת. למרבה המזל, מבצע הטיהור הזה פוסח על הרחוב שעל גג אחד מבתיו מסתתרים הרופא היהודי רייכר, אשתו פולה ובתו הקטנה.
זו לא הייתה פגישתו האחרונה של רייכר, רופא עור ומין, עם הפלה האיום. 19 שנה לאחר מכן הוא מסר עדות נוקבת במהלך משפטו של הפלה, שהכחיש מכל וכול כי הורה לגרש ולרצוח מאות אלפי יהודים, והם התעמתו ביניהם.
הפלה ומילר אינם הגרמנים היחידים שרייכר נאלץ לטפל בהם. הראשון הוא השוטר הגרמני אנטוני טוני שמיט, המבקר בביתו בלודז' עוד לפני הגירוש לגטו, כדי להתייעץ איתו בעניין מחלת עור נדירה שמציקה לו מאז ילדותו. שמיט התייעץ עם רופאים אחדים בכמה מדינות והם לא הצליחו להושיעו. "יש לי תחושת בטן שאדוני יכול לעזור לי", אומר השוטר לרייכר. בזכות התחייבותו של השוטר שלא להלשין עליו – "אתה יכול לסמוך על הכרת התודה שלי" – רייכר מסתכן פעם נוספת. כשהוא מצליח לרפאו, טוני הגרמני הופך למרבה ההפתעה לידיד המשפחה ולמשענתה בימים קשים. הוא משיג להם דברי מזון, מסייע להם בהעברת כספים, ואף מתאהב באלינה, גיסתו הצעירה של רייכר ("אהבה עדינה בזמנים משוללי עדנה ורחמים", כותב רייכר), ומציע לה מקום מקלט אצל אימו, הצעה שלא יוצאת אל הפועל.
לחיות ולהילחם ברוע
"לאורו הבוהק של היום", יומנו של רופא יהודי בימי מלחמת העולם השנייה, הוא אחד המסמכים האותנטיים והמרתקים ביותר שקראתי על השואה, ומפליא שהוא רואה אור בעברית רק שישים שנה לאחר שנכתב ו־47 שנים לאחר מות מחברו, ולאחר שפורסם כבר בשלוש שפות נוספות. כוחו הוא לא רק בתיעוד סיפור ההצלה הניסי של רייכר ובני משפחתו, אלא גם בתיאור האמין ונטול הפניות של החיים בגטו, החיים בצד הארי בזהות בדויה, הנדודים בין דירות מסתור, מרתפים ומחבואים בארון, וכן תיאור צבעוני רווי הומור וציניות של מפגשיו עם יהודים, פולנים וגרמנים – מפרטיזנים ולוחמי חירות ועד משתפי פעולה ונאצים; מגנבים, סחטנים ונוכלים ועד צדיקים; מנסיכות ועד זונות, מרופאים ועד משוגעים.
הספר התיעודי הזה, שהוא מעשה שחזור ועיבוד של יומן שכתב רייכר בימי המלחמה ואבד בגטו ורשה, הזכיר לי לפרקים ברוחו, אם כי לא בסגנונו, את ספרו התיעודי של אדי ג'אקו, "האיש הכי מאושר בעולם" (תכלת, 2021). גם רייכר השורד לא נזקק, כמדומה, להרבה כדי להיות מאושר. לאחר הפצצת ורשה על ידי הגרמנים לקראת סוף המלחמה, רייכר, שנפצע באותה הפצצה, הולך לחפש בין ההריסות את כובע הקסמים שלו, כפי שהוא מכנה אותו, כובע של פועל רכבת, שהוא מרגיש כאילו חייו תלויים בו. הוא נהג לחבוש תמיד את הכובע המרופט הזה כקמע כדי לשוות לעצמו מראה קצת פחות יהודי ולעורר פחות חשד. כשהוא מוצא אותו וחוזר לחבוש אותו, "הייתי כמעט מאושר".
"למות זו לא חוכמה, החוכמה היא לחיות ולהילחם ברוע", כותב רייכר, ומסביר שהחליט לסלוח כי הוא מציע "ללכת בדרך של הומניזם צודק". "לאורו הבוהק של היום" מצליח לגעת בקורא אולי יותר מספרים אחרים בסוגה, דווקא משום שלא נכתב מתוך תאוות נקם מעוורת אלא בפיכחון ואף בראייה חומלת, תוך שהוא מציג הן את הקורבנות והן את הנאצים והפולנים ללא מסכות. הוא משרטט את תמימותם של הנספים, אכזריותם של הנאצים ושנאתם של הפולנים לגרמנים וליהודים כאחד.
ב"סוף דבר" מצהיר רייכר שאינו מתיימר להיות סופר, אך בעיניי הוא מתגלה ככותב מיומן ובעל סגנון קולח, שיודע להחזיק את הקורא במתח מתחילת ספרו ועד סופו. הוא מצליח לגלגל עלילה כרונולוגית רבת מהפכים, ולספר כיצד הצליח באופן מעורר השתאות לחמוק מגורל כמעט בלתי נמנע.
ראש היודנראט פדופיל ומגלומן
הספר נפתח ב־1 בספטמבר 1939, כשהגרמנים מפציצים את לודז', עיר מגוריו של רייכר, בעוד הוא ואשתו צופים מביתם "במחזה המוזר כמו בסצנה מסרט". בהמשך הוא מגולל את קורותיהם, תלאותיהם וייסוריהם במהלך מלחמת העולם השנייה, עד שהטנקים הרוסיים משחררים את פולין משלטון האימים הנאצי.
עם פרוץ המלחמה חיים בלודז' רבע מיליון יהודים; בסיומה יישארו בחיים רק 800 מהם. עוד לפני הגירוש לגטו לודז' מצליחים שני אחיו של רייכר להימלט מפולין בעזרת מסמכים מזויפים, והם מציעים לו להצטרף אליהם. אבל מצפונו של רייכר לא מתיר לו להפקיר את אביו הקשיש והחולה והוא נשאר איתו. ההחלטה הזו כמעט עולה לו בחייו כבר בראשית המלחמה, כשהוא נשלח למחנה הריכוז הראשון שמוקם על אדמת פולין. אבל אז מתרחש לו הנס הראשון בשרשרת הניסים. מיודעו, רופא פולני, מסייע לו להשתחרר מהמחנה ולשוב לביתו. "הגרמנים הרגו יהודים כאילו צדו ארנבות ושחטו אותם כאילו היו תרנגולות", כותב רייכר.
בגטו לודז' סבל רייכר גם מהתנכלויותיו של מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, המתאנה לרופא הידוע כיוון שזה ידע כמה מסודותיו השמורים ביותר, למשל שהיה פדופיל וכן שהחזיק הרמון של נשים צעירות שאותן ניצל. על רומקובסקי נכתב לא מעט, אך ספר זה הוא עדות מהימנה מכלי ראשון של אדם שהכירו היטב ומעיד שהאיש היה מגלומן, שהאמין שיוכל להערים על הנאצים ולהקים בגטו מדינה יהודית לתפארת. "אני הרי עומד להיות המלך… של מדינת היהודים הראשונה אחרי אלפיים שנה", אומר לו רומקובסקי. רייכר ואשתו נאלצים לבסוף להימלט מהגטו לאחר שהם מקבלים מידע סודי שרומקובסקי החליט להיפטר מעונשו ("הוא חיפש דרך לחסל אותי, ידעתי יותר מדי על עברו ועל סטיותיו").
במסע רב חתחתים מגיע רייכר לוורשה, ושם הוא נחרד מהפער העצום שבין הצד הארי של העיר ובין הסמטאות הצפופות והמטונפות של הגטו. בעין חומלת ובעט של סופר הוא מתאר את מלחמת ההישרדות היומיומית, מגפת הטיפוס ועסקי ההברחות. ברחובות התהלכו קבצנים מורעבים שהתחננו לפרוסת לחם, כליזמרים שניסו להנעים את ימיהם האחרונים של תושבי הגטו, אף הם תמורת פרוסת לחם, וכן הליצן של הגטו, רובינשטיין, שניבא כבר אז שאיש לא יישאר בחיים למעט שלושה: הוא, היטלר והקברן היהודי של הגטו. הקברן האמין לתומו שאם יקבור אחרים, "הגורל יחוס עליו והוא עצמו לא יגיע לקבר". בסגנונו הציני הדק כותב רייכר: "והוא צדק. הוא לא נקבר. הוא נשרף בקרמטוריום של טרבלינקה".
הפולנים מודים לגרמנים
הנאצים חיסלו בהדרגה את הגטו, רחוב אחר רחוב, והיהודים נשלחו למחנות ההשמדה, כולל מי שהשלו את עצמם שיצליחו להינצל בעזרת כספם. "אני עשיר, לא יכול לקרות לי כלום", אומר אחד מהם לרייכר. גם ליאון, הספר היהודי של הנאצים שצבר עושר אגדי כשבזז אוצרות יהודיים, היה תמים דיו להאמין ש"תעודת ביטוח" שקיבל מהרמן הפלה תעניק לו חסינות ("אני היהודי שלהם. הם צריכים אותי"). לבסוף גם הוא נשלח למוות.
רייכר הזהיר את יהודי הגטו שלא ילכו שולל אחר הבטחות הגרמנים שב"מזרח" מובטחת להם עבודה וחיים טובים יותר, ושהגרמנים מתעתדים לחסלם, אך יהודי הגטו לא האמינו לו. הוא עצמו אימץ בעקביות את הגישה ש"בכל מקרה של הוראה או פקודה גרמנית רצוי לעשות ההפך", וגישה זו הצילה אותו. הוא פיתח מנגנון הישרדות חייתי, החליף זהויות בדויות בעזרת תעודות מזויפות שהנפיק לו זייפן מקצועי ("ד"ר רייכר מת בגטו, וליד החומה עמד כעת שבצ'ק, פועל רכבת שכולו זיוף"), וחמק לצד הארי יחד עם אשתו ובתו שהוענק לה מחסה זמני במנזר. "בגטו היה המוות ודאי. בצר הארי היה לנו סיכוי לשרוד, גם אם היה זה סיכוי קלוש".
רייכר ואשתו החליפו ללא הרף מקומות מחבוא, בחדרים ובמרתפים, וכשנתפסו ידעו לחמוק מהמצר בזכות תושייתם. פולה עבדה כמשרתת בביתה של נסיכה פולנית, ואילו רייכר, שעבד קודם לכן כפועל רכבת, התחבא שם בארון והיה קרוב לאבד את שפיותו. רייכר מצא מסתור גם בביתה של זונה, שהסכימה להצילו ולאחר המלחמה באה לגבות את חוב הכבוד שהבטיח לשלם לה עבור הצלתו, וכן בביתו של רוסי נוצרי בשם סרגיוש, שהאמין שאם יציל יהודים יושיע את עצמו. באחת מדירות המסתור הללו, שהייתה סמוכה לגטו, ראה רייכר כיצד הנאצים מדכאים את המרד בגטו ומעלים אותו באש לקול מצהלות הפולנים, השמחים לאידם של היהודים: "צריך להגיד תודה לגרמנים שהם מחסלים את הכינים היהודיות", וגם: "טוב עשה היטלר שהשמיד אותם… שהוא שחרר אותנו מהמגפה".
את סיפור הישרדותו של רייכר אפשר לקרוא גם כמעין ספר הרפתקאות רצוף ניסים, המעיד שגם בלב המאפליה היו גילויים של צלם אנוש. "לאורו הבוהק של היום" הוא לטעמי ספר חובה הומניסטי לכל מי שלא התעייף מקריאת ספרים העוסקים בשואה, וגם למי שכן.
