בין השופטים למלכים נוצר דיון מרתק על ניצני הפוליטיקה הקדומה בתולדות עם ישראל

היסטוריוגרף נודע, פרופ’ הרברט בטרפילד, ציין באנציקלופדיה העברית כי לבד מישראל המקראית, בעת העתיקה “לא הייתה שום אומה אחרת נכונה כל כך לגלות ברבים את חולשותיה וחטאיה, וגם להודות בהם”. דומה כי תובנה זו נכונה שבעתיים כאשר מדובר בספר שופטים, המתאר שוב ושוב את חטאיהם של בני ישראל ואת קוצר ידם של מנהיגיהם להושיע את העם מידי משעבדיו. סיפור פילגש בגבעה שבו מסתיים הספר, אולי הסיפור הטרגי והמזעזע ביותר בתנ”ך כולו, מראה כי גם במונחים תנ”כיים, הדור שלאחר ההתנחלות בארץ הידרדר לתהום מוסרית.

ספרו החדש של פרופ’ אלי עסיס מאיר את תקופת השופטים באור חדש ומקורי. הוא מציג את ניתוחו המחקרי הצמוד והמדוקדק לסיפורי השופטים, ומבקש להראות את כוחה הפרשני של הגישה הספרותית בחקר המקרא, מבלי לפסוח על השלכות גישתו הפרשנית על שאלת אחידותו של הטקסט המקראי בכלל ושל ספר שופטים בפרט. גישתו של עסיס מחקרית, אך הכתיבה נהירה וקולחת. זהו ספרו הארבעה־עשר של עסיס, פרופסור מן המניין במחלקה לתנ”ך באוניברסיטת בר־אילן, ובעבר ראש המחלקה, דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטה ויו”ר ועדת מקצוע התנ”ך במשרד החינוך.

שלטון השופטים נכשל

קוראי ספר שופטים מכירים את הריתמוס החוזר של הספר: חטאים של העם מובילים לעונש אלוהי, זעקה להצלה, ולבסוף ישועה בדמות הופעתו של שופט. לאחר תום תקופת שלטונו של כל שופט, העם שב אל העבודה הזרה, ההתרשלות מכיבוש הארץ והפירוד הלאומי. כך הקורא מפנים היטב את הבעיה המבנית והחוזרת בדגם הכושל של שלטון השופטים.

כאן, לדעת עסיס, מונח האתגר המרכזי שספר שופטים מציב ללומדיו: מה הטעם בתיאור תקופת שלטונם של השופטים הארעיים, כאשר מיד לאחריה חוזר מודל המנהיגות הריכוזית מימי משה ויהושע, בדמות מינוי המלך שבספר שמואל? האם לא ניתן היה לעבור ישירות מהנהגת יהושע להנהגת מלך, כפי שבסופו של דבר ספר שופטים בעצמו מציע? כדי להשיב על כך משתדל עסיס לחשוף את התהליך שעוברים העם ושופטיו באמצעות ניתוח צמוד של סיפורי הספר וגיבוריו.

תחילה פורש המחבר בפני הקורא מבנה סימטרי, המראה את אחידותו הספרותית של ספר שופטים. ההקדמה (פרקים א’ וב’) עוסקת בבעיות הדתיות של העם בדמות ההתרשלות מהמלחמה על הארץ והעבודה הזרה; במקביל גם חתימתו של הספר עוסקת בשני סיפורים הדנים בחטא העבודה הזרה (פסל מיכה) ובחטא מלחמת האחים (פילגש בגבעה). שלושת השופטים הראשונים, עתניאל, אהוד ודבורה, שמוארים באור חיובי, מקבילים לשלושת השופטים האחרונים, אבימלך, יפתח ושמשון, המוארים באור שלילי. במרכזו של  המבנה “מצוי סיפור גדעון, הנחלק לשני חלקים: החלק הראשון תואם את דמותם של שלושת השופטים הראשונים, והחלק השני של סיפור גדעון… עוסק בהפכפכותו ומקדים את תיאור פעולותיהן של שלוש הדמויות הבאות”.

גדעון, השופט שהושיע את ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם, מתבקש על ידי העם לעמוד בראש שושלת מלוכה אשר תשים קץ לדגם השופטים הארעיים. הקורא המצפה להתרת הקונפליקט של הספר, בדמות שינוי שיטת המשטר, מופתע מתשובתו רבת העוצמה של גדעון, המשתמש בנימוק תיאולוגי לשלילת מוסד המלוכה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם”. ואולם לאחר המילים מלאות הפאתוס מופיעים כמה נתונים, מפתיעים לא פחות, המצביעים על כך שלמרות הצהרתו, גדעון נהג באחרית ימיו כמלך לכל דבר.

עסיס מציין כי תיאור הריגתם של מלכי מדיין על ידי גדעון נגמר רק כאשר הלה לקח מהם את שללם המלכותי, ובכך הוא מוצג כמלך בעצמו אשר הצליח לגבור על יריביו. הוא יוזם יצירת אפוד, שאינו אלא מונומנט המנציח את מעמדו בקרב העם, וכמה אירוני שבנו הסורר, זה העתיד להרוג את כל אחיו מלבד שורד יחיד, נקרא “אבימלך”. בכך עסיס מוכיח כי המבנה הספרותי הכולל של ספר שופטים, זה אשר הצביע על תקופת גדעון כנקודת מפנה בספר שבין השופטים החיוביים לשליליים, מופיע באופן פרטני גם באישיותו החצויה של גדעון.

סיפורים מכילים סתירות

עסיס מנצל את סיפור גדעון כדוגמה, שבאמצעותה הוא פורש בפני הקורא את גישתו הרעננה בניתוח מחקרי של המקרא באופן כללי. בשל חוסר העקביות שבמעשי גדעון, חוקרים מאסכולת “ביקורת המקרא הגבוהה” סברו כי מדובר במקורות שונים שהתלכדו על ידי פעולת עריכה מאוחרת ורשלנית. מכאן שעיקר המאמץ הפרשני נתון לחשיפת “התעודות המקוריות” שהיו טרם מעשה העריכה לכאורה. לעומתם, גם חוקרים בעלי הנחת יסוד הפוכה – אנשי האסכולה הספרותית בחקר המקרא – המבקשים לפרש את היצירה מתוך עצמה ולהתייחס לטקסט השלם כנתון, השתדלו בדרכם הפרשנית לאחד את מעשיו של גדעון, כך שלא תיווצר בהם סתירה. למשל, שגדעון לא ממש התנגד למלוכה או שלמעשה הוא לא החטיא את העם.

אף שעסיס קרוב יותר אל העמדה השנייה מבחינת דרך פרשנותו, בנושא זה הוא חולק על שתי העמדות גם יחד: “אף שהדרכים של שתי האסכולות שונות בתכלית, ההנחה של שתיהן משותפת: שטקסט אינו סובל סתירות ושעל הפרשן להסירן במהלך פירושו”. כאן מציע עסיס עיקרון יסודי המסוגל להאיר חלקים רבים בתנ”ך באור חדש: “אפשרות שלישית היא להניח את הסיפור כפי שהוא, על סתירותיו ועל המתחים שבו”. עסיס סבור כי אל לחוקרים להסיק כי סתירות או חספוסים בטקסט מעידים כי איננו אחיד, אלא להבין כי הם עשויים להוות אמצעי מתוחכם שעל ידו מבקש המקרא להעביר את רעיונותיו לקורא. “לעתים ביקשו מחברי המקרא להביע רעיון רב־ממדי ולהציג אותו מנקודות תצפית שונות”.

עסיס אינו נרתע מלהצביע על מה שהתקבל אצל חוקרים מאסכולת ביקורת המקרא כסתירות מפורסמות בטקסט המקראי, ולקבוע שאינן אלא סתירות מדומות. חלקן הארי של 917 ההערות המובאות בספר כוללות פולמוס ער וכן עם עמדותיהם השונות של החוקרים. המחבר אינו מנמק את קושיותיו על מבקרי המקרא באופן אפולוגטי ולא מסתמך בדבריו על מסורת ישראל, אלא מתמודד איתם מתוך עמדה מחקרית מובהקת.

כך למשל, עסיס חושף את דעות החוקרים הסבורים כי ספר יהושע מתאר לכאורה כיבוש בזק של הארץ, לעומת ספר שופטים המתאר כיבוש הדרגתי שלה, וטוען כי פרשנות זו מתבססת על הבנה שגויה של תיאור הכיבוש שבספר יהושע. בהתבסס על ראיות ספרותיות שונות, המחבר רואה את שני התיאורים כחלק מרצף אחד. כאשר הוא מתייחס לעמדה המחקרית המבססת את הנתק שבין הספרים על כך שהתיאור המדויק של הכיבוש ככל הנראה אבד, ורק “תמצית דמיונית” ממנו נותרה בתחילת ספר שופטים, הוא מציין כי “כאן מתגלה האבסורד שבשיטה… אין בשחזור היסטורי זה יותר מאשר השערת השערות והוא אינו מתאפיין בקריטריונים מדעיים. זה לכל היותר מדרש מודרני”. המעוניינים להיווכח בפולמוס חי עם דעת מבקרי המקרא, ימצאו בספר זה עניין רב.

חסרונות בשיטות הממשל

הוגי דעות וחוקרים של ספר שופטים נחלקו בשאלה מה יחסו של הספר אל מוסד המלוכה. היו שראו בו ביטוי לעמדות אנטי־מלוכניות, כדבריו של מרטין בובר, אשר ראה בדברי גדעון שלעיל ובמשל יותם “שירת נגד מלוכנית שאין כמוה בספרות העולם” (בובר, מלכות שמים, עמ’ 65). לעומתו, יחזקאל קויפמן ראה בשירת יותם דווקא מסמך פרו־מלוכני מובהק. חוקרים רבים מצאו בסיפורי השופטים ראיות לכאן ולכאן. במחקר רווחת הדעה כי הספר מורכב משתי אידאולוגיות מתחרות וסותרות על אודות המלוכה.

עסיס מבקש לפלס דרך למציאת קול הרמוני יותר, השוזר את הספר כולו. הוא איננו מכחיש את הקולות השונים הנשמעים בו על מוסד המלוכה, אך מבקר את הנחת היסוד של חוקרים רבים בדבר שתי אידאולוגיות המתחרות זו בזו. לדעתו, גישות אלו מתעלמות מהאופי המורכב של החיים: לצד הלהט האידאולוגי האנטי־מלוכני הנשמע בכתובים, קיימת במקראות גם הכרה בפתרון פרגמטי, שנאלץ להכיר במורכבותה של המציאות. המלכות אינה אידיאלית, אבל היא הפתרון הטוב ביותר למציאותה של אנרכיה. כלשונו הבהירה של עסיס: “ישראל לא אימץ את המלכות בשלב מוקדם של הווייתו, וכאשר עשה זאת, מתוך רצון להידמות לעמים מסביב, ומתוך רצון להתמודד עם הקשיים המדיניים, הוא עושה זאת מתוך עמידה ברורה על החסרונות של המלכות ושל כל שיטה אלטרנטיבית אחרת… לפני ההתקבעות של ההנהגה המלוכנית בישראל, בא ספר שופטים לקבוע שה’ הוא המלך היחידי של העם”.

המחבר מראה לאורך הדרך את כוחו של השימוש באמצעים ספרותיים בפרשנות המקרא. חוקרים רבים דנו למשל בפער שבין סיפור דבורה וברק, ובו קרב ישראל עם סיסרא (פרק ד’), ובין המתואר בשירת דבורה (פרק ה’). אולם הבסיס להשוואה זו בטעות יסודו. בעוד הסיפור קונקרטי, ובא לתאר השתלשלות אירועים בדרך הגיונית ונסיבתית, השירה, המשוחררת מן המציאות וכבליה, “אינה באה לתאר אירועים, אלא את הרושם של האירועים, ומחשבות תיאולוגיות…”.

דוגמה נוספת לכך היא עימות אבימלך וגעל בן עבד (פרק ט) המותיר את הקורא חסר פרטים בסיסיים. למשל, לאן נוטה ליבם של תושבי שכם אשר מבקשים למרוד באבימלך, שאיתו כרתו ברית אך לא מכבר וקיבלוהו כמנהיג? לפי עסיס, “המנסה לפתור את חוסר הבהירות כאן, חוטא לכוונתו של המספר, אשר ניסה לשוות לסיפור תחושה שכולם נגד כולם ושלא ברור מי נלחם במי. מצב זה נועד להבליט את התככים ואת מניעי התועלת העומדים ביסוד המאבק”.

בספר אין כמעט ניתוחי עומק פסיכולוגיים של הדמויות, או פיתוח התפיסה התיאולוגית שבבסיס הסיפורים השונים. כמו כן, אין ניסיון לחיבור מעמיק עם מדרשי חז”ל או מחשבת ישראל לדורותיה. אך מתוך עיסוקו ברובד הפשט בלבד, עסיס מפליא לעשות ומצליח ליצור מגוון דיונים מרתקים על ניצני הפוליטיקה הקדומה בתולדות עמנו.

בנימה אקטואלית אוסיף שסיפורי השופטים משמשים תזכורת חשובה לכוחו ההרסני של הפילוג הפנימי בהיסטוריה של עם ישראל. אולי כדאי שנחזור לעיין בהם ולהפנים את לקחיהם.