1. לעשות שלום בינינו
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ", כתב יהודה עמיחי; ואכן, גם המדינה שלנו – נס גלוי של ממש – לא תמיד נראית לנו כך. ובכל זאת – כך הדבר. לא רק שמדינתנו היא חלום של דורות שהפך למציאות, אלא שיחד, הצלחנו לרשום הישגים עצומים בכל תחום אפשרי ב־75 שנות עצמאות – בביטחון, במדע, בכלכלה, בתעשייה, ברפואה, בחינוך, ברווחה ובתרבות. יש לנו המון סיבות להיות גאים, כשאנחנו נוטלים חלק בפסיפס הישראלי האיתן הזה שנקרא מדינת ישראל. בה בעת, קשה להתעלם ממאורעות החודשים האחרונים אשר העצימו עוד יותר את התובנה כי לפנינו שעת מבחן גורלית, אשר מחייבת אותנו להתעשת, לקחת אחריות ולעשות הכול על מנת לצמצם את הקיטוב בינינו.
משימת הדור שלנו היא, אם כן, אחדות. החלפת האקלים האלים והמקטב שמתפשט יותר ויותר בינינו, זה שגם לא מאפשר לנו לנהל מחלוקת בצורה ראויה ומכבדת. אנחנו חייבים להפנים שבמחלוקות עמוקות וקיומיות, אם רק צד אחד ינצח – כולנו נפסיד, המדינה תפסיד.
השאיפה שלי, שאותה אני מייחל ופועל לראות קורמת עור וגידים הרבה לפני שנתה ה־100 של ישראל, היא חברה ישראלית חסונה, מלוכדת וסולידרית, שמכירה היטב את ההבדל ואת הגבול שבין מחלוקת לשנאה.
היעד שלנו יכול וצריך להיות חברה מפולגת פחות, היודעת ללבן מחלוקות ורואה בהן פוטנציאל לצמיחה ולבנייה, ולא להרס עצמי. כשם שבמשך דורות ידענו להכיר לא רק בתרומתו של הגיוון הישראלי – בעמדות, באמונות, בתפיסות עולם ובאורחות חיים, אלא גם בערכה הגדול של מחלוקת לשם שמיים, שבה ראינו תשתית להמשך קיומנו, כך אנחנו חייבים גם היום, ובמיוחד היום, לדעת כיצד לנהל את אותן מחלוקות – בין קבוצות באוכלוסייה לבין עצמן, בין האזרח לבין מדינתו ואפילו בין רשויות השלטון.
רק אם ננהל את המחלוקות האלו תוך שאנחנו קשובים באמת לכאבו, לצרכיו ולאמונותיו של האחר, נצליח להגיע להסכמות רחבות, תוך שאנחנו זונחים בצד הדרך שיח של הכרעות והכנעות, ששומט את הקרקע תחת רגלינו כעם וכמדינה.
מלאכת הבניין לא תמה. אם נדע לשמור על גבולות המחלוקת ונשכיל לנהל אותה באחריות וברגישות, נוכל יחד להוסיף ולרשום עוד פרקים מופלאים ומעוררי השראה בסיפור הקרוי מדינת ישראל.
הנשיא יצחק הרצוג
2. לצאת לנופש עם
אני מציעה שעד יום העצמאות המאה למדינת ישראל, הממשלה תכריז על "נופש עם". כמו שיש נופש חברה, אז אותו דבר – רק לכל עם ישראל!
שלושה ימים ושני לילות שבהם כל המדינה בחופשה, על חשבון המדינה. שידאגו לאטרקציות מסביב לשעון, מסיבות, ריקודים, הופעות חיות, פסטיבל שלם לכל אזרחי המדינה בלי יוצא מן הכלל. כמובן שיכינו גם חולצות אחידות לכולם עם הדפס סטייל "עם ישראל חי טובבבבבב!!" וחוק אחד בלבד יוטל בנופש העם: להיות נחמדים!
כמובן, כמו בכל נופש בסוף יחלקו מזכרת לכל אחד: עציץ נענע עם פתק קטן "מזכרת קטנה מנופש העם". ובסוף, כשכל משפחה תחזור לביתה יכינו תה עם נענע מהעציץ, ישבו בסלון וכולם עדיין עם אותה החולצה ונתהה, האם זה קרה או שרק חלמנו חלום? אבל נזכור שאחים אנחנו! עם אחד, עם מדינה אחת! לתפארת מדינת ישראל!
יונה קפח
3. לבחור שוב אישה לראשות הממשלה
"הרשו נא לי לומר דבר אחד שיש לנו הישראלים נגד משה: הוא הוביל אותנו במדבר במשך ארבעים שנה, אך הביא אותנו למקום היחידי במזרח התיכון שאין בו נפט". את המשפט הזה אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר כשנשאלה על מצב הכלכלה בישראל. זה נאמר כמובן בהומור אבל עדיין אי אפשר להתעלם מהעקיצה הנשית על ההנהגה הגברית. יוצא לי הרבה פעמים לחשוב מה היה קורה אילו אישה הייתה עומדת שוב בראשות הממשלה, ודווקא בימים אלו. כי בואו נודה על האמת, במצב שיש מריבות בתוכנו ולחצים מהאויבים שבחוץ, תוך כדי העניינים שבשגרה, צריך אישה שתעשה סדר.
לא רק בגלל היכולת לבצע כמה דברים במקביל, שבאה בדרך כלל עם שני כרומוזומים של איקס, ולא רק כי נשים הן אלו שיודעות לנהל בית וקריירה במקביל בהצלחה מרשימה, אלא כי מה שאנחנו צריכים עכשיו זה קצת רכות נשית והרבה הקשבה ואמפטיה לכל אחד מהצדדים בבית. ולא, זה לא בא על חשבון יכולת הרתעה או עמידה זקופה על עקרונות.
אז אני קוראת לאחיותיי הנשים שדבק בהן החיידק הפוליטי להסתער על הכנסת, ולאלו שכבר בתוך הקלחת הפוליטית, אנא עשו כל שביכולתכן להתקדם לעבר המשרה הנקראת "ראש ממשלת ישראל", הגיע הזמן.
תמר פרלשטיין קשדן
4. להוריד הילוך
זה משהו גנטי בדי־אן־איי הישראלי, שגורם לכולנו לחיות בקצב מטורף: כולם ממהרים מאוד, לחוצים בטירוף, מאחרים במידה, מספיקים בקושי. מהבית לגנים, מהפקקים למשרד, מהעבודה בעבודה לעבודה מהבית, מהפיזורים לאיסופים, מהחברים לחוגים. שלא נדבר על להתחיל להציץ בפושים או במבזקים ולנסות לעקוב שם מי אמר למי ובאיזה הקשר. במדינה שבה אירוע רודף אירוע, דיווחים זורמים בקצב מסחרר, שגרה וחירום משמשים בערבוביה, עד שנת המאה לישראל לא יזיק לנו לשאול את עצמנו איך כולנו כישראלים מצליחים להוריד הילוך ובאופן מבוקר והדרגתי פשוט מתחילים לנשום.
רועי קדם
5. לעלות שוב למונדיאל
בעוד 25 שנה נבחרת ישראל בכדורגל תעלה סוף־סוף למונדיאל וליורו.
יתגוררו כאן 18 מיליון תושבים, ומדינת ישראל תהיה אחת משישים המדינות הגדולות בעולם מבחינת אוכלוסייה. ישראל עדיין תהיה מובילה במדע, בתרבות, בשמירה על הסביבה ובאימוץ טכנולוגיות חדשות בתחומים רבים ומגוונים. ובכל זאת, בכל שנתיים, עת יגיע טורניר גדול של אליפות אירופה או אליפות העולם בכדורגל, נמשיך ונקרא על הנבחרת האגדית שלנו ממקסיקו 1970 שהצליחה להעפיל למונדיאל ואפילו להבקיע בו.
נקרא – ונקנא. בכל שנה ובכל התמודדות במוקדמות ב־25 השנים הבאות ישראל תספוג שער מבעיטה חופשית בדקה האחרונה ותמיד תיכשל בניסיונה לעלות לטורניר הגמר.
אבל בשנת המאה למדינה תעשה ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל מחווה מיוחדת, ותזמין את נבחרת ישראל להשתתף בטורניר למרות ההפסד במוקדמות. הנבחרת תיסע, ובעקבותיה אלפי אוהדיה. ולאחר מריבה גדולה מי יישן באיזה חדר ולמה, תעלה הנבחרת למשחקים. והיא תפסיד. היא תפסיד בדקה האחרונה, מגול עצמי. ואנו, אוהדיה, נחזור במפח נפש לישראל וניזכר שוב שאנחנו טובים ומתאימים בעיקר לחידון התנ"ך.
אביעד פרידמן
6. לכונן חוקה
לפני 234 שנים התקיימו בארה"ב הבחירות הפדרליות הראשונות לקונגרס ולנשיאות. מאז ועד היום, במלחמות ובמגפות, אחרי ארבע התנקשויות נשיאותיות וחרף המרד האזרחי הגדול ביותר אי פעם, מתקיימות שם בחירות פעם בשנתיים. כמו שעון. הסיבה המרכזית לכך, חוץ מהאהבה האמריקנית הגדולה ליציאה לקלפי, היא מסמך אחד ישן ומאובק: החוקה, שקובעת את היחסים בין הרשויות, משרישה את האתוס הלאומי ובאופן כללי מחזיקה קצר את כל המערכת הפוליטית.
לישראל אין חוקה, וגם לא הפרדת רשויות. בישראל מתקיימות בחירות כל חמש דקות, וכשאין בחירות, יש חוסר יציבות שגורם לנו לשווע אליהן וסקרי דעת קהל שמעוררים חלומות על ימים יפים יותר. אנחנו לא אמריקה (לצערנו), ולכן יכולה לקום כאן חוקה גרועה (ע"ע דרום אפריקה). אבל דבר אחד בטוח: בכל מקרה, ישראל עם חוקה עדיפה על ישראל בלעדיה.
אלחנן שפייזר
7. למנוע עגינות
בשנת 2048 אסור שיהיו עגונות במדינת ישראל וגם לא בעולם היהודי בכלל. אישה לא צריכה להיות כלואה בתוך קשר שהיא כבר לא מעוניינת בו, ויהיו הסיבות אשר יהיו.
אפשר ליישם זאת מבחינה הלכתית בצורה פשוטה. ראשית, צריכה להיות תקנה שכל הזוגות המגיעים לבית הדין להירשם לנישואין מחויבים לחתום על תנאי בקידושין שבמקרה הצורך ניתן יהיה להשתמש בו. ומי שחושב שזה מופרך, ראוי לו שיֵדע שהרב עוזיאל כבר הציע את הפרקטיקה הזו כשהיה הרב הראשי (משפטי עוזיאל, אבן העזר). כלומר הדרך קיימת, צריך רק כתפיים מספיק רחבות. אפשרות נוספת היא שדיינים (ומי ייתן שגם דיינוֹת עד שנת המאה) יאפשרו לבטל נישואין על סמך פרקטיקות הלכתיות כמו מקח טעות. צריך לזכור שכל הדיון הזה מתנהל במציאות שבה מי שרוצה להתחתן במדינת ישראל חייב לעבור דרך הממסד הרבני ולכן בוער לפתור את המצב. גם אם יינתן חופש בגזרה הזו למי שלא מעוניין להשית עליו את כללי בית הדין, אנחנו צריכים לדאוג גם לחופש של כל מי שבוחרת להביע אמון וכן להתחתן דרך הרבנות.
לבנת בן-חמו
8. לנרמל את הצבע הירוק
אם תעיפו אפילו מבט חטוף סביבכם, תראו שצו האופנה בישראל מושפע עמוקות מצו הגיוס. צעד אחד לתוך הבקו"ם מזכה את הישראלי הממוצע בתקופה לא מבוטלת של לבישת מדים ואקססוריז שכולם בצבע האחד והיחיד: ירוק זית. עם גזירת החוגר נגנזת לתמיד האפשרות למצוא, קל וחומר ללבוש, בגד שהגוון שלו ממוקם בין הירוק מנטה לירוק בקבוק.
אצל נשים הצבע עוד לפעמים מקבל חנינה אם פריט הלבוש מצדיק אותו, אבל אצל גברי ישראל כמעט אף פעם לא לגיטימי ללבוש ירוק זית. יש שתי אפשרויות: או שמדובר בצעיר מגויס או שהאדם בדיוק חזר ממילואים. זהו. כל אפשרות נוספת מציבה סימן שאלה גדול על הכשירות החברתית. התובנה המזהירה הזו האירה בי בזמן חופשה נחמדה מעבר לים. לפעמים המרחק נותן לנו פרספקטיבה חדשה. התיישבתי בתחנת אוטובוס, שלא היו לפניה עמודים קטנים למניעת דריסות, ומיד אחריי הגיעו שני גברים, האחד בחולצה מכופתרת וצווארון סיני והשני בחולצת פולו פשוטה. באופן די מטריד החולצות לא היו אפורות, אדומות או לבנות, אלא צבועות בירוק זית רענן. במבט מהיר ואוטומטי בדקתי, שניהם היו ללא נשק ובלי קיטבג. לא שפשפתי את העיניים בפליאה רק כי זה מעשה קצת תיאטרלי מדי אבל בליבי קיוויתי שיום אחד, גם בחלקת הא־לוהים הקטנה שלנו נוכל לחכות לאוטובוס בתחנות בלי עמודים מיותרים ובבגדי ירוק זית.
אביגיל זית
9. לשחרר את הפקקים
איך אפשר לכתוב כל כך מעט מילים על בעיה כל כך גדולה? זמן מוערך בפקק – 38 דקות. פלוס חמש, פלוס תשע, פלוס 18, פלוס כל יום כל היום, כל שעה וכל מקום. כמה קלישאתי שיהיה, כמה חופר שיהיה, וכמה שאומרים שעדיף להשלים עם המצב כי להילחם בו זה בלתי אפשרי – מתישהו, מדינת ישראל פשוט תהיה חייבת לשים סוף לבעיית הפקקים. ולא, אי אפשר לחכות עם זה עוד 25 שנה (אם כי יש מצב שזה הזמן המצטבר שבו אנחנו מבלים בפקקים בחיינו).
בשנת המאה לישראל, טפו חמסה שום פקק, ודאי נראה פה אוטוסטרדות רחבות ועתירות נתיבים, חלליות חונות לצד כל בית ורכבות אוויר שבהן כל אחד ואחת יוכל ותוכל להחליט ולהחליטה מה תהיה הטמפרטורה לעצמו. או לעצמה. אה, ותחבורה ציבורית יעילה ומדויקת שאשכרה תגיע בזמן. שעון שווייץ, אולי.
אבל עד אחרית הימים הנכספת יש עוד כברת דרך ארוכה מפותלת ופקוקה, שלא נוח ונעים לעשות בשום צורה. נו, מה לעשות, התפנקנו מאז עידן ייבוש הביצות, הדור של היום. ולכן, האיחול והייחול הגדולים שאפשר לתת למדינת ישראל לכבוד יום חגה הוא שתמשיך לתכנן, לקדם ולהוציא לפועל תוכניות לפיתוח כבישים ותשתיות, אבל כאלה שיתאימו ליותר מ־25 שנים קדימה. יאללה, תנו גז.
עדי שלם-רבינוביץ'
10. להוסיף מילים חסרות
המשפחה המורחבת שלי עלתה מצרפת. חמולה שלמה שחולמת בצרפתית, מתמרנת בעברית וגרה ברעננה. שאלתי בוואטסאפ המשפחתי, איזו מילה עברית חסרה לכם בצרפתית. הוואטסאפ התמלא כמו שרק לידת תינוק משרשרת אותו: געגוע. ממש. סתם. מרגש. לפרגן. תכלס. חוצפה. בכלל. דווקא. ישר הזדקפה בי גאוות ממציאי עגבניות שרי וכיפות ברזל – איך מיליוני אנשים מסתובבים ביקום בלי היכולת לומר שהם מתגעגעים?
העברית היא הדבק האחרון. ביום העצמאות המסוכסך ביותר שהיה כאן מאז שאני זוכר את עצמי, נותרה העברית. כמו החבר ששומר על קשר עם שני הצדדים לאחר הגירושין. ולכן העברית יכולה גם להצביע על מה שחסר. ליתר דיוק – המילים החסרות בשפה העברית.
זה תחביב של כל מהגר. להשוות בין שפת אמו לשפת ילדיו ולראות מה חסר. יש בהערכה גסה 75 אלף מילים בעברית מול 170 אלף באנגלית, כך שלא חסרות מילים חסרות. מורה לאנגלית אמרה לי פעם "הכול כאן כל כך מפורש. לא סתם אין לכם את המילה subtle". וזיהוי החסר בשפה הוא חצי הדרך.
חיים בינינו מיליוני דוברי שפה אחרת שיכולים לספר לנו מהן המילים החסרות. שאלתי את חלקם. קיבלתי Bunting (אנגלית בריטית: שרשרת דגלוני מדינה קטנים); Compadre (פורטוגזית: קריאת חיבה לזר בלי לקרוא לו "אחי"); והאבחנה הצרפתית בין remords (חרטה על מה שעשיתי) לבין regret (חרטה על מה שלא עשיתי) שמולידה את המשפט הנהדר Mieux vaut des remords que des regrets המיתרגם בלית ברירה ל"מוטב לחיות עם חרטה מאשר עם חרטה".
חוקה, חלופות לאשפוז פסיכיאטרי, תחנות דלק על כביש 1, חוק איסור שימוש במענה אוטומטי, מיגור טרור המדוזות: דברים רבים יועילו לישראל. אבל יש משהו שרק המילים החסרות מעניקות – הכרה באפשרות נוספת. די במילה אחת כדי לחשוף פיסה חדשה של עצמנו אל עצמנו.
בשנתנו ה־75 אנחנו מוגבלים בתודעת כלוב שבטית. מעלי גרה מילוליים. מהדהדים את כל מה שאנחנו כבר יודעים, ומתמלאים בעונג הזיהוי כשאנחנו פוגשים את עצמנו שוב ושוב. האוצר המפואר של המילים שלנו מקיף רק את מה שהוא מקיף.
לא צריך עוד מציאות. לא צריך עוד ישראל. מספיקה עוד תודעה. לזכור שבמרחק הגייה נמצאות מילים חסרות.
יותם טולוב
11. לזכות באוסקר
ישראל החלה לשלוח מתמודדים על פרס האוסקר הבינלאומי ב־1964. מאז ועד היום עשרה סרטים בלבד הצליחו לעבור את הסינון הקפדני ולהתברג לחמישייה הסופית שמתחרה על הפרס בטקס. אף אחד מהם לא זכה. אז מה צריך לקרות כדי שישראל תצליח לזכות סוף סוף בפרס הנכסף עד ליום הולדתה המאה?
אמנות היא דבר שקשה לכמת ולחזות, אבל אם בכל זאת נרצה לערוך ניחוש מושכל, יש שתי עובדות שניתן לבנות עליהן תיאוריה. הראשונה, מתוך עשרת הסרטים שעלו לגמר האוסקר אנו מוצאים שלושה זוגות סרטים של אותם במאים. אפרים קישון, משה מזרחי ויוסף סידר הצליחו לפגוע פעמיים. זו חתיכת הישג, והמשמעות היא שכל אחד מהם השכיל בדרכו לפצח משהו בטעם הקולקטיבי של חברי האקדמיה. מתוך השלושה, יוסף סידר עדיין חי ובועט ויוצר במלוא אונו. העובדה השנייה היא שסרטים שעוסקים בשואה כמעט תמיד זוכים. בכל קטגוריה. המסקנה פשוטה: הסיכוי הכי טוב שלנו לזכות באוסקר הסרט הבינלאומי הוא אם יוסף סידר יביים סרט שעוסק בשואה. קדימה יוסף, אנו בונים עליך.
יואב לוסטיג
12. ליצור מערכת חינוך משלבת
כיום ילדים צריכים להתאים את עצמם למערכת החינוך, ומי שלא מצליח במשימה נשאר מאחור או מוצא למסגרות נפרדות וסגרגרטיביות – בתי ספר לחינוך מיוחד הבנויים עבור וסביב המוגבלות והלקות של הילד (בית ספר ללקויי שמיעה, בית ספר לילדים עם קשב וריכוז וכולי). אבל זוהי שיטה מצמצמת מאוד. הרי אדם שלא שומע או לא רואה טוב, הוא לא רק חירש או עיוור, הוא הרבה דברים. אולי הוא מצחיק, עקשן, חבר טוב, צייר או רקדן מעולה. ברגע שמערכת החינוך תפסיק לקטלג ולצמצם ילדים רק למוגבלות שלהם, יהיה להם יותר מקום להיות הם במלואם והחברה כולה תהפוך שווה וטובה יותר לכולם.
אז אולי עד יומולדת 100 מערכת החינוך תעדכן גרסה כך שרוב בתי הספר בחינוך המיוחד ייסגרו, למעט מקרים מורכבים מאוד, ולכל הילדים המיוחדים מעצם היותם, יהיה מקום אמיתי בבתי הספר בקהילה שלהם. לא שילוב מלאכותי אלא הכלה אמיתית ומלאה. אני חולמת על מערכת חינוך שיש בה מקום לכל הילדים באשר הם, בלי שאחד יבוא על חשבון האחר. מערכת חינוך שהמגוון האנושי והשונות שבה הם נכס ולא נטל.
עדי אלטשולר
13. לקבל דואר
כמה בדיחות, דמעות של כעס ותירוצים מאוד משכנעים על דו"חות שלא שולמו כי אבדו בדרך נתלו בקצב הבלתי אפשרי של דואר ישראל. אף אחד לא מתפלא שהישראלים ויתרו על הקונספט של הזמנות לחתונה וגלויות שנה טובה, אפילו מכתבי האהבה העבריים נגנזו (גם הטכנולוגיה תרמה להכחדתם, אבל למה להיתפס לקטנות) בגלל הצבי העצל. הבשורות הטובות הן שאנחנו בדרך להפרטה, הבשורות הרעות הן שהיא מתקדמת בדיוק בקצב של הדואר המקומי. מי יודע, אולי עד ליום הולדת 100 נזכה לקבל את המתנות ששלחו לנו ביום הולדת 75.
אביגיל זית
14. להפסיק להיות פראיירים
בכל פעם שאני משוחחת עם נציג שירות, מוכר או מוקדן, אני מרגישה שמנסים לעבוד עליי, שאני צריכה לצאת לקרב ולהתמקח כדי לקבל שירות בסיסי, שזה לא בא באופן טבעי, שמרחפת ציפייה שהמחיר הראשון, נניח, הוא רק הצעת הגשה ושמצופה ממני לצאת לקרב.
אני מרגישה את זה בגוף, בידיים המכווצות שלי, בנשימה המתקצרת, בתנועת האיברים, כמו הדהוד אבולוציוני של האדם הקדמון הנדרך כשהוא שומע צעדי עדר ממותות.
חברה שחזרה משהות ארוכה במדינה אחרת סיפרה שלקח לה זמן להיפטר מהדריכות הזו מול נציגי שירות. שאלתי אותה: אז למה חזרת? ענתה: כי אני מעדיפה לכווץ את הגוף מאשר את הלב.
שזה יפה ומרגש, ועדיין, אני רוצה להרפות ולהרגיש שאני מקבלת את מה שמגיע לי בקלות, וללא מאבק. מה אתם אומרים? זה יכול לקרות?
שהרה בלאו
15. למצוא חלופה עברית ל-W
ואו כמה שקשה לי לכתוב את הקטע הזה, פיזית. לפי כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית אנחנו אמורים לכתוב באות וי"ו בודדת גם את ההגה שנשמע כמו W, כשהוא בראש מילה. וילי, ושינגטון, וינסטון, ואטסאפ.
המוסד העליון לשפה העברית כבר עדכן לא מזמן את העם שבסדר גמור לומר "גרב אחת" – ולא רק זה אלא אפשר גם להמשיך לומר גם "גרב אחד" – ויצרה למעשה פריט דו־מגזרי בעליל. הבשורה הפכה את סלסילת הגרביים של דקדקני הלשון על פיה, ועל איזו כבשת רש כבר נותר לנו להציק – על שימוש ביו"ד בזמן עתיד במקום אותיות אית"ן?
בליבי מקננת תקווה כי שינוי מרחיק לכת כזה הוא סנונית המבשרת את בוא האישור הרשמי לכתיבת שתי וי"ו לסימון W, גם בראש מילה. עד שנת המאה למדינה, אני מצפה שבוא יבואו ברינה וויל סמית, וונדי, הנסיך וויליאם ואז, וואלה – זה יהיה באמת וואו.
מיכל אורבך
16. לייסד יום ללא חדשות
מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, אף אדם לא נחשף לכזו כמות של חדשות כמו אזרח במדינת ישראל 2023. פושים. דיווחים. מבזקים. תהפוכות. וכל זה בשעה אחת.
ישנה זכות הציבור לדעת. אני שואל מה עם זכות הציבור לא לדעת. למה באמצע צחצוח שיניים אני מקבל פוש על כמה דקירות בדיוק ואיפה דקר נער את חברו? איך המידע הזה בדיוק תורם ולמי, מלבד חברים בפורום "תפוז סאדיסטים".
לא אשכח איך בתקופת הקורונה ישבתי שעות על כפתור הריפרש בוואינט, כמו מכור להימורים במכונת מזל שיודע שאין לו סיכוי לנצח, אבל בכל זאת ממשיך ללחוץ.
זה גם הרגע שבו הבזיק במוחי הרעיון המהפכני (אתם יושבים?): "ניוזלס מאנדיי". יום שני ללא חדשות. זה אולי לא יפתור את הבעיה, אבל יפחית במעט את גזי החממה שפולטים אתרי החדשות.
חבר מהעבודה ייכנס בסערה לפינת קפה: "שמעתם ש…" וכולם מיד יהסו אותו: "שששש… תכבד… יוחאי שומר ניוזלס מאנדיי".
יום אחד בשבוע (מלבד שבת) שאנחנו לא צורכים, לא קוראים, לא שומעים חדשות. תאמינו לי שלא תפסידו כלום. ואם בכל זאת אחרי שהתאפקתם 24 שעות בלי חדשות, עדיין תרגישו שהפסדתם משהו, תמיד תוכלו להיכנס ל"תפוז סאדיסטים" להשלים את החומר.
יניב זוהר
17. לממש את הפוטנציאל של טבריה
מדהים איך ב־75 שנים הצלחנו להקים מערך הסעות בינלאומי כמעט לכל יעד בעולם. כבר עכשיו יש תחושה שבשביל קפיצה קטנה לכרמים בריוויירה נוותר על פחות מעות מנסיעה בקו 966 של אגד. ולכן לא בטוח שזה הכרחי, ויש מצב שמספיק שכיות חן וחמדה בארץ כבר נפלו ברשת של משפיעניות. ובכל זאת כמה כיף למצוא עוד נקודות שהן כמו חו"ל אבל בארץ, לנסוע לטבריה לשבת, לחלום על מקום רחוק שהוא ממש בחצר האחורית. טבריה. יש לה הכול, היא על צלע של הר, על שפת אגם זוהר בטורקיז, אפשר לפעמים להרגיש את הנשימות העמוקות של חרמון הסבא, לראות את הירוק־עד של הגליל ובעונות מסוימות גם של הגולן והגלבוע. יש כבר בתי מלון, מסעדות, וטיילת. וגם נקודות לנעוץ במפה שהן שוות ביקור ממש מיוחד כמו שדרת הפלאפלים (אומנם שודרגה, ואולי שווה לחזור למקור), הרמב״ם ורבי מאיר. והיא חמה סחוניה דל מות. כמו תל־אביב, כמו קופנגן. אחח טבריה, טבריה לו היית.
יהודית טל
18. לסלול רכבת לאילת
אני ממש לא הראשונה שחשבה על רכבת לאילת. הרעיון עלה בכנסת כבר ב־1957. הרבה לפני שנולדתי והרבה לפני שאחותי החליטה להשתקע בעיר הדרומית. בינתיים הספקתי להעביר פה 27 שנים, להצביע בקלפי ארבע פעמים בשנה, ועדיין אין רכבת לאילת. מדי פעם הנושא עולה על הפרק, איזה מנהיג תורן מבטיח להניח מסילות, ומנהיג תורן אחר דואג להוריד את הנושא מהפרק. ואני? אני על האוטובוס לאילת, מנסה להבין אם מראש הייתי יכולה לבחור כרטיס ליד החלון או שזו גזירת גורל של אתר אגד. למען האמת, אני בן אדם של אוטובוסים. עם הצרחות של התינוקות, המסטיקים הדבוקים, העצירות הפתאומיות, משהו באחוות הנוסעים שרוטנים יחד על הנהג בנתיב ממול גורם לי להרגיש בבית. אבל עם כל חיבתי לאוטובוסים הישראליים ולדרים בתוכם, אני רוצה להיות באילת תוך חצי שעה.
רננה אנסבכר
19. לפתוח פריימרק
חייבים לפתוח פריימרק בישראל ודחוף. השאלה היא רק אם יהיה אפשר לשחזר את החוויה החוץ־גופית שהישראלים עוברים עם הגיעם למתחם. הרי אין שם באמת משהו מיוחד, וגם לא באמת הכי־הכי זול שם – ועדיין, לפני כל פיאצה, לפני כל פרש על סוס מברונזה שמסמל את לא אכפת לי מה – אני בודקת את היעד הבא של הנסיעה לפי הפריימרק. ומברכת שהחיינו כשנכנסים. את הנייד של אמא שלי אני לא זוכרת, אבל איזה צבע חולצה לכל ילד ואיזו מידה – אני שורקת מתוך שינה.
הבעיה היחידה בסניף ישראלי תהיה שלא יתאפשר לשחזר את ההצגה הכי טובה בעיר, הלא היא: בעל ישראלי בשיחת וידאו עם אשתו. הוא בדיוק בכנס / סקי / וואטאבר. שאם היא תכעס עליו או לא – סתם, נו, היא תכעס עליו בכל מקרה – אם היא תתרכך מהר או לא, תלוי בכמות שקיות הפריימרק שהוא יביא איתו. הצעירים כבר הבינו את יתרון הווידאו, חבל שלא את יתרון האוזניות. אלו שבגילי עוד לא הפנימו את הקונספט והולכים על שליחת תמונות. הוא מצלם לה קולב, מתיישב, ומחכה למוצא פיה. היא לא זמינה, הוא מתקשר, היא לא עונה ואני מאושרת עד הגג ונזכרת בכל הודעות "מצטער בפגישה לא יכול לענות כרגע" שקיבלתי במהלך צירי אמת. אז את זה תביאו לארץ, אבל רק אם זה מגיע בתוספת בעלים אבודים. תודה.
רביטל ויטזלון־יעקבס
20. לארח את האולימפיאדה
"הסיכוי היחיד שבמדינת ישראל תהיה רכבת תחתית הוא רק אם נארח את האולימפיאדה, וזה יקרה עשרים שנה אחרי שיהיה שלום במזרח התיכון", כך אמר לי אלכס גלעדי זכרונו לברכה, בפגישה שקיימנו בלשכת נשיא "קשת" ברמת החייל בתל־אביב לפני מספר שנים. גלעדי, שהיה חבר תקופה ארוכה בוועד האולימפי הבינלאומי ובמפיקים הבולטים של האירוע במשך זמן רב, הניח בפניי כמה קלסרים עבי־כרס, פרי עבודת גמר של שני סטודנטים ישראלים, שתיארה באופן מפורט ביותר את הדרך שבה ניתן יהיה לקיים את אירוע הספורט הגדול בעולם בארץ הקודש.
הרעיון היה להפוך את מרכז השרון לכפר אולימפי אחד גדול, לשפץ ולהקים מתקנים בכל הארץ ולהזמין את העולם לחגוג איתנו ספורט במשך 16 יום. בפועל, קשה לראות מדינה בסדר גודל שלנו מצליחה להרים פרויקט כזה שעולה הון תועפות, בנוסף קיים סימן שאלה גדול היכן בדיוק יישנו שני מיליון תיירים שיגיעו אלינו ומה נעשה עם כל המתקנים האלה כשכולם ישובו הביתה.
גם בתקופה שבה המציאות בחוץ מורכבת ולא פשוטה, כל זה לא משנה, כי זכות החלום עדיין קיימת. חלום שיהיה כאן שלום, כולל ומלא בכל המזרח התיכון במהרה בימינו, שיזיז קדימה את שעון החול האולימפי ויוביל לכך שמשחקי ישראל 2048 יֵצאו לדרך זמן קצר לאחר חגיגות מאה השנה למדינת ישראל.
דותן מלאך
21. לחזור לקרוא ספרים
יש לי חלום, אמר מרטין לותר קינג. גם לי יש חלומות, והנה אחד מהם. בחגיגות המאה למדינת ישראל יצוין – בטקס רשמי בהשתתפות שר החינוך, ראשת הממשלה ונשיאת המדינה – שישראל השיגה זו הפעם השלישית ברציפות את המקום הראשון במבחן אוריינות הקריאה הבינלאומי. לאחר שישראל דורגה בעבר במקום ה־29 במבחן פירלס, הבודק אחת לחמש שנים את אוריינות הקריאה בקרב תלמידי כיתות ד' ברחבי העולם, ומאז רק הלכה והידרדרה, יתברר שחל שיפור דרמטי במצבה והיא זינקה היישר למקום הראשון – לפני סינגפור, לפני פינלנד, לפני אנגליה.נשיאת המדינה תפרט את המהלכים שהביאו להישג הכביר: התוכנית לעידוד הקריאה, בעברית ובערבית, שפותחה מטעם משרד החינוך בידי קבוצת מומחים מגוונת המייצגת את כל חלקי החברה הישראלית; ייסודו של פרס "מרים רות" לספרות ילדים ונוער, שבדומה לפרס ספיר מזכה סופרים לילדים בהוקרה מצד הציבור ובמענקים כספיים משמעותיים שיאפשרו להם ליצור; וייסודו של פרס "אורה איל" לאיורי ילדים, שזוכה להכרה בינלאומית ומפיץ את שמם של מאיירי ישראל בעולם.
דנה אלעזר-הלוי
22. לתת כבוד לקולינריה
עולם המסעדות והקונדיטוריות בישראל לא נמצא במצב טוב. אנו אומנם רואים הרבה עסקים שנפתחים בתחום, אך מאידך רבים מהם נסגרים. אחד הגורמים לכך הוא שחסרים לאנשים בתחום הניסיון הנדרש וההשכלה המספקת. רבים מסיימים קורס קצר של כמה חודשים ומיד פותחים עסק. היציבות של תחום הקולינריה משפיעה על תחומים רבים כמו מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ומצב התיירות בארץ. ישראל צריכה להציב לה ליעד עד לשנת ה־100, למסד את לימודי הקולינריה והקונדיטוריה באמצעות תואר רשמי ורציני שבסופו יהיו כאן אנשים מקצועיים, אבל באמת.
מיקי שמו
23. להצליח לנחות על הירח
באפריל 2019, אזרחי ישראל ישבו מרותקים בהתרגשות למסכים בזמן שגשושית "בראשית" התקרבה אט־אט לכיוון קרקעית הירח, כל שנייה מקרבת אותה לנחיתה היסטורית – ואז היא התרסקה עליו כמו זבוב על השמשה הקדמית של מכונית. בארבע השנים שחלפו מאז, מדינות כמו ארה"ב וסין האיצו את התוכניות שלהן לשוב ללבנה וכבר הגיעו לשלב של לתכנן כיצד בדיוק ייראה הג'קוזי בתחנות החדשות שלהן שם, ובינתיים בישראל נשמעת בעיקר דממה.
זה לא שאנחנו לא מתקדמים בתחום. כמו בענפי טכנולוגיה אחרים, כבר עשורים שישראל נמצאת בקדמת הבמה בפיתוחים חדשים בחלל. אך בכל זאת נראה שמשהו לא מספיק בוער לאנשים שם בקונטרול. ויש בזה היגיון מסוים: חשבו לרגע על מה שיקרה אם ישראל תייסד תחנת חלל על הירח. בתוך כמה ימים, תוגש תביעה בבית הדין הבינלאומי בדרישה למסור חלק ממנה לפלסטינים, ומיד לאחר מכן חיזבאללה יפתחו מוצב קדמי קטן מצפון לבסיס ויתחילו לעשות רעשים של ג'יהאד עם רקטות קרטון קטנות. לכן, לא בטוח שמגפיים ישראליים רשמיים ידרכו על קרקעית הירח בשנים הקרובות. אבל אל תדאגו, זה לא אומר שלא יהיה לנו ייצוג שם. כי אם יש משהו אחד ש־75 השנים האחרונות לימדו אותנו, הרי זה שחמש דקות אחרי שתיפתח התחנה הראשונה על הירח, כבר יהיה שם חייל ישראלי משוחרר עם תרמיל קטן וחלומות גדולים. ועשר דקות לאחר מכן, הוא כבר ימצא שם בית חב"ד לחגים.
אלחנן שפייזר
24. להפסיק לפחד
אני מתקשרת אל בן הזוג שיצא מהבית, השיחה מועברת למענה הקולי. סיטואציה כזאת מיד מציירת אצלי בדמיון את הנורא מכול. הטראומות מיתרגמות לדמיון חי, פועם ומציאותי מדי. אלה כמה רגעים תמימים שהופכים לחיפוש אובססיבי בגופי התקשורת אם קרה ומה קרה – והנה לא קרה שום דבר, הכול כשורה, ותהיה בי איזו אנחת רווחה. הסיטואציה השגרתית הזאת שהיא בעצם לא נורמלית ופחד המוות משיחות שלא נענו הם חלק מסיפור על חיים בצל הטרור המגיח אל חיינו מפעם לפעם. מיציתי את הטריגרים והחוויות של הטרור על סוגיהם, הייתי רוצה שלום אמיתי כזה של יונה עם עלה של זית, חיים פשוטים נטולי חרדה שבהם לא מפחדים מהפחד.
שחר גרושקו
25. להישאר בחיים
ישראל כבר בת 75, לא אותה פרגית שהייתה. ואין מה לעשות, הגיל עושה את שלו. אנחנו רואים את זה בשטח. תראו אותנו ב־67', לוחמת בת 19 שיכולה לכסח את כל הזקנות שמסביב בשישה ימים. היום אפילו אין לה כוח לצאת למבצע פה בעזה, מטר מאשקלון. מלבישים לה כאפות והיא אפילו לא מגיבה, אין לה כוח כבר לקשישה. רק רוצה לשרוד עוד כמה שנים ודי. גם צריך לזכור שאת המדינה בנו האשכנזים, אז גם ההזדקנות בדמותם. אם התימנים, נגיד, היו אחראים על בניין הבית לא הייתי דואג מגיל 100, אלה עם כל חוויאג' מרוויחים לפחות עוד שנה. אבל ישראל זאת אחת שעד גיל 30 דיברה בעיקר יידיש, שפה שהמציאו כדי להתלונן על החיים. אחר כך באה העברית ששדרגה את התלונות לצעקות, והנה ברוך השם 75 שנה ואנחנו תכף הורגים אחד את השני. ועזבו את התיאוריה של שאולי על מלחמת אחים, אני מציע תיאוריה חדשה, הודנא.
בואו נחתום על הסכם הפסקת אש ל־25 שנה, שלפחות נוכל להגיד לעולם ששרדנו ביחד עד גיל 100. ואחר כך כבר נדבר איך ממשיכים. דחיינות היא הפתרון לכל בעיה.
עם ישראל חי, לבינתיים.
גיא הוכמן
עריכת הפרויקט: אהבה פז
