מסע אל שפך ים המלח מגלה את מקור הסכנה לתופעת הטבע העולמית

הדרך לים המלח בהליכה ארוכה מכפי שזכרתי. דקות רבות נדרשות כדי להגיע לחוף נווה מדבר, שנראה כמו מקום שננטש על ידי יושביו ורק כמה אמיצים מתעקשים לשמור עליו מתפקד. על שפת הים אני מבחינה בסירת מנוע ולידה עומד נעם בדין, שמאיץ בי להיכנס.

בסירה נמצאים גם עמי סיני, מעביר סיורים חקלאיים מקיבוץ קליה, הסקיפר אמיר גרין, ארי פרוכטר, שותף בעמותת "ים המלח בהתחדשות" ושני נציגים של צה"ל.

"אנחנו בדרך לעשות היסטוריה", מכריז בדין, "לראשונה באזור הזה יוצאים מכאן לשיט ואנחנו הולכים יחד עם נציגי הצבא לבדוק את שפך הירדן, נקודה מאוד אסטרטגית באזור. לקח לנו כמה חודשים טובים להביא סירה לים המלח. זו הייתה אופרציה רצינית".

המנוע מתחיל להרעיש. רוח טופחת בפנינו וטיפות מים שמנוניות ממלאות את המושבים. החופים מתרחקים מאיתנו והמים נצבעים בגוון טורקיז. ומעל כל אלה, מרחף איזה קסם. אנחנו פה לבד, צופים על חופי ישראל מהצד שמעטים האנשים שזוכים לצפות בו.

נעם, למה אנחנו כאן?

"כי כדי להנגיש לציבור את שורש הבעיה של ים המלח צריך לבוא ולראות אותה בעיניים. לא כולם מודעים לכך, אבל בעצם כל מקורות המים של ים המלח התייבשו לגמרי".

נעם בדין: "ברגע שיש תופעה של בולענים אף חברת ביטוח לא תקבל אחריות, וזה חלק מהסיפור של ים המלח, הכול כאן רעוע. אי אפשר באמת לבנות כאן דברים לטווח ארוך כי הנוף משתנה ללא היכר, ובזמן קצר יחסית"

למה חשוב שיהיה ים המלח?

"לא סתם מדובר באתר מורשת לאומית ובמקום שהיה מועמד לאחד משבעת פלאי עולם. יש כאן את העניין התנ"כי שהתחיל עוד לפני ים המלח, שזה הסיפור של אברהם ולוט וסדום ועמורה. זה סיפור שמדבר להרבה אנשים, במיוחד נוצרים, ואליו נוטים לייחס את המליחות של הים. אבל מה שבאמת מעניין אלו החיים שיוצאים מתוך ים המוות. אפילו תופעת הבולענים שהורסת פיזית את החופים מייצרת פה חיים. המים בבולענים הם מתוקים, ובמים המתוקים האלה יש גם צמחייה ודגים. יש שם מיקרואורגניזמים שגורמים לפטריות המלח היפות שכולנו מכירים שמתחילות להיווצר. יש תהליכים אקולוגיים מרתקים שקורים כאן, וגם הים עצמו הוא ייחודי, כי יש בו שילוב של 26 מינרלים ומלחים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם, חצי מהם מצויים רק כאן. המינרלים האלה גם עוזרים למדינות מתפתחות בעולם בחומרי דישון, למשל, ומזרזים את הגידולים החקלאיים במקומות שהאוכלוסייה שלהם גדלה בקצב מהיר. לים המלח יש קשר ישיר לשמירה על מקורות המזון של חלק מאוכלוסיית העולם".

בדין (40) מתגורר בתקוע, נשוי ואב לשניים. הוא צלם עיתונות במקצועו ומרצה בינלאומי שמתמקד בהצגת ישראל לעולם. הקשר שלו עם ים המלח החל לפני שבע שנים, והוא רואה בו יעד אסטרטגי להצגת ישראל.

"התחלתי את דרכי כצלם מלחמה בשדרות", הוא מספר. "רדפתי אחרי הקסאמים והקמתי שם מרכז תקשורת חברתית כדי להציג את הפנים האנושיות מאחורי הכותרות. לקחנו אירוע שלא קיבל תהודה בקהילה הבינלאומית והפכנו אותו לסיפור. זה הוביל לכך שהרבה אנשים רצו להגיע לשם ולחוות את העיר מקרוב. התחילה תיירות חינוכית, וגם קבוצות של תגלית הגיעו. שם גיליתי שכאשר מספרים סיפור של מקום זה יכול גם להוביל לשינויים חברתיים ופוליטיים. עכשיו עברתי מהדרמה האנושית של שדרות לדרמה הסביבתית שקיימת בים המלח.

"כשהגעתי לפה לראשונה, הבנתי למה המקום הזה נחשב לפלא עולמי, אבל לא הבנתי את הסיפור לעומק. רק אחרי חמישה חודשים, כשיצאתי לשיט וראיתי איך הכול השתנה ללא הכר, הסיפור היכה בי באופן הכי חזק שיש".

באיזה אופן?

"אני עד לדרמה הסביבתית שמתחוללת כאן. אני רואה את הים משתנה שנה אחרי שנה. מדובר ב־600 בריכות אולימפיות שמתאדות כל יום. זה מטורף. עד שלא פגשתי את הים באופן אישי, לא הבנתי במה מדובר. אלו דברים שאפשר לחוות רק באופן פיזי. אתה בעצם מגיע לכל החופים שאי אפשר להגיע אליהם, רואה את השינויים בזמן אמת. 98 אחוז מהחופים של ים המלח סגורים ואין לציבור גישה אליהם. רק שלושה חופים בצפון ים המלח פתוחים – נווה מדבר, ביאנקיני וקליה. כל אזור עין בוקק והמלונות כבר למעלה מ־40 שנה לא מחובר לצפון ים המלח, וממילא אלו בריכות מלאכותיות".

מפעלי ים המלח, מסביר בדין, הם רק חלק מהבעיה. "יש עכשיו קואליציה חדשה של כל מיני ארגונים ירוקים שמתמקדים, בטיפול בפגיעה הסביבתית של המפעלים, וזה נהדר וחשוב מאוד, אבל זה רק חלק מסיפור גדול יותר. הסיפור הוא לא כמה מים אנחנו שואבים מים המלח, אלא כמה מים נכנסים אליו – שפך הירדן הוא נקודה אסטרטגית שבה ניתן לראות את המפגש של שני אוצרות הטבע של ישראל שאמונים על כך".

הפרויקט של בדין, שבמסגרתו הוא מתכנן להוציא סיורים מושטים לאזור הזה, הוא אחד מהמיזמים של עמותת "ים המלח בהתחדשות" שמטרתה ליצור מודעות לשיקום אוצרות המים של ישראל באמצעות הסברה וחינוך.

"אין חשוב יותר מלראות בעיניים", הוא מסביר. "אין כמו להתרטב, לגעת, להתלכלך ולהגיע למקומות האלו, שחלקם התגלו רק לפני כמה שבועות. כשמגיעים לשפך הירדן ניתן לראות איך הוא יבש כמעט לגמרי. פחות מעשרה אחוז מנהר הירדן זורם היום לים המלח, ורוב המים מזוהמים לגמרי בגלל שפכים מהצד הירדני. קאסר אל־יהוד מזוהם לגמרי בגלל השפכים האלה. כרגע הנקיק הקטן שנכנס לתוך הים יוצא מהצד הירדני, ולכן גם אין לנו אפשרות לראות בעיניים את הנקודה שמחברת בין שני גופי המים. אנחנו רק מתקרבים אליה. אבל חשוב לנו לפחות להציג לאנשים את שורש הבעיה".

אמיר גרין, סקיפר: "ים המלח הוא מקום לא צפוי לשיט. בבת־אחת יכולה להופיע פה רוח דרומית חזקה שמרימה גלים גבוהים יחסית. גלים גבוהים בים המלח יכולים להגיע למטר-מטר וחצי, כשכל גל מבחינת משקל הוא פי שניים מאשר מים רגילים, כי המים פה הרבה יותר כבדים"

ומהי בעצם?

"מקור המים ההיסטורי של ים המלח התייבש, והמים של נהר הירדן משמשים לצרכים אחרים, בעיקר של הצד הירדני. לפי הפרסומים יש כאלף משאבות בצד הירדני ששואבות כל טיפת מים, כי ירדן היא המדינה היבשה ביותר באזור, הרביעית בעולם ביובש שלה. אין להם בכלל מים מתוקים, וישראל מספקת להם למעלה ממאה מיליון קוב מים. הממשלה הקודמת אפילו הכפילה את המכסה, אבל זה עדיין לא מספיק. בעמאן יש להם רק פעם בשבוע מים בברזים".

כמה מים ים המלח צריך בשביל לייצב את עצמו ולחזור לנקודת האפס?

"כ־750 מיליון קוב מים. זה שווה ערך לחמישה מתקני התפלה שיש בישראל שמספקים 70 אחוז מתצרוכת המים שלנו ואף יותר מזה. למרות האופוריה שיש בישראל כאילו פתרנו את בעיית המים באזור, זה לא נכון. אין לנו מספיק מים כדי למלא את ים המלח. גם אם נפתח את סכר דגניה, הירדנים ישאבו את המים כי להם אין מספיק. עד שלא תיפתר בעיית המים הירדנית, לא תיפתר גם הבעיה של ים המלח".

מסיבה זו, מסביר בדין, ההתמקדות במפעלי ים המלח כגורם המרכזי לבעיות שנוצרו בו איננה מבוססת מציאות. "מפעלי ים המלח ששואבים מהחלק הצפוני של הים את המים הם רק כ־25 אחוז מהסיבות. אבל משום מה כל התקשורת והגופים הירוקים שמים את הפוקוס בדרום, על המפעלים והתעשייה, ושוכחים להסתכל צפונה ולשאול מה קורה שם. מה קורה לירדן ולכנרת. גם אם הקמפיינים שלהם יצליחו, הם יפתרו רק רבע מהבעיה. לכן אנחנו מנסים לחתור לשיתוף פעולה אזורי של כמה גופים, שיבחנו את כל העניין בהסתכלות מערכתית יותר רחבה".

מוזר שגורמים שמפיקים תועלת מים המלח פועלים נגדו ומביאים גם את עצמם לכיליון. אין להם אינטרס לשמור עליו?

"זו שאלה טובה. העניין הוא שלא כולם חושבים 20 שנה קדימה. הם חושבים על הכאן ועכשיו. נשמח שהם ייטלו חלק בפתרון".

בהקשר הזה, מסביר בדין, מעניין להשוות את ים המלח לפלאי עולם אחרים. "אני לומד מדרכי השימור שלהם. למשל למדתי מהמקרה של האגם המלוח העתיק ביותר בצפון אמריקה, אגם מונו, שבו יצא לי לבקר. שם דחפו שתהיה רשות אחת שאחראית על האגם הזה, אחת המטרות שלנו שזה יהיה המצב גם כאן. כבר השקענו בעורכי־דין שיחקרו את העניין כדי לראות איך להקים גוף אחד אחראי שיהיה הכתובת".

אבל מצוקת המים של ים המלח היא לא עניין שחדש. מה נעשה עד עכשיו?

"הפתרון היחיד שהונח על השולחן של ישראל וירדן לפני כ־25 שנה הוא תעלת הימים, שאמורה הייתה לפתוח זרימת מים לים המלח. אבל הפתרון הזה ירד רשמית מהפרק בשנה שעברה. הרעיון היה לבנות את אחד ממתקני התפלת המים הגדולים בעולם בעקבה, והבנק העולמי אפילו התחייב לתקצב את זה, אבל שום דבר לא התקדם. כיום אין בצד הישראלי או הירדני שום תוכנית סדורה להצלת ים המלח, ובגלל כל הבלגן הפוליטי בישראל, זה גם לא בסדר העדיפויות".

מה הממשלה עושה בעניין?

"כשכל כמה זמן מתחלפת ממשלה, אין עם מי לדבר. לפני כמה שנים ביקרתי בשדולה להצלת ים המלח בכנסת והייתי בשוק מאיך שהדברים מתנהלים שם. כל המומחים והרשויות הקשורים מגיעים, מדברים איזה שתי דקות, וזהו. דווקא יש עודף מחקר, גופים ורשויות שעסוקים בים המלח, אבל אף אחד לא יודע מי הגוף הנכון לפנות אליו".

לעיניים בלתי מקצועיות, החלק הצפוני של ים המלח עשוי להיראות מעט יותר משעמם מאשר מה שיש לחלק הדרומי שלו להציע. שם אפשר למצוא פנינים, גבישים, להצטלם בבגדי ים ולהעלות לאינסטגרם.

הנוף הנשקף מהסירה שהולכת ומתרחקת מהחוף יוצר אווירת סוף עולם. רוב החופים שאנחנו צופים בהם נראים כמו אחרי אסון טבע. מתקנים יבשים שהשמש הכריעה, כיסאות נטושים שאין מספיק אנשים שיבואו לאכלס

אחת הבעיות של ים המלח היא שגם ההרס שלו יפה.

"זה נכון, אבל כשאתה מראה לאנשים את היופי, ואז את איך הוא הולך ונעלם, הם מבינים את גודל הבעיה. הסכמי אברהם נתנו לנו השראה ודחיפה רצינית כי התחילה איזושהי מחשבה על שיתוף פעולה אזורי. רק דרך ההסכמים האלה נוכל לקדם את שיקום ים המלח ועוד אוצרות מים באזור. צריך להבין שכל פתרון כזה ייקח לפחות עשור ויעלה מיליארדי דולרים. זה הרבה מעבר למה שממשלת ישראל יכולה לעשות לבדה, ולכן חייבים פה שיתוף פעולה גדול יותר".

איך בעצם לקרב אנשים לשפך יקדם אתכם למטרה הזאת?

"המטרה שלנו היא קודם כול להעביר לציבור את החוויה הסביבתית הזאת, שהיא כרגע לא מונגשת, ומתוך זה אולי גם יגיעו פתרונות ארוכי טווח".

הנוף הנשקף מהסירה שהולכת ומתרחקת מהחוף יוצר אווירת סוף עולם. החופים שאנחנו צופים בהם נראים כמו אחרי אסון טבע. מתקנים יבשים שהשמש הכריעה, כיסאות נטושים שאין מספיק אנשים שיבואו לאכלס.

למה לא מפתחים את החופים ומוודאים שיהיה לאנשים יותר חשק להגיע?

"תחשבי שבכל שנה צריכים להזיז את סוכת המציל עוד קצת לכיוון החוף. זה עולה המון כסף, ולכן גם הכניסה עולה כסף. כן יש את החוויה של השטח האמיתי. כולנו רגילים לעין בוקק, אבל הכול שם מלאכותי, הבריכות שם נעות בין עומק של שניים לתשעה מטרים, וים המלח הצפוני, האמיתי, מגיע ל־480 מטר עומק. אין מה להשוות את שני גופי המים האלה ולכן הפוקוס שלנו הוא אך ורק על צפון ים המלח".

התקווה לראות את שפך הירדן מתפוגגת כשאנחנו מגיעים לנקודה והחיילים הירדנים מתחילים לאותת לנו שאנחנו קרובים מדי לגבול. הצבא לא מאפשר לנו להתקדם יותר, אבל המראה בכל זאת מרהיב. משם אנחנו ממשיכים לתצפית על החופים שכבר אין גישה רגלית מהם לים. "יש את חוף מינרל שנסגר לפני כמה שנים", מספר בדין. "בעייתי מאוד לשקם מקום כזה, כי ברגע שיש שם תופעה של בולענים אף חברת ביטוח לא תקבל עליו אחריות, וזה חלק מהסיפור של ים המלח, הכול כאן רעוע. אי אפשר באמת לבנות כאן דברים לטווח ארוך כי הנוף משתנה ללא היכר, ובזמן קצר יחסית".

מראה החופים הנטושים מנקודת המבט של הים שובר לב. על הקרקע הגבישית מרחפות שאריות זבל, בקבוקים נטושים וחלקי פלסטיק שיתכלו עוד הרבה מאוד שנים. "זבל שמגיע לאזור נשפך לכאן, ומכיוון שיש בעיית נגישות, אין מי שיבוא לנקות אותו. אנחנו רוצים לרתום לזה את האזרחים, למצוא איזה מוסד חינוכי שיצטרף אלינו פעם בחודש וינקה את החופים האלה, במיוחד את אזור שפך הקדרון, שהוא אחד מהנחלים המזוהמים ביותר במדינה. כל הזבל וכל הזוהמה של מזרח ירושלים מגיעים לכאן, אפשר ממש לראות ולהריח את זה".

אנחנו מתקרבים לתצפית על אזור עיינות צוקים. בדרך מסביר לי הסקיפר אמיר גרין על תנאי השטח מבחינתו. "ים המלח הוא מקום לא צפוי לשיט. בבת־אחת יכולה להופיע פה רוח דרומית חזקה שמרימה גלים גבוהים יחסית. גלים גבוהים בים המלח יכולים להגיע למטר-מטר וחצי, כשכל גל מבחינת משקל הוא פי שניים מאשר מים רגילים, כי המים פה הרבה יותר כבדים. אחרי שעה הכול יכול פתאום להתחלף. הרוח יכולה לרדת ולהפוך בבת־אחת להיות צפונית, בגלל שאנחנו נמצאים פה בעמק והוא עצמו מסובב לנו את הרוחות בצורה שיכולה להיות מאוד לא צפויה. זה משהו שמאתגר את השייטים פה.

"טביעה בים המלח נשמעת כמו אוקסימורון, אבל למעשה יש כאן לא מעט מקרי מוות מטביעה", ממשיך גרין. "קל מאוד לטבוע פה, אפילו שאנחנו צפים, וגם אם שתינו מספיק. כשאנשים שוחים הרבה פעמים הם יכולים לבלוע בטעות מים. שלוק רציני של מים מלוחים יכול לייבש לנו את כל המערכות בגוף. אנחנו טובעים, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. הגוף יכול לאט־לאט להיחלש ואפילו לאבד הכרה, עד שטובעים".

בזמן שגרין עוצר את הסירה למילוי עוד מכל דלק, ארי פרוכטר, יזם מניו־יורק ואחד ממייסדי העמותה, מספר לי על החלק שלו במיזם. הוא גר בארץ כבר כמה שנים ולאחרונה החליט לעבור מתל־אביב לקיבוץ קליה. "אני בכלל עובד הייטק במקור, אבל אני גם אוהב להתעסק באמנות". לפני 11 שנים הוא היה חתום על מיצג העירום של הצלם ספנסר טוניק, וכעת הוא פונה למיזם קצת יותר קונצנזואלי – מוזיאון אמנות בערד, שישנה את הכלכלה של העיר ויעביר את הסיפור של ים המלח בחוויה מוחשית יותר.

אנשים שבאים לים המלח מחפשים את התמונות לאינסטגרם, למה שיתעניינו פתאום בסיפור אידיאולוגי־סביבתי?

"אנחנו מאמינים שאם אנשים ידעו שעדיין יש גישה לחופים האלה ושאפשר לראות את ים המלח האמיתי, אולי זה יעניין אותם. אנשים צריכים להבין שבסופו של דבר הפטריות היפות שהם מצטלמים עליהן הן סימן מבשר להרס שקרב, אבל מכיוון שאנחנו יודעים שלא את כולם מעניינים האידיאלים, אנחנו עושים גם את הפרויקט בערד. אנחנו מתכננים לבנות שם מוזיאון מדהים מבחינה ארכיטקטונית שימשוך את תשומת הלב של העולם. זה ייתן לאנשים גם את ההזדמנות להסתובב שם ולצלם את הסלפי שהם רוצים. במוזיאון יהיו תצוגות וידאו שיראו את השינויים שהמקום הזה עובר וייתנו את התחושה של מה זה להיות שם.

"בסוף", הוא מסכם, "המטרה היא שאנשים יבואו לכאן ויתחילו לדבר. דרך הדיבור הזה אולי גם נצליח להתקשר עם תורמים נוספים שיתחברו לרעיון וישקיעו בו כסף. אבל בשביל להתחבר לאידיאל צריך לחוות את הבעיה עד הסוף. אתה לא יכול לתרום למשהו שלא ראית בעיניים. אל המקום שבו עשינו את המיצג של ספנסר טוניק, כבר אי אפשר להגיע היום. אנשים לא מבינים את זה. בעוד כמה שנים לא בטוח שתהיה לנו כבר גישה פיזית לים המלח. אנחנו נצטרך לבוא לכאן בכדורים פורחים. זו עוד מטרה שעומדת מאחורי הקמת המוזיאון – לדמות את החוויה שאולי כבר לא תהיה לנו כאן באופן פיזי".