הספר ברל'ה, יאמר קטגורו במשפטנו המהיר, הוא פריקת תסכול של אדם שהיה צד בסכסוך משפחתי. זהו דיווח חד־צדדי של אב כיצד ניסתה בת זוגו, וזמן רב גם הצליחה, ליטול איתה את ילדיהם ולהרחיק אותו מהם. הקורא מתומרן להבין שיש כאן מקרה של תסמונת הניכור ההורי: אם שהפיצה על אבי ילדיה עלילות דברים והתעללה נפשית בו ובילדים שלקחה אליה לארץ הולדתה, וכל זאת בחסות מערכות משפט מוטות־אֵם. אך זוהי עדות של צד אחד בלבד בסיפור, ומן הדין לקבלה בעירבון מוגבל.
הקטגור ילין גם על עלילות המשנה הקטנות, ניסיונותיו של המחבר־הגיבור עם כל מיני בנות זוג זמניות. הוא מונה אותן כרוכל, מעמיס על הקורא את כל האוסף, אבל רק מוכיח בכך את החשד שמדובר בכותב שלא מסוגל לזוגיות יציבה ולמשפחתיות, ומאשים את כל העולם ואשתו. הוא איש אמיד המנופף בעושרו: מדפיס את ספרו בהפקה מהודרת בכריכה קשה, ואף מציג לראווה, בגימיק מנקר עיניים, את אוסף הפסלים מתרבויות נידחות ועתיקות שרכש, בשבצו את תצלומיהם בפתיחת כל פרק בספר. למה לקרוא את מופע היחיד הזה, יתהה נציג התביעה ויתיישב.
הסנגור לא יכחיש את הטענות העובדתיות, וגם עם הספקולציות הפסיכולוגיסטיות של הקטגור אולי לא יטרח להתווכח. הוא יעדיף לדבר על אמנות. באמנות, יאמר, מעורבות לפעמים גם מוטיבציות אישיות, תרפויטיות; אבל אין זה מבטל בהכרח את אמנותיותה. הספר שלפנינו הוא מעשה אמנות בהתכוונותו וגם בתוצאתו.
ברל'ה הוא ספר שובר לב ושובה לב, עצוב ומצחיק, בוחן נסתרות וגולה עמוקות. הסכסוך על הילדים נמצא במרכזו, אבל אין זה הכול. המכלול הוא וידוי של אדם שעשוי מפירורים ומנסה כל חייו לעשות מהם פרוסה. אדם שגדל בבית של עקורים שאובדן משפחתם בשואה כיבה להם את המנוע האישיותי, ונאבק כל חייו להבין מה זאת אהבה. לגעת בהורות. לאתר סוף סוף את המפתח ללב הזולת וללב של עצמו. שהברל'ה שבו יֵצא החוצה.
אני רוצה להעז, אולי להגזים, ימשיך הסנגור, ולומר שגוטקינד למד על אמנות הכתיבה, על נשמת הכתיבה, על נשימת הכתיבה, מאהרן אפלפלד. יש אפלפלדיות משכנעת במשפטים הקצרים שלו, השלדיים. ביכולת להוליד נימה מהורהרת, מתבוננת מרחוק ומבפנים, דווקא מן הקיטוע. בַּגעישה־בִּלחישה. בכישרון הסיפור היודע לשחרר את הפרטים החשובים לאט, שיאירו באורות אחוריים של דיעבד.
ותצלומי הפסלים? הם הברקה. הם מבשרים, כל אחד, את האמור בפרק שאחריו. מבשרים תרתי משמע: גם נותנים בהם בשר.
האמנות הפרימיטיבית מחצינת־הרגשות ומבליטת־הסמלים מוסיפה לספר ממד ייחודי. ולבסוף, עניינית, ראוי שבחללה של ספרות יישמע גם קולם של האבות הגרושים והפרודים, אלה שידם בדרך כלל על התחתונה.
השופט המהיר מכריע כי ידו של הסנגור על העליונה. אמת, הספר מנדנד לפעמים, והחד־צדדיות שלו צריכה להיות מובאת בחשבון; אבל החוויה הרגשית והאמנותית היא העיקר. כדאי להתבשם ממנו, ולקוות שביצירתו הבאה יפגין גוטקינד את כישרונו גם בסיפורת בדיונית.
בֶּרָלֶ'ה, אפרים גוטקינד, כרמל, 306 עמ'
