אצלך בעולם

אחד הקטעים הנוגעים של הספר, הוריה של נערה מבית מזרחי במעלות מגיעים לאסיפת הורים באולפנה. "הם פוגשים את המדריכה במסדרון", מתארת ספי שיבק, "האבא מושיט לה את היד לשלום והגיבורה כמובן צועקת 'לא! אבא, מה אתה עושה?' ושם ההתנגשות מגיעה לשיאה. מאותו אבא שהיה בשבילה הכי דתי עד אז, למקום שבו היא מבינה שהרמה הדתית של ההורים שלה, שהיא הייתה בטוחה שנמצאת בטופ, לא באמת עומדת ברף הנדרש".

"חלק בעולם", ספר הביכורים של שיבק, הוא רומן התבגרות המתאר את זיכרונותיה כנערה מזרחית שחווה זרות כמעט בכל מקום שהיא נקלעת אליו. החל מהחיים בבית משכיל יחסית שנמצא במרכזה של עיירת פיתוח, המשך בתקופת לימודיה באולפנה אשכנזית ואליטיסטית, ומאוחר יותר בשירות הלאומי ובמעבר למגורים עצמאיים בתל־אביב ובלונדון.

"גדלתי במעלות למשפחה דתית־לאומית. הספרים מאוד נכחו בבית. הדרבון היה לקרוא, ללמוד, להיות תלמידה טובה. לכן גם נשלחנו בגיל 14 לפנימייה של אולפנת כפר־פינס. הבית שבאתי ממנו היה דתי מאוד, לא מסורתי. אבל הרוח המזרחית תמיד ריחפה מעלינו, וזה אומר שהמוקד של שמירת המצוות הוא בין אדם לחברו ו'קודם כול תהיה בן אדם'. ההלכה קיימת במפורש, אבל יש היררכיות בתוך הסיפור הזה".

התקרית המביכה עם האב, אגב, לא קרתה במציאות. "המצאתי אותה בשביל להסביר את המורכבות", היא מודה, "כי אבא שלי לא היה עושה כזה דבר, אבל אם אישה הייתה מגישה לו את היד, זו דוגמה למקרה קלאסי שבו כבוד האדם מגיע לפני ההלכה".

שיבק (42) נולדה בשם יוספה שטרית. "הגעתי אחרי שתי בנות וההורים היו בטוחים שהולך להיות פה בן. הסבא יוסף נפטר, אז הם קראו לי יוספה".

הייתה אכזבה?

"אנחנו חמש בנות במשפחה, ואבא שלי סופר מבסוט. אבל זה מעניין, כי הדמות המקראית של יוסף היא האהובה עליי ביותר, ואחרי שהתחלתי ללכת לשיעורים של הרב מיכי יוספי, שהוא ברסלבר וימימיסט, הדמות הזאת התחדדה לי אפילו יותר, והבנתי כמה היא מרובדת ועמוקה".

אביה היה איש משכיל שהחל את דרכו כמחנך ומאוחר יותר שימש כיועץ חינוכי ומנהל בית ספר. אמה הייתה עקרת בית. "לאמא של אבא שלי היה חשוב שהוא ילמד. היא זיהתה בו פוטנציאל שצריך להשקיע בו, והוא למד בישיבת כפר־הרא"ה והיה בין המזרחים היחידים שם. גם אמא שלי הייתה תלמידה מצטיינת, אבל בכיתה ח' הסלילו אותה למזכירות כדי שתעזור בבית ותביא כסף. המנהל דיבר עם ההורים שלה ואמר 'היא תלמידה טובה, אז מזכירות'".

ומסביבך היו אנשים פחות משכילים?

"כן. אבל כל החבר'ה של ההורים שלי היו משכילים. הם הגיעו למעלות כגרעין של מורים חיילים שנקראו לסייע לאוכלוסייה. כולם מרוקאים שהגיעו מהמעברות והבינו את המהות של המקום, זה לא היה זר להם. אבא שלי ראה שליחות במה שהוא עושה ולימים גם הפך להיות הרב הראשי של סלוניקי, הוא שימש בתפקיד הזה 12 שנה בערך".

הרגשת את הפערים מול שאר החברות בעיר?

"בשכונה לא היינו יוצאי דופן, אבל בבית הספר במעלות – שם כבר ראית מי מגיעה ממשפחה שלימודים הם חשובים ומי לא. מעבר לזה שאמא שלי הייתה בבית – שגרת היום כללה הכנת שיעורים, הכול היה מאוד מסודר".

ההחלטה לכתוב ספר נולדה לפני שש שנים. "דניאלה לונדון־דקל פרסמה שמירי חנוך פותחת מטבח כתיבה בבית שלה ומי שמעוניינת להשתתף יכולה לשלוח 400 מילה למייל. מירי לא שוכחת לי שאני המייל הראשון שלה, ואני כבר שש שנים שם. כל יום חמישי אני מעבירה שעתיים במטבח כתיבה בביתה, ובין האחרונות שנשארו מההרכב הראשון. אני נמצאת כבר באמצע הכתיבה של הספר השני".

דמות אוניברסלית

"חלק בעולם" (בהוצאת ידיעות ספרים), התחיל בכלל כסיפור אחר. "במשך שנה כתבתי על כל מיני דברים. גנזתי חצי פרק על בחור חב"דניק שעומד בחום ומציע לעוברים ושבים להניח תפילין, הוא היה כתוב יפה אבל יום אחד היה לי מחסום כתיבה רציני, ובשבוע שאחריו כתבתי את הפרק הראשון של הספר הזה".

אחותך לא חיפשה את הכסף?

"הרבה שואלים אותי על זה. אחותי למדה באולפנה, והרבה פעמים הייתה שומרת על הילדה גם בחינם וזה היה מאוד נזיל. זה סיפור על אמונה. שם נזרעו זרעי האמונה הטבעית של הגיבורה. היא עשתה עיקוף דרך הדודה כדי למשוך זמן, ופתאום היא נותנת לה כמעט את הסכום המדויק. קצת יותר אפילו. מבחינתה היא פנתה לאלוהים והוא הציל אותה בעור שיניה".

במקרה או שלא, הגיבורה בספרה נטולת שם. "זה לא היה מתוכנן, פשוט כתבתי ולא נדרשתי לעניין. ואז אמרתי לעצמי, איזה שם נמצא לה? אולי פשוט לא יהיה לה שם? בדיעבד יצא ספר מאוד אוניברסלי שמתאים לבחירה הזאת, אבל זה לא היה במחשבה תחילה".

לא כל הסיפורים שמופיעים בספר קשורים בהכרח למזרחיות.

"נכון, ואני מקבלת המון תגובות. בשבוע שעבר פגשתי מישהי אשכנזייה שגדלה ברמת־אפעל והיא אומרת לי 'תקשיבי, אני מרגישה שכתבת את הילדות שלי'. ואני לא מבינה – 'על מה את מדברת? איך כתבתי את הילדות שלך? את לא מזרחית, לא בפריפריה, לא למדת בפנימייה'. והיא אומרת 'אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל משהו בנפש של הילדה הגיבורה הוא אוניברסלי'. זה מאוד משמח אותי, כי באמת יש פה סיפור קטן שמצביע על סיפור גדול יותר".

נטל ההוכחה

בחלק השני של הספר הגיבורה מתחילה ללמוד באולפנה. "השנה הראשונה קשה לה מאוד. היא כל הזמן מתגעגעת הביתה ויש התנגשות מכל כיוון. היא מגיעה לשם כתלמידה מצטיינת ממעלות ופתאום היא כבר ממש לא מצטיינת. ובאולפנה, מה לעשות, יש היררכיות. ישנן הבנות של הרבנים, הבת של חבר הכנסת או השר, ישנן אלו שגרות בהתנחלות או בגולן – שהן המגניבות, והן מגיעות מבתים שהרבנים מכירים את ההורים שלהן כי למדו איתם או היו איתם לא מזמן יחד בשבת. מהר מאוד היא קולטת שהיא נמצאת בקליקה סגורה, וכל הבית והתרבות שמהם היא מגיעה לא נחשבים. אין להם ביטוי".

 

איפה הרגשת את השוני?

 

"ברמה הכי בסיסית, זה להיכנס לחדר אוכל בסעודה שלישית ולא להכיר אף שיר. את יושבת, וכולן שרות חוץ מהחברות המזרחיות. תחשבי על תחושת הזרות הזאת. למדתי בעל פה את כל השירים כדי להיות בעניינים. ותביני, אני מתה עליהם עד היום, ואהבתי לשיר אותם כשהייתי באולפנה. הרבה מהדברים שאני כותבת הם תובנות שבדיעבד התגבשו. גלים שהרגשתי בפנים ולא ידעתי לתת להם מילים. כשחוויתי אותם אונליין כמעט לא הבנתי שמשהו לא בסדר".

ומה עוד למשל?

"יש את כל העניין של התפילות. בפרק על הילדוּת במעלות מתואר שהיא כל הזמן הולכת לבתי כנסת ונהנית מהפיוטים ומחוברת למקום הזה. ופתאום את לא רלוונטית. את מגיעה לתפילה, וכל השירים, כל הרבנים והמדריכים, כל מי שאת רואה סביבך הוא לא כמוך ולא כמו אבא שלך".

ויש גם גזענות לא ממסדית, מהשטח, שבה היא נזכרת: "ערב אחד בכיתה ט' ישבנו כמה חברות במעגל וכל אחת סיפרה על עצמה משהו. הסבב הגיע למישהי שגדלה במושב מאוד נחשב של הציונות הדתית. אשכנזייה כמובן. ואז היא אמרה בשיא הנונשלנטיות: 'אמא שלי כבר הודיעה לי שעדיף שאביא כלב הביתה ולא מרוקאי'. ואף אחת לא קמה. אף אחת לא מוחה. תחשבי עליי יושבת שם. הטבעיות שבה זה נאמר – היא לא הרגישה שהיא בכלל אומרת משהו פסול".

הרגשת שאת צריכה להיות יותר טובה מכולן כי את מזרחית ונשפטת לחומרה?

"גם הייתי צריכה להיות יותר וגם הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי. למזלי אחותי הייתה בי"ב ונחשבה ליקירת המערכת. כולם העריצו אותה. היא הייתה גם יפה, גם מצטיינת בכל המקצועות, ולמדה חברותא עם ראש האולפנה וקומץ בנות. בהמון מקרים ויתרו לי כי 'את אחות של אפרת, אז בסדר'. לחברות אחרות זה לא קרה. אבל גם עובדתית – את מגיעה לאולפנה כתלמידה מצטיינת בחטיבת הביניים במעלות ופתאום קולטת ששאר הבנות הגיעו ברמה לימודית טובה יותר, זה לא יעזור".

שיבק מסבה את תשומת ליבי גם לנושא הפוליטי. עד אז, היא טוענת, הבית שלה לא היה רווי מודעות פוליטית. "המון בנות הגיעו עם תודעה מאוד ימנית. היו שם מלא מתנחלות. אני על קדומים שמעתי בפעם הראשונה באולפנה, כשמישהי אמרה 'זאת הבת של הרב של קדומים', וזה גם עניין שנותן כוח מבחינה חברתית. כי זה הכי ציונות, הכי ימניות, וזאת מגיעה

מקריית־ארבע וזאת מחברון, ואת – המקום שבאת ממנו הוא לא כזה חשוב. את כל הזמן חווה זרמים שדרכם את מבינה שכל הדבר הזה שבאת ממנו, שימי אותו בצד. הוא לא שייך לכאן ותנסי להשתלב".

אז השתכנזת?

"אני לא קוראת לזה השתכנזות, אבל אני כן יכולה לומר לך שכשהייתי מתארחת בבתים של חברות מהאולפנה, המפגש הראשוני עם ההורים תמיד נשמע ככה: 'איך קוראים לך?' ספי. 'מה שם המשפחה?' שטרית. ואז כמובן – 'ומה ההורים עושים?' ואני ידעתי שאני צריכה לנפח ולהעצים בשביל שיתייחסו אליי כאל שווה. אז אם אמא שלי הייתה פקידה בבנק לפני עשר שנים הייתי אומרת שהיא עובדת בבנק. את אבא שלי לא הייתי צריכה להעצים כי הוא היה מנהל בית ספר וזה הספיק. אבל זה מחלחל. ההרגשה הזאת שברגע שאת מוציאה מהפה 'שטרית' את צריכה לעמול יותר על היח"צ שלך".

זמן לתקן

האירועים המתוארים בספרה של שיבק מתארים אולי מציאות נכונה, אבל כזאת שהתרחשה אי אז בשנות התשעים. הרבה מים עברו בנהר הגזענות המגזרית מאז.

לא קצת משונה להוציא ספר כזה היום בהתחשב בעובדה שחלק גדול מילדי המגזר באים ממשפחות מעורבות ורובם מאזינים לעומר אדם וסטטיק ובן־אל?

"יש לי שתי תשובות לשאלה הזו. קודם כול – זה אכן סיפור שקרה לפני יותר מעשרים שנה והוא נכון לתקופה שבה הוא קרה. השבוע הייתה השקה של הספר, הגיעה מישהי מראשון־לציון ואמרה לי 'תקשיבי, כתבת את סיפור חיי. אני מרוקאית וזה קרה לי'. זה קרה להמון בנות, ואני יודעת את זה משיחות שערכתי. דבר שני – גם אם מדובר בסיפור הקטן שלי משנות התשעים הוא עדיין מאוד רלוונטי. כי ברגע שאת מדברת על תרבות שלטת ותרבות משנה – זה עניין שקורה גם היום. בחורה אתיופית שתקרא את הספר תרגיש שהוא לא רלוונטי? כלומר, אפשר להגדיל את זה קצת".

"הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי. למזלי אחותי הייתה בי"ב ונחשבה ליקירת המערכת. כולם העריצו אותה. היא הייתה גם יפה, גם מצטיינת, ולמדה חברותא עם ראש האולפנה וקומץ בנות. בהמון מקרים ויתרו לי כי 'את אחות של אפרת, אז בסדר'"

ובכל זאת, יש מי שיגיד שהיום להיות אשכנזי לבן מתל־אביב זו העמדה הכי נחותה כדי להתקבל לתקשורת או לתוכנית ריאליטי.
"אני מבינה מה שאת אומרת, אבל עדיין אנחנו שומעים עדויות על אנשים ששולחים קורות חיים ומשנים את שם המשפחה מבוסקילה לפרידמן ופתאום קוראים להם לריאיון. אלו דברים שעדיין קיימים. בכל מהפכה הולכים קצת לצד השני כדי להגיע לשביל הזהב, זה תהליך טבעי. אבל מעבר לכך, יש כאן סיפור על חיפוש שייכות. על בחורה שמרגישה זרות ורוצה שיהיה לה חלק בעולם. והיא יכולה היום להיות אתיופית, או יוצא בשאלה חרדי, או ערבי. כל תרבות שהיא בהגדרה שלה אינה ההגמוניה. וגם שם יש כמה רבדים – כי זה לא רק המזרחיות. גם עניין האמונה מאוד נוכח בספר הזה".

ואם באמונה עסקינן, גיבורת ספרה של שיבק עוברת הרהורי אמונה במהלך הספר, אם כי נדמה ששיבק הקפידה במכוון על העמימות, וכלל לא ברור בסופו האם היא אכן יצאה בשאלה או לא. "יש מקומות שהיא אומרת שהיא דתייה ויש מקומות שהיא אומרת 'אני לא דתייה'. כלומר, היא בעצמה חצויה במקום הזה, אבל האמונה הבסיסית שלה נשארת לאורך כל הדרך. היא לא בועטת באמונה התמימה".

וזה תואם למצב הרוחני שגם את נמצאת בו כיום?

"היום אני לא דתייה, אבל התחברתי לאמונה דרך החסידות. מצאתי שם בית אחרי חיפוש ארוך מאוד. הרעיון של עבודה על המידות תחילה הוא משהו שהרבה יותר מתאים לערכים שגדלתי עליהם, ואני ממש רואה בזה סגירת מעגל. גיליתי שהחסידות הכי קרובה בעצם לדתיות המזרחית שהבאתי מהבית. אני מלמדת היום קבוצה של שבע נשים חילוניות ללא רקע ביהדות. הייתי צריכה לספר להן מי היה הבעש"ט וגם הן נפתחו לעולם הזה ולא מפסידות אף שיעור".

יש מי שאומר שמזרחים לא באמת יוצאים בשאלה, הם רק מפסיקים לקיים מצוות.

"אני יכולה להסכים עם זה, עם קצת הסתייגות – כי יש לי גם חברות שיצאו בשאלה ובעטו בהכול. אבל אצלי זה ממש היה ככה. עזבתי את דקדוקי ההלכה אבל כן נשארתי מסורתית, וזה אומר לצום ביום כיפור, ובפסח לא לאכול חמץ ואני מדליקה נרות שבת ואוהבת להיכנס לאווירת השבת עם פיוטים וניגונים חסידיים ומתארחת אצל הוריי כדי שהילדים שלי ייחשפו לשבת כהלכתה".

את חושבת שאם היינו מאמצים את העקרונות של הדתיות המזרחית הייתה כאן פחות אנטי דתיות?

"אני לגמרי חושבת ככה. מבחינתי אלוהים זה הטוב והמיטיב, אין כאן בכלל עניין. אני מאוד מסכימה עם זה שהמקור הוא באמת מזרחי. יש שם הרבה פחות נוקשות והמוקד הוא באמת בין אדם לחברו ופחות אסור־מותר, וזה הרבה יותר אנושי".

איך הרגשת כשצפית ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל"?

"סאלח זו סדרה חשובה מאוד כי היא נותנת תוקף מסמכי לדברים ששמענו בילדות. הכוח שלה הוא שהיא באמת יכולה להביא לתיקון. ההיסטוריה רוויה בדברים לא נעימים שקרו ועכשיו אפשר להביט להם בעיניים ולומר 'טוב, זה מה שקרה, בואו נתקן'. זה מה שאני לוקחת מסאלח. קיבלתי אישוש לדברים ששמעתי מסביבי וידענו שקרו. עזבי את חטיפת התינוקות. כל הסיפור על כך שהם הגיעו למעברה וריססו אותם בדי־די־טי – אלו דברים שגדלתי עליהם, למרות שהבית שלי ממש לא היה בית של פנתרים שחורים. אבל אמא שלי סיפרה לי את זה בעצב".

איזה תיקון צריך להתקיים בעקבותיה?

"קודם כול הכרה בעוול. כי הרבה שנים לא האמינו לנו. כל ה'אכלו לי שתו לי' – הרי מה זה היה? זו הייתה השתקה. שב בשקט ותפסיק לזמזם לנו באוזן. תיקון יכול לבוא רק ברגע שמציפים את הנושא ומכירים בו. ותיקון מבחינתי זה אפילו לדעת שיש היום באולפנה שלי שני נוסחי תפילה, העובדה שיש מקום למגוון היא תיקון".

בהקשר הזה היא מבקשת להבהיר שהיא לא נוטרת טינה לאולפנה: "האולפנה באמת הייתה לי בית. אהבתי ללמוד שם והתגאיתי להתחנך שם. יש לי משם חברות שאנחנו עד היום בקשר. לא הרגשתי שמישהו עושה משהו במזיד. גם הגזענות הממסדית לא הייתה מודעת. חשוב לי להבהיר את זה כי זה באמת מה שהיה, ואהבתי להיות שם".

שיבק כיום נשואה לאשכנזי, אמא לשלושה, מתגוררת בתל־אביב, עוסקת בעריכת ספרים ומלמדת כאמור חסידות. "תראי איזה יופי זה פיוז'ן", היא אומרת בהתרגשות, "הילדים שלי הם חצי מרוקאים וחצי פולנים. יש לי ילדה מנישואין קודמים שאבא שלה מזרחי, אבל גם היא פיוז'ן. המיקס הזה בראש ובראשונה יוצר אפשרות בחירה. זה מה שאני אוהבת בדור הזה – שהכול לגיטימי ולהכול יש מקום. בבית שלי שומעים ניגונים חסידיים כמו 'י־ה אכסוף', פיוטים, ג'ימי הנדריקס, ויש מקום להכול. אני לא רוצה לעשות את מה שעשו לנו, ובאמת חלק מהתיקון הוא לתת מקום לשתי התרבויות".

יש לך גם ביקורת על העדה שלך?
"אני לא אקטיביסטית. לא הייתי ולא אהיה. אני יוצרת, ודרך היצירה אני מדברת על דברים שמפריעים לי וכואבים".

ומה דעתך על אקטיביזם דוגמת מירי רגב, את מאמינה למאבק שלה?

"היא פוליטיקאית ואני יוצרת. אנחנו פועלות בכלים שונים ובדרכים שונות. אבל היא עשתה גם דברים מדהימים וחשובים, ופה אני עוצרת".

אם היית צריכה להגדיר מה התיקון העדתי שהכי מתבקש כיום, מה היית אומרת?

"ברור לי שהחברה שלנו עוברת תיקון, ויש הרבה דברים שהשתנו לטובה, אבל תיקון הוא בהרבה היבטים. לא מזמן קראתי על מישהו בפייסבוק שפרסם שהוא שינה את שם המשפחה שלו. לכן בכל פעם שאומרים לי 'הגזענות כבר לא קיימת', אני מזכירה להם שזה לא בדיוק ככה. אני עדיין שומעת משפטים כמו 'את לא נראית מרוקאית'. מה זה את לא נראית מרוקאית? אני חושבת שהספר הזה, ולא ממקום של יומרה, יכול לעזור בעוד הבנה של העולם שלנו".