לאחר הירצחם של האחים הלל ויגל יניב נסע אליסף פרץ, ששני אחיו אוריאל ואלירז נפלו בעת שירותם הצבאי, לבית האבלים בהר־ברכה. "ישבתי שם מול רחל, האחות, ונשבר לי הלב", הוא מתאר. "אני יודע מה זה לאבד שני אחים. חשבתי שצריך מישהו שידבר את השפה שלה, שיבין את הכאב שלה. כשמדברים על חללים שנפלו בצבא או בפיגועים מתארים אותם כאילו אין להם חסרונות, אין מגרעות, הם מושלמים. אבל האחים והאחיות יודעים גם על הריבים הקטנים, על השטויות והצחוקים, על האנושיות".
כדי לחבק את האחים והאחיות השכולים הקים פרץ, יחד עם נוי פרי, אחות שכולה אף היא, את עמותת "האחים שלנו". "אנחנו באים לדבר עם אחים ואחיות. לא תמיד בשבעה, כי לפעמים זה יותר מדי עמוס, אבל כשפתאום אתה מדבר איתם בשפה שלהם, זה עושה להם משהו אחר", אומר אליסף. "פתאום הם אומרים 'רגע, מישהו אחר מבין אותנו'. זו לא עוד משלחת. אני אומר להם 'נדפקתם, אנחנו מאותה משפחה, בואו נחשוב יחד איך מתקדמים מכאן'. בשלב הזה הם עדיין לא יודעים את זה, אבל אתה הולך ביום־יום עם אח מת בתוך הלב".
הצורך לתת קול ובמה לאחים השכולים נבט בליבו של אליסף פרץ כבר ב־2016. בהשראת מיזם "זיכרון בסלון" הוא חשב על מפגשים שבהם אחים ואחיות שכולים יספרו את סיפורם. "הדבר הזה ישב לי בראש, כמו הרבה חלומות שיושבים לך ויום אחד מוציאים אותם לפועל", הוא אומר בחיוך. בהמשך הוא שוחח עם הרב והשר לשעבר שי פירון, וזה הציע לו לקדם את הרעיון עם נוי פרי, אחותו של טל יפרח שנהרג בקרב שג'עייה בצוק איתן.
"אליסף התקשר והציג את עצמו", משחזרת נוי. "ידעתי מי הוא, יש לי בחדר פתק עם ציטוטים של אלירז ואוריאל. הוא שאל אותי 'את אחות שכולה?', אמרתי 'לא'. זה היה לא הרבה זמן אחרי צוק איתן. הייתי נורא טרייה בשכול. לא הרגשתי אחות שכולה, לא הבנתי בכלל לאן אני הולכת. קבענו פגישה בבית קפה, ואז הוא אומר לי: 'ספרי לי את הזיכרון הכי טוב שיש לך מטל'. מאותו בית קפה קטן במודיעין התחלנו להריץ את 'האחים שלנו'".
אליסף פרץ: "עצם ההכרה וההתחברות שלנו יחד גורמת לריפוי. פתאום לאחים ואחיות שכולים יש מקום שבו הם יכולים לשחרר את העול המטורף הזה, את הדינמיקות המורכבות מול ההורים, מול האחים האחרים, מול החברים מהצבא. כאן אתם יכולים לדבר ולהיות מי שאתם ומה שאתם, בלי לפני ואחרי"
הם העלו אז פוסט לפייסבוק שמזמין אחים שכולים להצטרף אליהם, וקיבלו פניות רבות ומרגשות. אליסף: "אנשים אמרו לנו 'סוף סוף מישהו רואה אותנו. בפעם הראשונה מישהו שואל אותנו מה הסיפור שלנו, לא של אימא ואבא'. באותה שנה עשינו מאה מפגשים, אחד מהם עם ראש הממשלה נתניהו שסיפר על אחיו יוני".
במסגרת הקמת העמותה, קיימה נוי מאות שיחות טלפון עם אחים שכולים והזמינה אותם לקחת חלק. "כל שיחה הייתה שעה", היא זוכרת, ומספרת גם היא ש"לרובם זו הייתה הפעם הראשונה שאמרו להם 'ספרו לי את הסיפור שלכם'. לא של ההורים שלך, לא של אח שלך שנהרג, אלא מה הסיפור שלך, איך אתה חווית חמישים או שלושים שנה בשכול. הם התחילו לבכות לי בטלפון, ופתאום הייתי סוג של עובדת סוציאלית או פסיכולוג של אחים שלא טיפלו בהם שנים".
קומיקס, שירים וסיורים
בשנים האחרונות התקיימו בחסות העמותה, ברחבי הארץ וגם בחו"ל, למעלה מ־2,500 מפגשים עם אחים ואחיות שכולים, ששיתפו את סיפורם ואת סיפור האח ופתחו צוהר לעולם השכול בעבור ישראלים רבים. ביום הזיכרון הקרוב יתקיימו למעלה מ־400 מפגשים כאלה (ניתן להירשם למפגשים באתר העמותה).
לצד המפגשים, וברוח המוטו שמלווה אותה, "בחייהם ציוו לנו את החיים", העמותה מקיימת פעילויות של עיבוד השכול דרך אמנות, יצירה וכתיבה. כך למשל, לקראת יום הזיכרון הנוכחי יצא לאור ספר קומיקס לילדים, שמאיירים שונים ציירו יחד עם אחים שסיפרו על רגע אחד עם אחיהם (ניתן לרכישה בחנויות סטימצקי); התקיימה סדנת כתיבה שמתוכה נולדו שמונה ספרי ילדים שכתבו אחיות שכולות, ואמורים לצאת לאור; משוררים וסופרים נרתמו לכתוב שירה ופרוזה יחד עם האחים והאחיות על החוויות המשותפות עם האחים שנפלו.
"אנחנו בונים מאגר של שירים אישיים ליום הזיכרון, שמבטאים התמודדות של אחים ואחיות מהעיניים שלהם", מסבירה נוי. "טקסטים מחודשים שמנציחים את החללים עצמם, עם שם ופנים". מיזם ייחודי נוסף הוא סיור יום הולדת "אחים לדרך", בעקבות האח שנפל, עם מורי דרך סביב תחנות חייו. עוד מציעה העמותה ליווי מקצועי לאחים שכולים שכותבים טקסטים אישיים ומעלים אותם מול קהל במסגרת "פואטרי סלאם". השניים מוסיפים ומציינים כי לפני כשנה עבר בכנסת, ביוזמת ובדחיפת העמותה, חוק הכרה באחים ואחיות שכולים, המעניק להם הטבות שונות.
"ברוך השם אין במדינת ישראל מלחמות גדולות, כך שהגיל הממוצע של ההורים השכולים הוא מעל 75", מציין אליסף מניע נוסף להקמת העמותה. "הם מתבגרים, מזדקנים, קשה להם לדבר ולהגיע. הבנו שהאחריות להביא את האחים שלנו אל קדמת הבמה היא עלינו".
מה למדת בשנים האחרונות על האחים השכולים?
"הרבה אחים היו שקופים. קצינת הנפגעים מדברת איתם, הם מגיעים לטקס, אבל אף אחד לא באמת רואה אותם. הם תמיד קצת מאחורה. אומרים להם 'תהיו חזקים בשביל ההורים', כלומר אל תעצבנו אותם, תהיו נחמדים. כל הזמן צריך ללכת על ביצים. עצם ההכרה וההתחברות שלנו יחד גורמת לריפוי. פתאום לאחים ואחיות שכולים יש מקום שבו הם יכולים לשחרר רגע את העול המטורף הזה. לשחרר לפעמים גם את הדינמיקות המורכבות מול ההורים, מול האחים האחרים, מול החברים מהצבא. כאן אתם יכולים לדבר, כאן אתם יכולים להיות מי שאתם ומה שאתם, בלי לפני ואחרי.
"נוצרה קהילה של אחים ואחיות שנפגשים ותומכים אחד בשני. יש ארגונים שתומכים במשפחות כמו יד לבנים ועוד, אבל הרבה פעמים השיח היה סביב השכול והמוות. אנחנו אמרנו 'אל תדברו רק על האח שנהרג. תדברו על עצמכם, איך אתם ממשיכים לחיות את החיים שלכם'".
נוי מחזקת את הדברים: "כשאימא שלי מתחילה לספר על טל, היא מספרת על רגע הנפילה. אני מתחילה עוד מלפני שהוא נולד. כששאלו אותי מה אני רוצה מתנה ליום הולדת, ביקשתי אח. זה סיפור אחר. כשאליסף מספר את הסיפור שלו בהרצאות אנשים צוחקים וזה כיף, כי זה סיפור של חיים. בהרצאות שלי אני לא מספרת איך טל נהרג, ואם נודה על האמת אני גם לא בדיוק יודעת. זה לא רלוונטי מבחינתי. הסיפור הוא של חיים לפני וחיים אחרי, סיפור של התמודדות ושל אֵבל, אַבָל עם המשכיות וראייה קדימה.
"ברגע שטל נהרג", ממשיכה נוי, "כמו שהוא הפך להיות אח של כולם, באיזשהו מקום אני הפכתי להיות נוי של כולם. אני צריכה לדאוג להורים שלי, לדאוג להנצחות, לספר על טל. כי אם אני לא אדבר אותו, אף אחד לא ידבר אותו. הפכתי להיות עובדת בהנצחה, רוצה או לא רוצה". בהקשר הזה, אומרת נוי, מעבר לרצון לספר את סיפורם של האחים, העמותה מבקשת "לחבר את החברה הישראלית לסיפור הזה ממקום הרבה יותר נגיש. להכניס את הפרה הקדושה הזו לתוך הסלון. לקחת את סיפורי השכול ואת הפחד להסתכל בעיניים של המשפחות, ולהנגיש את השכול".
געגוע חמוץ מתוק
אליסף, בן 36, הוא ראש אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים, נשוי לנועה ואב לשלושה. נוי, בת 31, היא עצמאית בתחום השיווק הדיגיטלי ורווקה. בחיי העמותה אליסף הוא החולם, ונוי היא אשת השטח שמורידה אותו לקרקע.
כשני אחים שכולים בעצמם, הם מצליחים אפילו להעלות חיוך סביב הנושא הטעון של השכול. "בוא נשים את זה רגע על השולחן, יום הזיכרון זה החג שלנו", אומרת נוי. "האולימפיאדה של השכול", מוסיף אליסף, ונוי מסבירה: "זה לא החג השמח שלי, אבל מאז שטל נפל לא חגגתי יותר חגים. אליסף, לך יש משפחה, ילדים, אתם חוגגים. לי אין חג מהרגע שטל נהרג. הזמן היחידי שבו הבית שלנו נפתח לאורחים זה ביום הזיכרון. אני קונה בגדים, מתכוננת מראש, מכינה טקסטים, אנחנו עושים קניות".
לפעמים אתם שואלים את עצמכם איך החיים שלכם היו נראים אם לא?
אליסף: "אני תמיד שואל את עצמי – האם אליסף היה כמו שהוא היום, עם אמביציה ועם הרצאות?"
נוי: "בוודאות לא, המוות הזה שינה את החיים שלך ב־180 מעלות. אתה לא אליסף שהיה. אבל זה לא רלוונטי, כי אלה החיים. נוי של היום לא תחזור להיות נוי של פעם. המסלול שבחרתי בחיים, העבודה שלי בעמותות, הבחירה שלי לפעול בקהילה, בחברה – זה הרבה בזכות העמותה ובגלל המוות של טל. בלי זה לא הייתי מי שאני היום, עם רגישות וחמלה כלפי אנשים. ברגע שאתה מאבד מישהו, פתאום נפתחת לך הראייה. אתה מתייחס לדברים אחרת".
אליסף: "יש משפט של הרבי מקוצק, האדם נברא כדי להרים את השמיים. בסוף אני מרגיש שמה שעשינו כאן זה לקחנו את השמיים שהיו שחורים ואפורים וסגורים, ופתחנו אותם, והם הרבה יותר כחולים. יש עננים שחורים, הם אף פעם לא ייעלמו, אבל במקום ליפול לאבל, הרמנו את השמיים. כשאני מרים טלפון ואומר לנוי 'יאללה, הולכים לעשות עוד פרויקט, עושים עוד התנדבות' – אני מבין שזו הדרך שלי להציל את עצמי מעצמי, מהייאוש, מהדכדוך, מהכאב".
נוי: "אין לנו דרך אחרת. הורים שכולים יכולים לפעמים לעצור את החיים שלהם, אחים לא. אני חייבת להמשיך, אני חייבת לבחור בחיים. אני קמה בבוקר ובוחרת בחיים. זה לא מובן מאליו, כי יש ימים שלא בא לך לבחור בזה".
אליסף: "אין אצלנו בעמותה דיכאון. יש געגוע, יש כאב, אבל געגוע חמוץ־מתוק כזה, כאילו עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כמה פעמים נוי אמרה לי, 'אם טל היה רואה אותי הוא היה גאה בי'. אמרתי לה 'בשביל משפט כזה היה שווה להקים את כל העמותה'. אני יודע שאנשים יוצאים מהמפגשים והופכים לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר סבלניים. הם מסתכלים על המשפחה ועל החברים שלהם ואומרים 'אולי פה אני מפספס בחיים, אולי פה אני צריך להגיד תודה'. אז עשינו משהו".
המפגש עם אליסף ונוי מתקיים בימים שבהם הארץ מלאה הפגנות ומחאות, והם חשים שבתקופה כזו הפעילות שלהם חשובה במיוחד. "אני מרגיש שהשנה יש לנו משימה כפולה, כי באיזשהו מקום הציבור צמא לזה, לאפשרות להיפגש סביב התקווה", אומר אליסף. "אם יש משהו מאחד שאנחנו יכולים לעשות ביום הזיכרון, זה להפגיש אנשים עם אחים ואחיות, שידברו על הטוב המשותף, על הקרבה ונתינה ועל שותפות גורל".
