"על משכבי בלילות" הוא רומן אפי, היסטורי והרואי. ביד רגישה נטווה ההיבט האינטלקטואלי בקווי עלילת האהבה הניצבת בקדמת הרומן, כדיאלוג אפלטוני, אבל רומנטי ודרמטי, א־לה רומן מהמאה התשע־עשרה. זרזית העלילה כולה, המשרטטת וממחישה את דיוקן טרומפלדור במלוא אנושיותו, היא דמות סוקרטית נשית, אהובתו הבדיונית של יוסף טרומפלדור, אֶמָה לבונטין.
המחברת ניחנה ביכולת פיגורטיבית מעולה ועוצמתית. כמו בסצנה הנוגעת ללב בעמ' 203, כאשר אבלה של הגיבורה על מות ארוסה בקרב על הסוֹם במלחמת העולם הראשונה, מכריע אותה, ונדמה שהטבע כולו פועל כנגדה ומבודד אותה בצער נטול נחמה: "הכריחה את עצמה לנוע, אולי אם תזוז הרִיק ייסוג. אלא שהכאב לא התעמעם, רק תפח והתפצח כפצצה המשלחת רסיסים… השמים נקרעו בקול רעם עז, ברקים פיצחו מעליהם זה את ראשו של זה, וגשם שוטף החל לרדת. גשם ארסי ומריר, חודר, דוקר ומרטיב עד לשד עצמות, לעג לה בצחוק ברקיו".
שימו לב לאופן שבו "סרט המלחמה" המציג בפנינו את קיבעונה הטראומטי של הגיבורה בעבר מוקרן לנגד עינינו מתודעתה הסובייקטיבית, כשאנו צופים בעת ובעונה אחת בשתי מציאויות שונות – מציאות שדה הקרב בעבר, המשוחזרת כחלום סוריאליסטי של הלום קרב ומושלכת על תמונת המציאות הממשית של הגיבורה בנוף הטבעי על שפת הנהר בלילה. אֶמה נאבקת במוות. בכך אהובת טרומפלדור היא האלטר־אגו שלו, הצופנת את תמת היסוד של הרומן: "הכריחה את עצמה לנוע, אולי אם תזוז הרִיק ייסוג".
לופז ממחישה את קורות הציונות על רקע מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית, הפוגרומים באוקראינה והיישוב היהודי בארץ ישראל, ועושה עבודה נהדרת בשימוש בדמויות כאמצעים לתיאור המציאות ההיסטורית. אך ההיבט האינטלקטואלי־מסאי שברומן, היבט דיאלוגי־ויכוחי, שהציב אותי כצופה במעין מחזה־תזה במרחבים האפיים של הרומן ההיסטורי, הוא ששבה את ליבי. זהו רומן חברתי־פוליטי, המציג באופן אפי־דרמטי סבך של קונפליקטים החוברים למסכת אחת: האם האדם במהותו הוא אינדיווידואליסט או קולקטיביסט? מבחינה מוסרית, הראוי שיהיה אגואיסט או אלטרואיסט? ופוליטית, קפיטליסט או קומוניסט? וכנגד האנטישמיות יש להתבולל או להיות ציוני? וגם ברמה הפסיכולוגית – הקונפליקט בין הנפש הגברית לנשית, הרצון לאהבה כנגד ההדחקה והפחד מאינטימיות. וברמה המטאפיזית: המאבק בין ארוס לתנטוס, לחיים או למוות.
איש רוח ומעשה
הדילמה המרכזית ברומן היא הבחירה בחיים או במוות. אֶמה, גיבורתו, בוחרת באֶרוס, בחיים בהקשר הרומנטי־מיני, כפי שהדבר התבטא בעבר הטרום־עלילתי בעזיבתה את גבריאל דה־מדינה למען תום, וכעת בחתירתה להגשמת יחסיה עם טרומפלדור. אך זאת רק בתום מאבק פנימי קשה בין אֶרוס למוות, המגולם באבלה על מות ארוסה במלחמה. הגיבורה בוחרת בחיים בהקשר הרחב והמהותי, ובמעשה היומיומי שלה בעבודתה כאחות מצילת חיים בנסיבות מלחמה ופוגרום. טרומפלדור מצידו מבכר אֶרוס רוחני־פוליטי על פני נישואין. התמה המרכזית בספר משתקפת גם בעלילות המשנה, כמו ביחסים בין מזכירת ז'בוטינסקי, רוז, שמפגשה עם טרומפלדור מניע אותה ממוות ומעיר אותה לחיים.
הריאליזם ברומן נוקב, הולך עד קצה הגבולות; המתח בין המציאות האכזרית לבחירה הרומנטית הנחושה מרגש וחשוב. מה שהופך את גיבור הרומן של אסייג־לופז לדמות ריאל־רומנטית הוא מחויבותו המוחלטת לאילוף המציאות ביד החזון, מחויבות עילאית למוניזם. קראתי ולא יכולתי שלא לדמיין את יוסף טרומפלדור, הגבר הממשי שחי ונע בעולם, נשם, אהב, כאב; לא זה ששוּטח כגיבור מת במיתוס שנרקם סביבו.
בעטיפת הרומן נראה דיוקן לא מוכר של טרומפלדור בצעירותו, על משטח כהה. התצלום מביע את שיח היחיד (במובחן מהקולקטיב ותפיסת מיתוס טרומפלדור), את מיקוד התודעה והרצון מחד, ואת הכאב, הד המאבק והקורבן, מאידך. כל זה משתקף בסתירה בין הדף המצהיב בכתב יד, ובין הפרגים המסמלים את דם־הקורבן ואת מלחמת העולם הראשונה. ובצבעי הבלדה: אדום, שחור, לבן.
באחרית דבר מתארת הסופרת את המחקר המקיף שהיווה בסיס לכתיבתו, במסגרת כתיבת דוקטורט על יצירתו של טרומפלדור. השילוב בין המחקר לפרוזה הוא מרתק. אסייג־לופז, מתברר, שילבה בדיאלוגים ובהרהורי טרומפלדור את כתביו, וכך עשתה גם לגבי הדמויות הציוניות האחרות המופיעות ברומן. מתוך העלילה, הדיאלוגים, ודברי המספר הכול־יודע, נחשף האינטלקטואליזם המרשים של טרומפלדור ומשייך אותו לדור הנפילים שעוד הושפע מן הנאורות.
טרומפלדור, אנו מגלים, לא היה "רק" איש צבא. הוא התאפיין בשילוב בין איש רוח לאיש מעשה, בדומה לאבותיה המייסדים של ארצות הברית ולאבות המייסדים שלנו – הרצל ובן־גוריון. אהבת הדעת והלימוד הדריכו את פועלו. כאשר שימש מנהיג לצעירי "החלוץ", הלוא הם בני העלייה השלישית, הוא התנגד לעליית סטודנטים שלא סיימו את לימודיהם, כי "גם משכילים נחוצים לנו". בכך מתבטאת תפיסת האחדות הרוחנית־חומרית שלו, שניצבת במלוא תפארתה מול המטריאליזם המרקסיסטי־ציוני שהוליד בוז כלפי ההשכלה בשם עבודת האדמה, וגלגולו המאוחר באנטי־אינטלקטואליזם הישראלי שנצרב בו הבוז ל"יורמיות". ייתכן שמסורתו והכשרתו הצבאיות של טרומפלדור התמזגו עם האינטלקטואליזם היהודי והמשכילי שלו והשפיעו על גישתו המעשית לרוח והרוחנית לחומר. טרומפלדור השכיל לחיות את המוחשי והמופשט כרצף אחד, שילוב שרבים מחמיצים.
האהבה מנצחת
אחת הסצנות שנצרבו בי מצויה בחלק השני של הרומן, "פטרוגרד", בעת שהפוגרומים משתוללים באוקראינה על רקע המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים. בלב הסערה נקלעת אמה, אהובתו הבדיונית של טרומפלדור, לעיירה יהודית ומתארחת בביתו של רב הקהילה. הרב מציע לה לינה ומזון עם בני ביתו, למרות המחסור והרעב שהמיטו המלחמה והמהפכה. אמה מתחבטת בהגיונם של מעשי הרב, שסיכן את חייו כדי להביא חייל יהודי לקבורה. הרב שואל אותה מהי המשמעות עבורה להיות יהודייה, ואמה משיבה כפי שהיא סבורה שהרב מצפה ממנה, במניית מצוות (הדלקת נרות, שמירת שבת וכדומה). לא שאלתי מה עושה יהודייה, הוא אומר לה בחיוך, ומשיב בעצמו: "להיות יהודי פירושו להיות אף על פי… מה שהחיים יזמנו לנו". בעלילת המשנה הזאת מתגלמת היהדות כמרד מטאפיזי של התודעה כנגד הדטרמיניזם של החומר. השלכתה על הסיפור המרכזי מסמנת את המרד של טרומפלדור, המתבטא באורח פעולתו ובאתוס שמניע אותו ושהוא מנסה להקנות לסובביו.
הקורא אינו חף מידע היסטורי. תל־חי מרחפת מעל הספר עוד לפני פתיחת העמוד הראשון. לכן הניגוד הטרגי בין הנצחת טרומפלדור כגיבור־מת ובין חיותו ברומן מרתק. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה משמעות הבחירה בארמז ל"שיר השירים" בשם הספר, יחד עם המשפט הפותח: "גם הגדולה שבאהבות היא רק הפוגה זמנית של בדידותנו". האם היא אמורה לדרוך אותנו לקראת האירועים הטרגיים הצפויים להתרחש? האם עלינו לצפות שלא הכמיהה לאהבה תעיר את האהובה, אלא חרדת המוות? כלומר, האם הרומן, בניגוד ל"שיר השירים", מתחולל בהיפוך הארוס בתנאטוס?
גדולת הסופרת והמרד המטאפיזי שלה מתבטאים דווקא ביחס ההפוך שהיא מכוננת בין ההיסטוריה ( Histoire – המציאות כפי שהיא) ובין הסיפור (Story – המציאות כפי שהיא ראויה להיות), בהיפוך התנטוס בארוס. על ידי כך שהיא מותירה את התנטוס מחוץ לרומן, והצופן הארוטי הוא שמוטבע עמוק בנפש הקורא.
דינמיקת האהבה בין טרומפלדור לאמה משתקפת היטב בארמז לשיר השירים. האהבה מעוצבת כחיפוש אינסופי, כחתירה המתמדת לנראות האל (האידאל) באהוב, השתקפות האינסופי בסופי, המעורר את הפחד מאובדן האהבה – מאובדן ההשתקפות הזאת, מאיום הסופי (החומר) על האינסופי (הרוח). כמו בשיר השירים, טרומפלדור ואמה צריכים להתגבר על השומרים הפנימיים (הפחד מן האהבה) והחיצוניים (איומי המלחמה). במישור הזה של המאבק, האהבה מנצחת ברומן, כמו בשיר השירים. האהובה אוחזת באהוב ולא מרפה.
החטא הטרגי
טרומפלדור מתגלה כגיבור רב עוצמה, המאלף את טבעו ברצונו ומסוגל לגבור על מכשולים ואויבים. אלא שחטאו הטרגי הוא טבעו הנדיב, המכשיל אותו באי־זיהוי האויב הפוליטי הפנימי המתגלם בישראל שוחט, ששולח אותו, כדוד את אוריה החיתי, למות במקומו. טרומפלדור הקומוניסט האידאליסט עיוור לנקודת התורפה שבתפיסתו הפוליטית: איום הטוטליטריזם הטמון בקומוניזם. לפיכך הרומן עשוי להיקרא כאפוס על הניגוד הטרגי בין התייחסותו של הגיבור לעולם כאל רֵעַ, ובין הרֵעַ המתגלה כאויב. נדיבות הגיבור היהודי טרומפלדור כלפי העולם, ביטוי לאמונתו בנדיבות בורא עולם, נענית בהקרבת התפיסה היהודית הרוחנית על ידי המטריאליזם הדיאלקטי – היפוך הארוס לתנטוס.
אלא שאמנות הסיפור הופכת את הקערה על פיה. בחירת הסופרת בחיים ולא במוות צורבת תודעה זו כהיפעלות הקורא. אכן האֶרוס, האהבה – הנעורים הנצחיים של הנשמה, נשמות הדמויות הגיבורות שלה – מנצחות בספר. הנשמה הנדיבה מנצחת את הרוע ומונצחת בתודעתו ובנשמתו של הקורא. יפה שהרומן, הפותח במודעות הגיבורה, לאחר מות האהוב, לְהֶיות האהבה רק הפוגה מן הבדידות, מסתיים באינסופיות הארוס. מבעד לתשוקה לאישה ולארץ חווה טרומפלדור את החוויה המטאפיזית, את אינסופיות הבריאה – חוויית הראשית. המפגש בין טרומפלדור לאהובתו בחוף הים הוא מפגש בריאה, כבציורו של מיכלאנג'לו "בריאת האדם". חול הים מסמן את ההבטחה לאברהם להרבות זרעו כחול אשר על שפת הים לרוב. זאת, והעובדה שהגיבורה מקפידה על ערך ההיטהרות, מצביעים על חשיבות התודעה היהודית של טרומפלדור.
ביהדות הבחירה בחיים ובטוב היא מצווה, והיא מאפיינת את הדמויות ברומן. הארוס וברכת הפרייה והרבייה נועדו על מנת שהנברא בצלם יפעל כבורא, ישלים את הבריאה וירבה את טובה. בכך עוסקים גיבורי הרומן, וצופן זה נצרב בהם: המרד של הרצון כנגד החומר כאתוס היהודי המשקף את אקט הבריאה של הבורא יש מאין, או בלשונו של טרומפלדור: "מי שרוצה לתקן מה בחיים אין לו ייאוש בכלל"!
יהודית אוריה היא משוררת ומוזיקאית, מרפאת בשיאצו וחוקרת היסטוריה צבאית
