כשהיא עוד רק עלתה לאוויר, "טד לאסו" הפכה לאחד הדברים הכי מעניינים בטלוויזיה. זה לא היה מובן מאליו, שכן הקונספט נשמע כמו מערכון מהסוג שהיוצר והשחקן הראשי ג'ייסון סודייקיס כיכב בו מיליון פעמים בעבר: מאמן אמריקני מהמערב התיכון, הקלישאה הכי קלישאתית שיש, עם שפם גדול ולב ענק ואפס עניין בכל דבר שמחוץ לארה"ב, מגיע לאנגליה והופך למאמן של קבוצת כדורגל מפורסמת ומסורתית בלי לדעת דבר וחצי דבר על פוטבול לא אמריקני. אבל מהר מאוד התברר שכמו לדמות הראשית, גם לסדרה עצמה יש לב ענק ונפש הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה במבט ראשון. אז העונה הראשונה הייתה הצלחה מסחררת, וגם השנייה התקבלה ברוב תשואות.
העונה השלישית, לעומת זאת, נפתחה בשאלה כל כך גדולה שאפילו טד לאסו ועוזרו בירד (ברנדן האנט) העלו אותה בסדרה עצמה: למה לעזאזל אנחנו עדיין כאן?
בעונה הראשונה הכול היה חדש ונוצץ. כל בדיחה עבדה, כל טוויסט דרמטי היה מפתיע ומעניין. בעונה השנייה, בנו על כל מערכות היחסים של העונה הראשונה וניסו לקחת אותן לשלב הבא. היה לנו את רבקה (האנה ודינגהם) הבעלים של איי־אף־סי ריצ'מונד שהתאוששה מגירושין מכוערים מבעלה וכעת ביססה את עצמה כאישה עצמאית וחזקה; קילי ג'ונס (ג'ונו טמפל) דוגמנית ואושיית צהובונים שהתאוששה ממערכת יחסים קשה וכעת ביססה את עצמה כאישה עצמאית וחזקה; נייט שלי (ניק מוחמד) איש הציוד של הקבוצה שהתאושש מחיים שלמים של התעמרות וביישנות וכעת ביסס את עצמו כגבר עצמאי וחזק. הבנתם את הנקודה. כל הדמויות חוו קושי, כל הדמויות למדו לצמוח, הכול היה מלווה באבקת פיות ורגעים של חמידות ושמחה ואחדות מול עולם אכזר. באופן אירוני (ומכוון), הדמות היחידה שגלשה לכיוון ההפוך הייתה של טד בעצמו, שחשף כאב, קושי וטראומה בחייו ואף נאלץ ללמוד להתמודד עם התקפי חרדה ודיכאון.
על אף החזרתיות הרבה בסיפוריהן של הדמויות השונות (קחו את התיאור בפסקה הקודמת, תכפילו אותו כמה פעמים, ותקבלו את המסלול של כמעט כל דמות בסדרה הזו), טד לאסו הצליחה להיות גם כיפית וגם מרגשת. אבל אז הגענו לעונה השלישית, ופתאום נחתה עלינו ועל היוצרים השאלה לאן בדיוק הדברים אמורים להתקדם עכשיו.
מבחינה עלילתית, התשובה דווקא די מעניינת. בסוף העונה הקודמת, ריצ'מונד העפילו בחזרה לפרמייר ליג גם הודות ליכולות האימון המדהימות שהתגלו אצל נייט שלי. אלא שאיש הציוד שהפך למאמן התגלה גם כזבלון קטן ובמקום להעריך את ההזדמנות שקיבל מטד והחבר'ה, החליט לעבור לצד האפל ולקבל הצעה מהגרוש של רבקה לבוא ולאמן את הקבוצה שלו תוך יריקה אל הבאר שממנה שתה. טד עדיין במצב מוחלש בעקבות הצרות הנפשיות שהתפתחו אצלו, והבמה מוכנה לשלב "שובו של הג'דיי" של הסיפור, שבו טד לאסו מוצא בעצמו כוחות חדשים ויוצא למסע להיאבק בדארת' ויידר שלו (ההשוואה לסרטי מלחמת הכוכבים היא של היוצרים בעצמם) ובמנטור שהפך אותו לרשע. בדרך הוא יצטרך ללמוד להצליח בליגה החזקה ביותר עם קבוצה שלכל היותר נחשבת לבינונית מבחינת טאלנט. בקיצור, חגיגה.
אלא שהעלילה היבשה לא באמת הייתה החלק המעניין בסדרה הזו. היא עומדת על דמויות ועל רגעים אישיים. וכאן, לצערנו הרב, היא נפלה בגדול. במקום לנסות להתפתח לכיוונים חדשים, היא ממשיכה בעיקר לנבור באותם עניינים נפשיים שכבר נברנו בהם בשתי העלילות הקודמות – אותם קשיים, אותן מערכות יחסים, בלי ליצור יותר מדי עניין. וגם כשהיא מנסה להתפתח לכיוונים חדשים – בין שזה בצירוף דמויות חדשות ובין שבהתוויית קווים חדשים לישנות – זה לא ממש עובד. הצופה מקבל את התחושה שטד לאסו הייתה טובה בדבר אחד ודבר אחד בלבד, ונותרה האפשרות להמשיך לעשות אותו עד עולם או לנסות משהו אחר ולהיכשל בגדול. הבעיה היא שהדבר שהיא עשתה טוב הוא אותה חמידות רכרוכית ונעימה שעוטפת את כל הדמויות והופכת גם את הכדורגלנים הקשוחים של קבוצת כדורגל בכירה לנסיכות דיסני חדגוניות ומשעממות עד מוות. ואם יש משהו אחד שאפשר ללמוד מהעונה השלישית של טד לאסו, הרי זה שבהחלט יש כזה דבר יותר מדי פוצי מוצי.
טד לאסו עונה 3, אפל טיוי
