בעת השקת ספרו של אלי עמיר “מפריח היונים”, ביריד הספרות הבינלאומי בפרנקפורט (1996), התקיים עימות נוקב בינו ובין זיאד אבו־זיאד, שר ההסברה הפלסטיני. כך השיב שם עמיר לטענות על נישולם של הפליטים הפלסטינים: “גם אנחנו פליטים שגורשנו מארץ הולדתם… יצאנו ממנה רק בבגדינו ואת הכול השארנו אחרינו, כמו הפלסטינים, ואין לנו ממי לתבוע פיצויים”.
על העימות הזה מספר עמיר בספרו החדש, “מחרוזת ענבר”, שבאחד מפרקיו, “היום הארוך בחיי”, הוא מספר איך זה להיות פליט. אביו לא הצליח למכור את רכושו, ונאלץ לצאת מעיראק יחד עם כל המשפחה, עם שלוש מזוודות בגדים בלבד. “פליטים באנו לארם נהריים, ופליטים יצאנו ממנה… יהודי עיראק באו ארצה בבגדיהם בלבד, ואת רכושם והונם החרים השלטון”, כותב עמיר. רוצה לומר: שהפלסטינים לא ילמדו אותו, מי שהגיע ארצה בגיל 13 ורוסס בדי־די־טי, נשלח למחנה אוהלים ולאחר מכן למעברה ולכפר העיוורים, מה זה להיות פליט.
איזה אלי עמיר פוליטי מצטייר מן הספר – נץ או יונה, במושגי החלוקה שנהגה פעם במפלגת העבודה שאליה השתייך? ובכן, פחות יונה מכפי שנדמה. הוא בעד דיאלוג ישיר עם עמי ערב והערבים (כמדומה שהוא מעדיף את מצרים יותר מארצות ערב האחרות, אולי בזכות העובדה שכונה שם “נגיב מחפוז הישראלי”), ורצוי בשפתם. הוא בעד הסכמי השלום, אך סבור שקשה להגיע להסכם עם הפלסטינים ואף מסביר מדוע. עמיר השתתף בצוותי דיונים בקונגרסים שונים שבהם נעשה ניסיון להגיע להסכמים עם הפלסטינים, ונדמה שעד היום חורה לו שבאחת ההזדמנויות, כאשר סוף־סוף הגיעו הצוותים לנוסח מוסכם לכאורה למסמך הבנות, בא אותו זיאד אבו־זיאד, השליך אותו לפח וגיחך: “וכי מה חשבת, שפתרת את הבעיה? לא ולא. אנו תקועים לכם כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא” (168).
לבו במזרח
עמיר חש פליט בארצו רק כאשר מנסים לנגח את ישראל. למעשה הוא השתלב היטב בחברה הישראלית, זכה למעמד נכבד ואף לסגירת מעגל כאשר מונה למנכ”ל עליית הנוער, המוסד שקלט אותו. מצד שני, עמיר לא שכח את שורשיו (“אני בן ערב”, הוא אומר), את קשיי הקליטה ואת אפליית המזרחים. בעבר נשמעו כלפיו טענות מרומזות על כך שהוא מעט עמום בביקורת שלו על אפליית המזרחיים, אולם בספרו החדש, וגם בקודמו “נער האופניים”, ממרומי גילו, קולו חד, צלול וברור בעניין זה. עמיר ניסה תמיד לגלם באישיותו את כור ההיתוך ואת החיבור שבין מזרח למערב. אבל בתום הקריאה ברור מעל כל צל של ספק שליבו במזרח. “האזנו לצ’ייקובסקי ולרחמנינוב, ובסתר לבנו שרנו ‘למי אלך’ של אום כולת’ום”.
עמיר מעיד שספרו “מפריח היונים”, המגולל את סיפורה של יהדות עירק מעיניו של נער, הוא הרומן היחיד שהתכוון לכתוב. אך רצה הגורל ועמיר פרסם עד כה שמונה ספרים. האחרון שבהם לפי שעה הוא “מחרוזת ענבר”, המסבחה הפרטית של אלי עמיר, שבה הוא מגלגל תשעה שערים במקום תשעים ותשעה, כמו שיש בזו המקורית שמגלגלים המוסלמים.
עמיר ממשיך כאן את הקו האוטוביוגרפי המובהק של ספרו הקודם, “נער האופניים”. תשעת השערים של הספר (לכתוב, בגדד, הגירה, מהקיבוץ עד כפר העיוורים, קהיר־ניו־יורק, קליטת עלייה, פוליטיקה, תרבות, משפחה) נושאים חותם אישי, ולדברי עמיר הם משלימים את הרומנים שלו. “אני מקווה שהרשימות האלה יתוו עוד קווים בתמונת חיי, שחלקים גדולים ממנה כבר פירטתי בספריי, וכאן אני חוזר אליה שוב ממרחק השנים ומוסיף פרטים ועובדות שלא הובאו בספרים”.
גם מי שקרא את “תרנגול כפרות” לא יתעייף מלקרוא את סיפור עלייתו של עמיר מבגדד, המתואר גם כאן, מזווית מעט שונה. עמיר עדיין מתגעגע לבגדד, אך לא היה רוצה לשוב לחיות בה. “בגדאד שאני כותב עליה מלווה אותי בחלומות ובהקיץ. אינני יכול ואינני רוצה לשכוח או להשכיח אותה… כרבים מבני דורי… שהיגרו לארץ אני חי בשני העולמות”. סגנון הסיפור הפעם יותר תיעודי מאשר פרוזאי, אולם עמיר משתדל לא למחזר את עצמו ומביא פכים חדשים על החיים בבגדד. הדמויות המרשימות ביותר בחלק זה של הספר הם סבו העיוור אליהו, שהיה בורר ושופט בין מוסלמים ואלה רחשו לו כבוד רב (עמיר מתוודה שאם הפך לסופר הרי זה לא מעט בזכות סבו, שהיה מספר סיפורים בחסד), וכן דודו המשכיל מאיר, ששימש לו מעין אב שני ותרם רבות לעיצובו – הן כשדאג לשכנע את הוריו שישלחו אותו לקיבוץ, והן כששכנע אותם לשלוח אותו בגפו לירושלים.
“אתם חושבים שאנחנו פרימיטיבים”
לא רק סבו ודודו תרמו לעיצובו של עמיר כאדם וכסופר, אלא גם קיבוץ משמר העמק שבו התחנך, עד שאביו דרש ממנו לחזור לכפר העיוורים שבו התגוררו. הקיבוץ חילץ אותו במידה רבה מן הגורל של נערי המעברה העניים האחרים, וגרם לו להאמין בעצמו. ניכרת בספר ההערכה הגדולה שעמיר חש לקיבוץ ולדור המייסדים שלו (“האנשים הגדולים והצנועים ההם, שנדמה שהתממש בהם חזונם של הנביאים”), אם כי הוא לא שוכח שכינו אותו ואת עולי ארצות המזרח האחרים שנקלטו שם “ערבושים”. בשיחת הקיבוץ שהתקיימה לאחר צאת “תרנגול כפרות”, הטיחו בו כמה מהחברים האשמות על כפיות תודה כביכול מצדו, אך מנהיגם יעקב חזן השתיקם באומרו: “הספר הזה כולו אמת… לא זו בלבד שהספר הזה לא יזיק לתנועה הקיבוצית, אלא הוא יביא לנו גאווה”.
בעוד שבקיבוץ הוא נתקל באפליית המזרחים רק בשוליים לכאורה, הרי שבמפלגת העבודה היא הייתה גלויה הרבה יותר, ועמיר רואה בה את אחת הסיבות לנפילתה. בשיחה קשה שקיים עם השר משה ברעם, אביו של עוזי ברעם, לאחר שזה מחק את שמו מרשימת המועמדים למרכז המפלגה, הוא הטיח בו דברים חריפים על אפליית המזרחים: “אתם חושבים שאנחנו פרימיטיבים ושאלוהים נתן רק לכם את הקדמה והחירות”.
עמיר לא הזכיר בספרו פרק עגום נוסף בדברי ימי המפלגה הזו, כאשר בשנת 2002 הוא לא הצליח להשתחל למיקום ריאלי ברשימתה לכנסת מכיוון שחסרו לו כ־500 קולות. זו הייתה עוד החמצה היסטורית של המפלגה, שלא השכילה לקדם מזרחים בעלי השקפת עולם מתונה ומכילה כמו עמיר, שאולי היו מסוגלים לחבר בין חלקי החברה הישראלית השסועה.
הספר, העשיר בסיפורים ובאנקדוטות, סוקר לא רק את תולדות חייו של נער המעברה פואד אליאס נאסח חלאסצ’י, שהפך לסופר אלי עמיר, אלא גם כמה מפרקי חייו הנושקים לצמתים חשובים בתולדות המדינה. הוא מזכיר את מפגשיו הרבים במהלך השנים עם מנהיגים בולטים, ראשי מדינה, שרים וסופרים ובהם נגיב מחפוז, וגם עם מהנדס מטוסים עולה מרוסיה, שהפך כאן בעל כורחו למטאטא רחובות. עמיר מביט על כולם, ונראה שגם על יריביו, בעין חומלת של סופר והומניסט המנסה להבין גם לליבם של מי שהשקפת עולמם שונה משלו. דוגמה טובה לכך היא תוכנית הרדיו שהגיש יחד עם חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שאותה הכיר עוד מהימים שהייתה מחלקת את גיליונות כתב העת “סולם”. בתוכנית הזו הביעו השניים את דעותיהם השונות על המצב החברתי והפוליטי בארץ בדרך תרבותית נאותה.
מוסרים את הר הבית
גאולה כהן היא רק אחת מרשימה ארוכה של אישים שפגש. בימים שבהם עבד במשרדי הממשלה השונים, ממשרד ראש הממשלה ועד משרד הקליטה, הוא הכיר באופן אישי ראשי ממשלה, מבן־גוריון, שעמיר היה נער שליח במשרדו – תקופה שלה הקדיש את הרומן הכרסתני שלו “נער האופניים”, אולי הטוב שבספריו – דרך לוי אשכול, יצחק רבין, שמעון פרס ואריק שרון, שאכל בייגלך יבשים בשעה שהסכית לעצותיו בעניין קליטת האתיופים, ועד שרים בכירים כמו משה דיין, יגאל אלון, דוד לוי ונוספים.
לרבין הוא המליץ לבקר במוסקבה, ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי שם, וזה נענה להמלצה וצירף אותו למשלחת (לפני רצח רבין זעק עמיר בריאיון רדיו: “שִמרו על רבין!” והוא מיצר על כך שללא הועיל). לאשכול הוא ייעץ בשעתו לבקר בנצרת, וזה היה ביקורו הראשון של ראש ממשלה בעיר ערבית. במהלך האירוע החגיגי ונאומי הנציגים הערבים, אשכול עצם את עיניו ולכאורה נמנם. עמיר העיר על כך לעוזרו וביקש ממנו להעיר אותו, כיוון שחשש מהדימוי שעלול להצטייר בעיני המארחים. אבל כשהסתיים הנאום של אחרון הדוברים הערבים, אשכול התעורר באחת והשיב לכולם לפרטי פרטים. עמיר השתאה. “כשזקני מפא”י רוצים להתרכז, הם עוצמים עיניים ומנמנמים”, הסבירו לו.
עמיר היה עד לביקור היסטורי נוסף, של שר הביטחון דאז משה דיין בהר הבית ובמסגד אל־אקצה, ימים אחדים לאחר תום מלחמת ששת הימים, ביקור שהשלכותיו ניכרות עד היום. הוא מעיד בספר ששמע את המופתי שואל את דיין מי יחזיק בהר הבית, ודיין השיב: “אתם”. “התקשיתי להאמין”, כותב עמיר, “שככה, בלי שום שיקול דעת, בלי תנאים, בלי תמורה, מוסרים את הר הבית, והרי דם רב נשפך בדרך אליו”.
עמיר שימש כעוזרו של שר הקליטה יגאל אלון, והוא מתאר כיצד אכל בידיים כנהוג במקום הולדתו, מסחה (כפר תבור). נדמה שהוא חיבב אותו יותר מאשר את שמעון פרס, שהחליף אותו כשר הקליטה. פרס גילה בתחילה חשדנות כלפיו. “הבעתו העגמומית העיקה עליי, והיא נעלמה רק כשראה לפניו אנשים – אז נכנס לתפקידו כמו שחקן מול קהלו”. במרוצת השנים פגה חשדנותו של פרס כלפי עמיר. הוא הקפיד לקרוא את ספריו, ואף הזמינו כאורחו היחיד להשתתף בארוחת צהריים עם נשיא מצרים חוסני מובראכ. ברקע התנגנו שיריה של אום כולת’ום, ומארחיו בארמון התפלאו לגלות שהוא יודע לפזם את שיריה של הזמרת הנערצת עליהם.
