הוגו בֶּטַאוּאֶר היה סופר, עיתונאי ומחזאי־סאטיריקן אוסטרי, בן למשפחה יהודית מלמברג בגליציה שבאימפריה האוסטרו־הונגרית (כיום לבוב באוקראינה) שהיגרה לווינה. אביו היה סוחר קטן וכושל שהפסיד את כספו בספקולציות הון שונות. לצד עבודתו כעיתונאי וכמחזאי, כתב בטאואר למעלה מ־20 רומנים, שזכו להצלחה רבה בזכות סגנונם העממי ותוכנם הנגיש להמוני הקוראים. ספרו "עיר בלי יהודים" עורר מחלוקת מיד עם צאתו לאור ב־1922. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, הוא זכה להצלחה מסחרית מסחררת, ובשנתו הראשונה נמכרו למעלה מ־250 אלף עותקים. ב־1924 עובד הספר לגרסה קולנועית (כסרט אילם עם כתוביות), אך בתמורות השלטון ובחורבן שעבר על יבשת אירופה אבדו כל עותקי הסרט, ורק באורח פלא התגלה עותק אחד שלו בשוק פשפשים בפריז. הסרט זכה שוב להצלחה והפך ל"סרט סינמטקים" ברחבי העולם וגם בפסטיבל הסרטים בירושלים.
חייו של בטאואר היו עתירי מעלות ומורדות. הוא החליף מקצועות וארצות, זהויות ולאומיות. היה אזרח אוסטרי ואמריקאי, הרוויח וירש הון והפסיד אותו ובסופו של דבר נשאר דמות "גליציאנרית" של יהודי־אוסטרי נודד, חצוף ועממי. החוצפה והמרדנות שלו באו לידי ביטוי ביצירותיו הספרותיות ובעיקר בכתיבתו הפובליציסטית. מאמריו בעיתונות, שרבים מהם עסקו בנושאים שהיו בגדר טאבו בזמנו, כגון הזכות להפלה, הגנה על זונות ושלילת האיסור על יחסים בין בני אותו מין, הביאו להעמדתו לדין בגין "השחתת המוסר הציבורי והנוער, פורנוגרפיה וסרסרות", אך הוא זוּכה. לעגו הפומבי לשמרנות האוסטרית צרת האופקים, הלאומנית והאנטישמית, שאותו ביטא בכל אמצעי התקשורת שעמדו לרשותו, הקים עליו אויבים שהתגלו לבסוף כחזקים, מסוכנים ואפקטיביים הרבה יותר מכל מאות אלפי קוראיו וצופי מחזותיו.
נציג הציונים תמך
הספר נפתח בהתכנסות המונית של אזרחים אוסטרים לפני בניין הפרלמנט, לקראת "אירוע היסטורי שאיש לא היה יכול לחזות את השלכותיו…". הקריאה "יהודים החוצה!" רעמה מדי פעם ברחובות. בפרלמנט פנימה שורר מתח ושקט של המתנה דרוכה, ואז קם הקנצלר ופותח בנאומו. בטאואר מקפיד לצייר את דמותו כחיובית ומכובדת, כניגוד מוחלט לשונאי־היהודים האוסטרים, הפרועים והדוחים. הקנצלר אינו טיפוס של "הֶפ! הֶפ!" – הקריאה האנטישמית המבזה שאפיינה את האנטישמיות ההמונית. הוא אינו נוהג כשונא יהודים נבער מדעת ומתלהם, אבל הוא גם מניפולטור מיומן, ודבריו, נוטפי הדבש והחיוביים, מוליכים גם הם לבסוף למסקנה הקטסטרופלית. "כן", הוא פותח את דבריו בנימה ידידותית, "אני מעריך את היהודים… היו לי חברים יהודים… ובאוניברסיטה היו לי מרצים יהודים שאני עדיין סוגד להם… אני מוכן להכיר בסגולות היהודיות, באינטליגנציה היוצאת דופן, בשאיפה להתקדם… במשפחתיות… בצביון הבינלאומי שלהם…".
וכאן בא המפנה, עדיין באותה נימה שקולה אך בשינוי קיצוני של התוכן: "כן, דווקא משום כך צמחה בי האמונה הפנימית, שאנחנו, הלא יהודים, איננו יכולים עוד לחיות עם היהודים… פשוט, אנחנו, הארים האוסטריים… איננו מתחרים שקולים ליהודים. אנחנו נשלטים ונאנסים בידי מיעוט קטן, מכיוון שלמיעוט הזה יש תכונות שחסרות לנו!… העם שלנו נאיבי, רוחש אמון, שובבני, מסור למוזיקה ולהתבוננות בטבע… אלה תכונות נפלאות… אבל היהודים, בכוח פיקחותם החריפה, החוש העולמי שלהם, גמישותם החתולית הערמומית ותפיסתם המהירה… הכניעו אותנו, נהיו לאדונינו… מי מחזיק בידיו את העיתונות ואת דעת הקהל?… מי שולט במזומנים, במשרות הניהול בבנקים הגדולים… בראש כמעט כל התעשיות?… אמרתי קודם שאני מעריך ומחשיב את האדם היהודי (אבל)… מנקודת המבט (של שימור עצמי)… זה או אנחנו או היהודים!".
ואז פורצת סערת רוחות בבית הנבחרים וברחוב, ושוב הקריאה "יהודים החוצה". הקנצלר רגוע. לא מתרגש, ממתין לשקט. ממילא החוק לגירוש היהודים כבר מוכן על כל פרטיו וסעיפיו. כך גם ההגדרה מי יגורש ומי יורשה להישאר. מי שמכיר את חוקי נירנברג הנאציים מ־1935, שלוש־עשרה שנה לאחר פרסום ספרו של בטאואר, יכול להשוות את שני החוקים ולהתרשם מהדמיון המצמרר בין המציאות לבדיון. אף שגם דמיונו הפורה של הסופר היהודי־אוסטרי לא הספיק כדי לצייר את עומק השטניות של חוקי הגזע, ובוודאי שלא חזה רצח מיליוני יהודים ושלילת צלם האדם בשיטות תעשייתיות. אבל הוא משקף באופן מתוחכם את הדעות הקדומות המושרשות כלפי יהודים. למשל באישור להוציא רכוש וכספים – אבל רק כאלה שנכללו בדוחו"ת למס הכנסה – מתוך הנחה מוקדמת שכל היהודים מרמים את הרשויות ומעלימים מס.
בסוף הפרק הראשון מבטיחים הקנצלר ושר האוצר שאת הכספים שהמדינה תאבד כשהיהודים יוציאו את כספם ורכושם, ישלימו ידידיה של אוסטריה, נאמני "הנצרות האמיתית" בעולם. מעניינת וצינית במיוחד ההכללה של "אגודת האפיפיור פיוס התשיעי" ברשימת התומכים הדמיונית. האפיפיור פיוס התשיעי היה ידוע כאנטישמי. הוא קרא ליהודים "כלבים נובחים ברחובות", ואסר על יהודי רומא לעסוק בעריכת דין ורפואה – מקצועות שנחשבו יהודיים. מעניינת גם הכללת נאום תמיכה בחוק גירוש היהודים מפי היהודי הציוני, הנציג היחיד בפרלמנט, שרואה בגירוש היהודים סיכוי להאצת מימוש הציונות והגברת העלייה לארץ ישראל. היסטורית, זו אכן הייתה תגובתם הראשונית של הציונים לחוקי נירנברג. כמו בטאואר, גם הם לא דמיינו את הצפוי ליהודי אירופה ואת הזוועות העתידיות, וחזרו בהם במהרה מתגובה זו.
וכך, עם כמה משפחות מעורבות שנאלצות להתפרק וכמה זוגות אוהבים שנפרדים, יוצא הגירוש לפועל. בטאואר מדמיין תחילה את השמחה ההמונית למראה היהודים העולים לרכבות הגירוש, אבל אחר כך נשמעות תגובות של עצב וזעזוע, אפילו מצד האספסוף, נוכח "המראות האיומים של אומללות". בעקבות זאת "הנחה הקנצלר את המשטרה לסגור את התחנות ולוודא שהרכבות יצאו ככל האפשר בלילה". הנחיה דומה תינתן בעתיד בגרמניה, כשיתחילו שם בגירוש היהודים.
בתחילה השמחה באוסטריה גדולה: כל כלכלת המותרות – מלונות הפאר, תיאטראות, חנויות אופנה, סוחרי מכוניות יוקרתיות – מוזילה את שירותיה ומורידה מחירים, והאוכלוסייה האוסטרית צוהלת ושמחה. אבל עד מהרה מתברר הנזק האמיתי מגירוש היהודים. ראשונות מגיעות התלונות של הזונות על היעלמם של מיטיביהן, שמנדיבות ידם התקיימו ברווחה גם הסרסורים שלהן. אחר כך קורסים מפעלי התעשייה שאיבדו את בעליהם היהודים ועובדיהם נזרקים לרחוב, לאחר שהידע, הניסיון, הכישרון והקשרים עם העולם נעלמו יחד עם היהודים. הזבן הקטן בחנות, שקנה בעזרת הלוואות את העסק המשגשג של הסוחר היהודי, לא מסוגל לנהל את העסק ופושט רגל. ענף הבנקאות מאבד את הבנקאים היהודים בעלי הידע והקשרים הבינלאומיים, והענף מתפרק. שקיעת הכלכלה במדינה מערערת את המטבע, ובמדינה שתלויה בייבוא משום שכמעט אינה מייצרת בעצמה, האינפלציה דוהרת והקונים לא יכולים לשלם ומפסיקים לקנות. המסחר משותק.
סוף רע
לתוך זירת ההתרסקות הזאת נופל גיבור הספר ליאו שְטַרָקוֹש. יהודי צעיר בן 28, "מגולח למשעי, בעל עיניים חומות מלאות חיים שנצצו מהן חוכמה והומור". הוא בנו העני של סוכן מכירות מהחלק ההונגרי של האימפריה־לשעבר, שכמו אביו של בטאואר הגיע לווינה אחרי מלחמת העולם הראשונה. שטרקוש התיידד בצבא עם בנו של "יועץ החצר המלכותי" שפינדר, איש אמיד ומכובד באריסטוקרטיה העירונית. לאחר שבנו של שפינדר נהרג במלחמה, מגיע שטרקוש אל בית המשפחה לביקור תנחומים. הוא מתקבל בחום על ידי ההורים האבלים, ובתו של שפינדר, לוטה בת ה־18, מתאהבת בו.
כאשר יהודי אוסטריה מגורשים, גם ליאו נאלץ לעזוב. למזלו, הוא זוכה בפריז להצלחה כאמן מוכשר ומבוקש של חיתוכי עץ, ומוכר את יצירותיו במחירים גבוהים. אבל האהבה בין ליאו ללוטה לא מתה גם כשהגבולות מפרידים ביניהם. ליאו, מחופש ללא הכר מאחורי זקנקן מטופח, שפם מסולסל שמשווה לו "מראה אקזוטי" של צרפתי, ועם מונוקל בעינו וחליפה שמעידה על טעם טוב ויקר – חוזר לווינה ושוכר חדר במלון יוקרתי. עכשיו קוראים לו אנרי דופרן. כישרונותיו וקסמו האישי מזכים אותו בהצלחה אמנותית, כלכלית וחברתית גם בארץ מולדתו הבוגדנית. מנקודה זו מתחילים המהלכים שיביאו למהפך בעלילה ובמצב הפוליטי באוסטריה.
לא נגלה כאן כיצד מסתיים הרומן. אבל את סוף הדיסטופיה של בטאואר מנבא הפרק הבא בסיפור המציאות, והסוף הזה לא מבשר טובות: ב־1925, בגיל 52 ובשיא הצלחתו, נרצח בטאואר ברחוב מיריות מנשקו של טכנאי שיניים מובטל בן 21. מעדות הרוצח ניתן להבין שהמניע לרצח היה פוליטי, ושיוזמיו היו גורמים בימין האנטישמי האוסטרי, מקורבים לתנועה הנאצית שהחלה אז לצעוד את צעדיה הראשונים ברחובות גרמניה. את הסוף הזה, כמו את סופו של גירוש היהודים האמיתי, גם בטאואר לא דמיין ולא ניבא.
ולסיום, הערות על התרגום ו"אחרית הדבר" של חנן אלשטיין: התרגום איכותי בדרך כלל, אם כי משום מה כבר בעמוד הראשון קיימת נוכחות מופרזת של "גרמניזמים" שלא לצורך. כזה הוא המשפט שבעמוד הראשון "הכול שצף בערבוביה, צעק, דיבר והזיע", שתרגומו הנכון לעברית יהיה "הכול שצף בערבוביה, כולם צעקו, דיברו והזיעו…", כלומר – הוספת מילה אחת והטיות הפועל בהתאם. ובעמוד הבא: "במכונית ישב אדון זקן גדול…". בעברית אין חיה כזאת, ונראה שהכוונה לאדון גדל־ממדים או גברתן. בהמשך המצב משתפר, אך נראה שעריכת לשון עדינה, או לפחות עוד זוג עיניים, הם צורך חיוני בכל תרגום איכותי.
"אחרית הדבר" מעניינת ומוסיפה ידע, וגם ביקורת ספרותית. אפשר בקלות להתעלם מרמזי פזילה פוליטיים לחיינו העכשוויים, מכיוון שהספר – על אף רדידותו הספרותית – מכיל די חומר למחשבה. הוא מעורר הזדהות עם הגורל היהודי באותם ימים אפלים, והבנה לחוסר יכולתם של יהודי אירופה, ואפילו של סופר־עיתונאי בעל חושים מחודדים כמו בטאואר, לצפות מראש את הבאות ולחפש מקלט – שלא היה קיים – מן המציאות העתידית, שעלתה בנוראותיה על כל דמיון.
