בסיפור "פרפר מלאכי" – אחד מעשרת הסיפורים שכונסו בקובץ "אושוויץ, עיר שלווה" מאת פרימו לוי – מתגלה בעל חיים קטן הדומה לסלמנדרה, אך נקרא אקסולוטל. הוא מתרבה במצבו הזוחלי, כלומר בטרם הפיכתו למשהו מוגדר כמו פרפר, ומהביצים נולדים זחלים אחרים, כי למה להפוך לחרק מושלם אם אפשר גם להסתדר אחרת בפחות מאמץ וחיות.
זוהי תופעה מוכרת למדע, ומכונה "נֵאוֹטֶניָה". לפי הסיפור, היא ידועה גם בקרב בני האדם. סממניה הן פנים פחוסות או רחבות, גוף חסר שיער, אף קטן, גשר גבות מוקטן, שיניים קטנות, גפיים קצרות ביחס לאורך הגו, רגליים ארוכות מהידיים, עיניים גדולות ועוד. הסימבוליזם עולה כאן על גדותיו, והשאלה היא האם הזחלים הללו משולים ליהודים במחנות הריכוז וההשמדה. הרגעים הללו, שבהם המדע ולרוב הכימיה נכנסים לתוך המחנות, הם אחת הסיבות שהפכו את הטקסטים של לוי לכה ייחודיים גם אחרי שקראנו בהם וברבים אחרים על השואה כמעט כל חיינו. לוי יודע להפוך כל אדם "הומני" למי שהמדע על שלל רבדיו מרתק אותו.
הקובץ הנוכחי מספק כמה רגעים כאלה. הוא לא שונה מהותית משני הקבצים האחרונים של לוי שתורגמו לעברית: "מקצועות של אחרים", אוסף מסות ורשימות (הקיבוץ המאוחד, 2021) ו"לילית ואחרים" (2022). לא משנה אם הקובץ יכונה מסות, רשימות, קטעי יומן, מכתמים או סיפורים קצרים, אצל לוי כולם היינו הך. אין הבדל גדול אצלו בין מה שמוגדר כסיפור או כרשימה. גם בקובץ זה אפשר למצוא בעיקר סיפורים/רשימות, מלבד כמובן האקס־פקטור המדעי, על יהודים שחיו במחנות, השאירו את חותמם הצבעוני על המספר ועל פי רוב מקום הימצאם לא נודע, אם כי סביר שחייהם נגדעו באכזריות. יש להם אולי שם אמיתי, אך לוי ייצר לכל אחד מהם גם פרופיל עומק קטן.
שם הספר הוא אירוני כמובן, אבל רוב סיפורי הקובץ אכן לא ממש עוסקים בחוויית אושוויץ. הרגעים שבהם עוסק לוי בהקשר של אושוויץ הם צדדיים לכאורה, לא מלב הזוועה. לוי מייצר בסיפוריו אנלוגיות להקשרים שונים לחלוטין מהמחנה. מאפיינים של חיי המחנה הופכים אצלו למוטיבים בסיפורים שעוסקים במציאות אחרת. חלק מהסיפורים הם סיפורי מדע בדיוני: על פרויקט גרמני ליצירת על־אדם, על הקפאת בני אדם לצורך הפשרתם בעתיד, ועל המצאת תרכובת כימית שהופכת סבל לעונג.
סקרנות בלב התופת
במובן־מה, לוי הוא כמו מפעל הנצחה לא יומרני, שאינו מתבסס על כמותיות אלא על איכותנות. נכתב לא מעט על עמדתו זו בכל יצירותיו, ויש שהגדירו אותה "סופר־עד". במילים אחרות, אין בקובץ זה משהו יוצא דופן מבחינת פרימו לוי. זהו אותו אני דובר שהיה כימאי לפני המלחמה, וגם בעת המלחמה נדרש לכישוריו ולידענותו כדי להציל את עצמו וכדי להשאיר בחיים את אותו שריר סקרנות, כנגד כל האינסטינקטים המוכרים. אם כי לא תמיד השריר הזה רצוני; לפעמים זה שריר תפוס, מתוח, דלקתי.
בסיפור הנושא, "אושוויץ, עיר שלווה", לוי מודה כי אחד המצבים הנפוצים במחנה, לפחות עבורו, היה סקרנות. מעבר להשפלה ולייאוש, הוא ואחרים נותרו סקרנים. "רעבים ללחם וגם רעבים להבין. העולם סביבנו נראה הפוך על פיו". כלומר, בכל אותה עת שבה ניסו לשרוד, הם גם ניסו להבין כיצד העולם ההפוך ממשיך להתקיים. בכך ממחיש לוי את הגותו של ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות".
לפי פרנקל, נכון שכדי לשרוד את התופת היית צריך להיות בריא וחזק פיזית וגם בעל מזל, אך קודם כול היית צריך לחווט מחדש את ההוויה הנפשית שלך, במקום שכולו מכוון לגרום דווקא את ההפך: לאבד את האני שלך, את צלם האנוש ואת הסולידריות עם האחרים, לסבול פיזית ללא הפסקה, ובעיקר לא לדעת לרגע אם ומתי תסתיים צורת הקיום הזאת, תוך איבוד מוחלט כמעט של תפיסת הזמן. עם זאת, הוסיף פרנקל, לכל אדם, גם אסיר, אין שליטה מוחלטת באירועים, אך יש לו שליטה מוחלטת על האופן שבו הוא מפרש אותם. לוי, בסיפוריו בקובץ זה ובכלל, כמעט אינו עסוק בפרשנות. פרשנות מגיעה אחרי ההבנה, והוא עדיין עסוק בלהבין.
מלבד קטעי המדע, מאפיין ייחודי נוסף של לוי הוא קולו. כמעט תמיד ישנו דובר בגוף ראשון, הוא עצמו, חשוף ולבד מול העולם. נשמה עירומה בלי עכבות ובלי פירוטכניקות, כזו שגורמת לקורא להאמין שאין בכלל מניפולציות דרמטיות בטקסט, שכל הכתוב הוא אמת אובייקטיבית. גם הדברים שלכאורה אינם מציאותיים, תמיד ייחוו כאמינים.
קולו מאופיין כמעט תמיד באותה פליאה ילדית וסקרנות, לצד תכונות דומיננטיות כמו ענווה, צניעות ואצילות. מאידך, הוא מפוכח בכל רגע ואין בו שמץ של תום או תמימות, כמו גם כל סממן של ליבידו. הוא נע על ספקטרום קצר בין ייאוש לתקווה, כמו לוליין עיוור על חבל. דומה כי רק חום אנושי וקרבה מסוגלים לגרום לדם המטאפורי לזרום מעט בגופו ובליבו, אבל רק לרגעים מעטים. הזרם כמעט תמיד יהיה זרזיף, ואם לרגע דומה כי מסתמן משהו שאפשר לכנותו שצף, מיד מגיע ההקשר, ולעולם יהא מוקף באפור ותיל ובאנשים עייפים, חסרי תקנה. "לא העייפות המוכרת לכל… אלא היעדר, ריק מוחלט, קטיעת איבר. המצב הרגיל שלי היה תחושה של פריקה, כמו רובה שירו בו". הזרזיף פסק. הכול שוב חזר לצחיחותו.
תיאור פיוטי של האימה
למרות זאת, בקובץ שלפנינו התחושה מעט שונה. ישנם כמה רגעים יפים של חוכמה ספרותית, למשל הדרך האלגנטית והמפעימה שבה מסתיים הסיפור "ורסמינים". אמנם יש בקול המספר בקובץ סקרנות, אך בניגוד לחלק מהטקסטים של לוי, אין בו הפעם אף לא שמץ אופטימיות. אין בו ויטאליות. יש בו משהו פסיבי מאוד. רוב הדמויות שלוי מדווח עליהן מתו בדרך זו או אחרת, וגם האני הדובר אינו אדם חיוני. הוא אומנם נאחז בחיים, בכימיה, אבל יש משהו מכני באופן שבו הוא עושה זאת, וכמובן אי אפשר להאשים אותו.
מבחינה רגשית, יש בקובץ יותר קטעים שמזכירים שירים של פול צלאן, אם כי כמובן לא גרפיים וחונקים כמותו, מאשר קטעים שמזכירים את ויקטור פרנקל או ספרים אחרים של לוי. יתרה מכך, דומה כי רוב רגעי כישרונו הספרותי של לוי בספר זה "גויסו" עבור תיאורים בלתי נעימים בלשון המעטה, גם אם כתובים היטב, כמו למשל: "אנחנו לא היינו נורמלים כי היינו רעבים. לרעב שלנו אז לא היה שום דבר משותף עם התחושה המוכרת היטב של מי שדילג על ארוחה והוא בטוח שלא יחמיץ את הבאה; הרעב שלנו היה צורך, חוסר, שקיקה… שכן בכל התאים שלנו והתווה את ההתנהגות שלנו".
עוד דוגמה מובהקת לכך היא האופן שבו הוא מתאר את אזעקות המלחמה לאורך כל הקובץ. "הם לא נשמעו כמו באיטליה, בשברים מובחנים של צליל יחיד; אלא ייללו בטון עולה ויורד כמו צעקה פראית ארוכה. האפקט היה ניבלונגי, והלם במדויק את הרטוריקה של המיתוס הגרמני על חיות טרף אלוהיות מן האדה הנורדית, על גולגולות של מתים". ובהמשך: "לעתים קרובות חשבתי שפיתח אותו (את קול האזעקה; ע"ש) מוזיקאי חורש רע, שכלא בו זעם ובכי, יללה של זאב מול הירח ונשיפה של טייפון… האזעקה עוררה בהלה לא רק משום שבישרה את הפצצות, אלא גם בשל האימה שהייתה גלומה בה עצמה".
אסתטיים ופיוטיים ככל שיהיו, ברגע שאין תיאורים "נגדיים" המשוחים באותה עוצמת כישרון ומשככים אותם במעט, הם הופכים ליותר ויותר "צלאניים". ובמקרים רבים גורמים לקורא להרהר שמא גם הוא עצמו נכנס תחת הגדרת "נאוטניה", כלומר הפך לסוג של זחל עם רצון עז להתחפר תחת האדמה או לחזור ולהיות גולם.
