אם יצא לכם להסתובב קצת בירושלים בשנים האחרונות, כנראה עברתם ליד נקודה זנוחה או שתיים בעיר שהפכו למקומות מושכים ומאירי עיניים. האוהל במתחם התחנה, הקירות בסמטאות נחלת שבעה, בניין כלל או המנהרה בגן סאקר. המהפך הזה לא בא לבד, הוא פרי עבודתם של חמשת חברי "ועדת קישוט": דויד יוסף ביבי, דוקטורנט בטכניון, אמן, מעצב גרפי ומנהל העמותה; אחותו אתי ביבי, אמנית טיח; מתן מזרחי, יועץ חינוכי בבית ספר; יעל פינק, אמנית עצמאית; ומרים קישי, אמנית מבאר־שבע. דרכיהם של בני החבורה הצטלבו מעת לעת ברחבי העיר ולפני כמעט שש שנים הם החליטו למסד את המנהג המוזר שלהם לצייר על קירות.
דויד ביבי (39), יחד עם ענת סביר, שותפה לפעילות בעמותה, התחילו את דרכם כצמד גרפיטי פיראטי. הם היו יוצאים בלילות, כשהרחובות הקרים של ירושלים ישנו, והתחילו לרסס. לפעמים עוברי אורח היו עוצרים ומגיבים להתרחשות, חלקם היו לוחשים בהערכה "כל הכבוד" לאמנים הצעירים והנועזים וחלקם צקצקו ושלחו מבטים זעופים לעבר מה שנראה בעיניהם כהשחתה.
"תמיד עשינו אמנות, אף פעם לא ריססנו סתם את השמות שלנו או משהו כזה", נזכר ביבי. "יצרנו המון טקסטים על הקירות, בסגנון של 'עיר דוד ויונתן'. לאט־לאט התחלנו לעשות גרפיטי מורכב יותר, עבדנו בשבלונות עם שכבות וזה דרש הרבה יותר זמן. העניין הוא שככל שהיינו עומדים יותר זמן באותו מקום, כך גבר הסיכוי שהמשטרה תתפוס אותנו ונקבל קנס גדול. הבנו שאין ברירה אלא לקבל אישור רשמי".
מתן מזרחי: "ירושלים היא הבית. זה מקום שנותן לי השראה ומקום לחלום בו. כרגע תל־אביב היא בירת האמנות, לפחות מבחינת תקצוב והיקף של יצירה, אבל מבחינתי ירושלים היא המקום החשוב. ודאי בכל מה שקשור לאמנות רחוב, יש לה הרבה מה לומר"
זה לא מוציא את העוקץ, המחתרתיות, את האמירה האנטי־ממסדית?
"כן. זה משהו שמורכב לנו גם בוועדת קישוט, אין לנו את אותה החירות שהייתה לנו כשפעלנו באופן עצמאי. בעמותה העבודה מאוד ממוסדת, עם אישורים של עיריות, בעלי נכסים וכל בעלי העניין, זה צריך להיות לא פוגעני ויש עוד המון קטגוריות שצריך לקחת בחשבון. כשאתה לבד אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל מצד שני יש גבול למה שאתה יכול לעשות כי יש עליך איום שיתפסו אותך בכל רגע".
בשנת 2014 מתן מזרחי (36), שכבר אז היה אקטיביסט ואיש חינוך בעיר שדאג למרחב הציבורי, גר בשכונת מוסררה, קרוב לביבי ולסביר, ויחד עם אתי ויעל הם יצרו את העבודה הראשונה של ועדת קישוט. "יש לוח מודעות ברחוב הלני המלכה", מספר מזרחי, "ועשינו סביבו גרפיטי פיראטי של הפנתרים השחורים".
שהמשטרה לא תבוא אליכם בגללי בסוף.
ביבי: "אל תדאגי, יש לסיפור סוף טוב. וגם בזמן אמת היה איזה מישהו, מזרחי כבד, שעמד והגן עלינו כל פעם שעבר מישהו ושאל אותנו מה אנחנו עושים, הוא עמד וחסם בגופו כל תגובה. לא הכרנו אותו אבל הוא שמח מאוד שעשינו את זה. אז זכינו להגנה לא רשמית מאוד רצינית".
סיורים שעוברים בשכונה הוסיפו את לוח המודעות כתחנת עצירה לספר על המאבק של הפנתרים. "אפילו בסדרות וסרטים שצילמו במוסררה, לוח המודעות היה נוכח", אומר מזרחי, "אומנם עשינו את זה בלי אישורים אבל בסוף השטח הביע אמון בדבר הזה".
ביבי: "הסגירה היפה של הסיפור הייתה לפני שנתיים. אחרי שקצת השחיתו את הציור העירייה קראה לנו לתקן ולחדש אותו".
ההכרה שהפרויקט זכה לה דחפה אותם לנקודה הראשונה שהם קישטו באופן רשמי: הפילבוקס מעל עמק המצלבה. "הייתי נוסע בכביש שם כמעט כל יום", אומר ביבי, "ובכל פעם הסתכלתי על המבנה שעמד שם בשיממונו. החלטתי שאני רוצה לעשות עבודת אמנות על המבנה, הבנתי שחשוב לי לשנות אותו. הפילבוקס הוא מקום מרכזי שנראָה נורא, הוא היה כולו מקולף ונטוש. התיישבנו לחשוב איך לגרום לזה לקרות. מבחינה רעיונית רצינו להכניס את הקונטקסט ההיסטורי ובגלל זה ציירנו חיילים בריטים, שומרי המלכה. מבחינה פרקטית, הכנתי הדמיה ובתמימות ניגשנו לעירייה".
מזרחי: "שלחנו מייל להילה סמוליאנסקי, שהיא מנהלת המחלקה לאמנות פלסטית בעירייה, והיא תמכה בנו מההדמיה הראשונה. היא נתנה לנו אישורים ותקציבים וזה היה הספתח לוועדת קישוט".
המעבר מחבורה שמרססת משפטים קצרים ברחובות לעמותה מאורגנת לא היה קל. "אנחנו חבורה של אמנים", אומר ביבי. "קצת מרחפים, קצת יותר חיים בדמיונות. מזל שהיה את מתן שקרקע את העסק".
מזרחי: "אני הייתי המכבה והמבאס שאומר 'נכון שזה החלום אבל זה מה שאפשר לעשות'. למדתי לאט־לאט את תחום העמותות אז גם היום אני יותר חולש על התחום האדמיניסטרטיבי, כל החלק המשעמם יותר".
מאז הם יזמו פרויקטים רבים בירושלים ובארץ כולה. בהתאם לגודל הפרויקט הם מזמינים אמנים נוספים שחברים בעמותה לתת יד לביצוע העבודות. "אנחנו מסתובבים הרבה", אומר מזרחי. "מאתרים מקום שכדאי להתערב בו ואז מתחילים לגלגל את הפרויקט. פונים לבעלי הנכס, העירייה, מנסים לחשוב עם הקהילה מה הדימוי שרלוונטי למקום. לא תמיד קל למצוא את הקהילה אז לפעמים אנחנו עוברים דרך מִנהלים קהילתיים או קבוצות שפועלות במקום".
אף שחלק מהאני מאמין של ועדת קישוט הוא שאמנים יקבלו שכר על עבודתם, לכל אחד מחברי העמותה יש גם עיסוק אחר ופרנסה מרכזית בתחומו. "אנחנו לא נתמכים בידי אף קרן או גוף ממשלתי", אומר מזרחי. "כשאנחנו עושים פרויקטים אנחנו מנסים לגייס תקציב ייעודי, בדרך כלל מעיריות או מנהלים קהילתיים. היינו רוצים למצוא תמיכה קבועה כדי לשתף עוד אמנים לעמותה ולמצוא מקום יציב וקבוע בירושלים כי כרגע אנחנו עובדים מחדרי סטודיו של חברי עמותה. אנחנו חולמים להקים גם בית מלאכה שבו ניצור עם אנשים, ואת התוצרים נפרסם במרחב הציבורי".
דויד ביבי: "לפעמים כשאתה גר בשכונה או אפילו ברחוב יפה, אתה מתחיל לדמיין שישראל יפה – וזה שקר מאוד ערמומי. כי כשהולכים בקטמון הישנה הכול יפה ומטופח, אז שוכחים שיש את חולון או קריית־מלאכי. זה מייצר דרייב בלתי נגמר לרצות לעשות משהו"
תמיכה קבועה עלולה לצמצם לכם עוד יותר את מרחב הביטוי.
מזרחי: "תמיד צריך למצוא את האיזון בין לשמור את הדי־אן־איי שלנו כעמותה לבין לתת, בצדק, לתומכים את מה שהם רוצים ולממש את המטרות שלהם. עיריית ירושלים מאוד עוזרת ותומכת בנו. אבל אנחנו מחפשים תמיכה רחבה יותר, שנוכל להזמין עוד אמנים להצטרף ולהרחיב את הפעילות לכל הארץ. המוקד כמובן עדיין יהיה בירושלים".
למה "כמובן"?
מזרחי: "ירושלים היא הבית. זה מקום שנותן לי השראה. כרגע תל־אביב היא בירת האמנות, לפחות מבחינת תקצוב והיקף של יצירה, אבל מבחינתי ירושלים היא המקום החשוב. בטח בכל מה שקשור לאמנות רחוב, יש לה הרבה מה לומר והיא עושה הרבה. התחום הזה מאוד מפותח כאן".
הסיבה השנייה שמובילה אותם לירושלים היא אישית. לכל חברי העמותה יש הקשר משפחתי או היסטורי לעיר. "אני חושב שזה מכנה משותף טוב לאמנים", אומר מזרחי. "הזהות שלנו כעמותה היא מאוד ירושלמית. גם כשאנחנו עושים עבודות בחוץ, איכשהו הזהות העירונית שלנו באה לידי ביטוי שם. למשל כשעיריית תל־אביב חסמה כבישים בשוק לוינסקי לטובת הולכי רגל, דויד הציע לעייריה לעשות משהו שיאפשר להולכים להרגיש שזה מדרחוב ולא סתם כביש חסום, והם זרמו איתנו. כדי למצוא דימוי שיוביל את הפרויקט חיפשנו קודם כול את הסיפור המקומי או את הזהות העיצובית המקומית. מצאנו אריחים ישנים מבתי העסק ומבתים שיש בפלורנטין וציירנו אותם בענק על הכביש. למה זה קשור לירושלים? כי בדיעבד אני יודע להגיד שהלכתי לכיוון של אריחים מצוירים כי זה מה שאני מכיר מירושלים. אז אומנם הזהות היא תל־אביבית אבל הרעיון וההשראה הם ממה שאני רואה פה ביומיום. אנחנו מביאים את הסיפור שלנו כירושלמים במחשבה או בהסתכלות על המרחב, אפילו בלי לדעת לפעמים".
ביבי: "מעל ירושלים גם מרחפת איזו עננה של היסטוריה וקדושה שעוטפת פה הכול, מסבכת פה הכול. זו תודעה שהולכת איתנו לכל מקום, לכן תמיד נחפש את ההיסטוריה המקומית, את מה שמסתתר מאחורי האבנים והבניינים, מה קרה פה פעם. זה משהו שמאוד מאפיין את העבודות שלנו".
ביבי מסביר שיותר מכול, ההזנחה היא זו שקוראת להם להגיע ולשנות. "לפעמים כשאתה גר בשכונה או אפילו ברחוב יפה, אתה מתחיל לדמיין שישראל יפה – וזה שקר מאוד ערמומי. כי כשהולכים בקטמון הישנה, הכול יפה ומטופח אז שוכחים שיש את חולון או קריית־מלאכי. אני גר בשכונת שפירא בתל־אביב, יש לה חן אבל היא לא יפה, וזה מייצר דרייב בלתי נגמר לרצות לעשות משהו. אני יוצא מהבית ורוצה לשפר את המצב. ככה אנחנו גם בוחרים איפה לעבוד.
"יש המון מקומות מוזנחים בישראל. בכלל אין כאן הרבה יחס לאסתטיקה. יש מין אמונה כזו שאסתטיקה וקישוט הן מילים גסות, שזה לא העיקר, זה שטויות בעיני חלק מהאנשים. אני גם מאוד אוהב לבחור מקום שעוברים בו המון אנשים, שהרבה אנשים נחשפים אליו. פתאום למקום יש הקשר, פתאום הוא עומד בפני עצמו. למשל עד שהגענו לפילבוקס הוא עמד שנים במוזנחותו, עכשיו הוא נקודת ציון עם הקשר היסטורי. תמיד חשבתי שההזנחה הזו מוזרה. כשאני מטייל בעולם אני רואה שעושים כבוד להיסטוריה, למבנים, לאדריכלות. אלה דברים שבוחרים לחזק. בישראל אתה יכול למצוא דברים יפים ומיוחדים שפשוט עומדים בשממה. זה הטריגר הכי גדול שמעורר בי את הרצון לפעול, כשאני רואה משהו שהפוטנציאל בו צועק לי ואף אחד לא הרים את הכפפה".
מה יושב בתשתית החברתית שלנו שכך הרחובות נראים?
"זו הטרגדיה של ישראל. היא נבנתה בעיקר בשנות השישים והשבעים. באותן שנים שלטה האדריכלות המודרנית שראתה בקישוט משהו מיותר, הכול היה צריך להיות הכי מינימליסטי שאפשר. המודרנה רואה בקישוט דבר שראוי לגנאי, ודאי שלא צריך להתפאר ולפתח אותו, והמינימליזם הוא הדבר החזק. הזרם האדריכלי והכורח הכלכלי של שיכון עולים רבים בזמן קצר ובלי כסף התחברו והובילו למצב שרוב הערים בישראל מכוערות. לא לא־יפות, פשוט מכוערות".
לפני כמה חודשים בניין בבת-ים נכנס לרשימת הבניינים המכוערים בעולם.
"והוא בהחלט ראוי לכך. היום הטרגדיה השנייה שקורית, ואני מאוד מקווה שהעמותה מתישהו תוכל להיכנס אליה, היא שאנחנו כביכול מתקנים את הבנייה הזאת אבל חוזרים על אותן שגיאות. אנחנו הורסים את הבנייה הישנה בתוכניות של פינוי־בינוי, התחדשות עירונית ותמ"א 38 אבל משכפלים את אותן הטעויות בכך שאנחנו שוב לא יוצרים זהות, אנחנו מייצרים בניינים באפור ולבן, בכל הארץ. את מסתובבת ולא יודעת אם את בפתח־תקווה, בבת־ים או בקריית־אתא – זה אותו דגם שחוזר על עצמו. יש המון מה לעשות בתחום האסתטי בישראל ולצערי גם היום בפקולטות לאדריכלות עדיין בזים לקישוט ולעיטורים, מעדיפים אדריכלות נקייה שאליה מצטרף הכוח הכלכלי שמבקש תכנון זול ומהיר וגנרי שיהיה אפשר לממש בתקציב הכי קטן שאפשר.
"אני מקווה שנוכל לעשות תהליך ארצי, שיתחילו לחשוב על הנושא העיצובי ועל הזהות המקומית כבר בוועדות התכנון, עד שכל עיר תוכל לפתח לעצמה זהות. מה שאנחנו בונים עכשיו הולך להישאר למאה השנים הבאות לפחות – יש המון אנשים ודורות שעוד לא באו לעולם וזה מה שהם הולכים לראות וככה הם הולכים לפרש את ישראל. אם לא נכניס עכשיו את הנושא של זהות עיצובית ואמנות נפספס שלב מאוד קריטי. זה ברמה הלאומית".
דויד ביבי: "חוץ מהדאחקה על ועדת קישוט של כיתה ג' הרעיון היה להחזיר את הגאווה למילה 'קישוט'. אני רוצה שיהיה כאן יפה, אני רוצה מדינה יפה, אני רוצה ללכת ברחובות ושיהיה לי נעים בעיניים, אם זה אומר שאני לא עושה אמנות גבוהה – סבבה"
הרעיון של חיזוק הזהות העירונית הנחה את חברי ועדת קישוט גם כשהגיעו לעיר העתיקה של צפת. "צפת היא עיר יפהפייה אבל מאוד־מאוד מוזנחת", אומר ביבי. "הרעיון שלנו היה לצבוע בכחול את כל החזיתות בעיר העתיקה, כי כשהסתובבנו שם שמנו לב שעל רוב הקירות היה פעם צבע כזה". הם דגמו את הצבע המקורי במחשב כדי להגיע בדיוק לגוון המסוים שבו השתמשו בצפת, ויחד עם עוד כעשרה אמנים הם צבעו כמעט מאה חזיתות של מבנים בכחול הזה. "הרעיון היה להחזיר את הזהות לעיר".
מזרחי: "והעירייה באמת מיתגה את העיר כ'עיר הכחולה'. אני חושב שמה שהיה הכי חזק הוא שכשחזרנו אחרי שנתיים לראות מה קורה שם, גילינו שתושבים צבעו את החזיתות שלהם בכחול. פתאום הנרטיב קם לתחייה. היה ידוע שהצבעים הכחולים מזוהים עם צפת, דרך הכיפות והקברים, אבל אני לא חושב שממש לקחו את זה לאמירה עיצובית־זהותית של העיר. מה שאנחנו עשינו היה פשוט לחזק את הזהות שקצת נשכחה. לכן המבחן יפה לראות מה קורה אחרי הפרויקט".
יש משהו מאוד אינסטגרמי באמנות רחוב. אתם חושבים על איך דברים יצטלמו? זה מנחה אתכם?
ביבי: "לפעמים ראשי עיר מבקשים שנעשה להם משהו שיצטלמו איתו לאינסטגרם. אנחנו תמיד מסבירים להם שזה לא עובד ככה. רק אם אתה מייצר משהו שהוא איכותי ויש לו קשר למקום הוא יהפוך להיות אינסטגרמי מעצמו. אחרת האמנות היא מאוד צינית, לא הייתי רוצה לעשות אותה ככה".
כשאתם יושבים בישיבות עם ראשי ערים, נשאר משהו מהתודעה המחתרתית של גרפיטי לא חוקי באמצע הלילה?
ביבי: "באמת בגלל זה יש לפעמים חוסר הסכמה מול העירייה שאיתה אנחנו עובדים, אבל התודעה המחאתית באה לידי ביטוי הרבה יותר בפרויקטים שאנחנו יוזמים".
מזרחי: "יש איזון עדין בין שמירה על האמירה שלנו לבין התחשבות במרחב הציבורי והרצון שהיצירה תפנה לכמה שיותר מהמשתמשים במרחב. המרחב הציבורי הוא מקום שלכולם ישנה הזכות להרגיש חלק ממנו, אנחנו שואפים שהאמנות שאנחנו עושים תגרום לכמה שיותר אנשים להרגיש בו בנוח. אז יש אלמנט של ויתור, כי כשמכוונים למכנה המשותף הנמוך מוותרים על הרבה דברים שאפשר היה לומר".
עם התודעה הזהירה הזאת הם ניגשים גם לעבודות מורכבות שעלולות לגעת למגזרים שונים בנקודות רגישות. "במתחם התחנה למשל", אומר מזרחי, "ציירנו שש דמויות שכל אחת מהן מייצגת תרבות ודת אחרת, נזירה עם צלב, מוסלמית מכוסת ראש ויהודי מניח תפילין. המתחם הוא נקודת מפגש של כמה שכונות, יהודית וערבית, ומולו יש כנסייה, והיה לנו ברור שהיצירה הזאת צריכה לתת תחושה נוחה לכל אחד שמגיע לשם. יהיו שיראו בעובדה שציירנו צלב משהו פוגעני אבל אנחנו לא שמענו אף תגובה כזאת, להפך, אמרו כל הכבוד על כך שאנחנו נותנים מקום לכולם. אני חושב שהאמירה הנוקבת שלנו, שהמרחב שייך לכולם, עברה, אבל מצד שני הדרך היא לא פוגענית".
חוויתם התנגדות לפרויקטים שלכם?
ביבי: "ההתנגדויות הן לא כל כך לפרויקט עצמו כמו לדימוי שיש לפרויקט. למשל שמתי לב שכשאנחנו עובדים באזורים עם אוכלוסייה חרדית, יש פחד גדול מצבע. כמובן שבשכונה חרדית לא נשים אישה או בני אדם בכלל, בגלל העניין של 'פסל וכל תמונה' – אנחנו לא נכנסים לשם בכלל כי אנחנו מכבדים את האוכלוסייה שמשתמשת במרחב, אנחנו לא רוצים לפגוע בה. אבל מה שהיה מדהים הוא שגם כשכיוונו את הפרויקט לצורות גיאומטריות, אפילו מתוך היהדות, עדיין נתקלנו בהתנגדות לצבע. זה ממש הדהים אותי, שבאוכלוסיות מאוד שמרניות מפרשים צבע כדבר פרובוקטיבי. זאת מחשבה שקשה לתפוס כי העצים ירוקים והשמיים כחולים והעולם סביבנו צבעוני, זה לא שהמצאנו את הצבע. זה די מדהים".
איך פתרתם את זה?
ביבי: "רוב הזמן מוצאים את השחקנים המרכזיים של השכונה או האזור ופועלים איתם, והם משמשים סוג של מדד למה עובר את הגבול ומה לא, מבחינת התושבים מסביב. אנחנו כן מתעקשים בקטנה להכניס את מה שאנחנו רוצים. אז עם הצבעים הנמכנו קצת את הרוויה שלהם אבל הצבע עדיין שם, אלה מרידות קטנות. יצא לי להרצות בפני סטודנטים בעולם, וכשהם שמעו על זה הם בכלל לא הצליחו לתפוס שיש קושי כזה. בעיני אותם סטודנטים דמויות הן דבר מובן מאליו, גם ביצירות במרחב הציבורי. יש מקומות כמו ברלין וניו יורק שציור של אישה בעירום, בציור מוזמן וממוסד, זה דבר הגיוני לגמרי. אז להגיע לרגישות מול צבע זו מחשבה מוזרה מאוד בשבילם".
הם רואים מספר פרויקטים שלהם כפורצי דרך. אחד מהם קשור בהנצחתה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים. במשך שנה מזרחי קיים מפגשים עם בני נוער מירושלים וגיבש איתם את הדימוי לזכרה. "לא היה שום אזכור של שירה במרחב הציבורי בירושלים. בסוף ציירנו על אריחי קרמיקה ותלינו אותם ברחוב הלל, במרכז העיר, במימון העירייה. זה מאוד לא מובן מאליו".
אתם בוחרים כאן אילו סיפורים יקבלו במה, מה הנרטיב ההיסטורי שישתרש. מה מנחה אתכם בהחלטה הזו?
ביבי: "עדיף נרטיב שאינו מסופר מספיק. אם זה הפנתרים השחורים במוסררה או אריחי קרמיקה ברחוב שמואל הנגיד ליד בצלאל הישן שלא מאוירים בהם ש"ץ או כל המורים הבכירים של בצלאל אלא אלה שהסיפור שלהם לא סופר, כמו מזל הצוענייה, שלא הייתה צוענייה, היא הייתה דוגמנית לציירים של בצלאל. או הצורף התימני שמייצג את כל בעלי המלאכה של בצלאל שהיו מייצרים שטיחים ותכשיטים ועוד מוצרים. הסיפור שלהם כמעט מעולם לא סופר. אז אם אפשר לקחת את האנשים שנעלמו ולספר את הסיפור שלהם מחדש, זה מדהים בעינינו".
אתם מדברים הרבה על חיזוק השייכות של האדם למרחב. למה זה כל כך חשוב?
ביבי: "אנחנו לא גרים רק בדירה. יש לנו עולם שלם, שהרחוב והשכונה משחקים בו תפקיד, ואם אין לך תחושת שייכות אליהם, מה קושר אותך למקום הזה? למה אתה נמצא או אפילו נשאר בו? ואם חסרה אותה תחושת שייכות אתה מרגיש תלוש. אני חושב שזה גם קשור לציונות, באנו לכאן מכל כך הרבה מדינות ותרבויות ואנחנו עוד בשלב של התערבבות ויש כל הזמן בירור של הזהות – מאיפה אני בא ולאן אני שייך".
מזרחי: "כירושלמי זה מאוד חזק, כל הזמן אומרים לי 'מה, אתה עדיין בירושלים?' הם שואלים בעצם מה מושך אותי להישאר כאן. ככל שמבררים את השאלה הזאת יותר, גם באמצעות אמנות, מגיעות יותר תשובות ויש יותר נחת פשוט להישאר. כשאני שייך אני גם לוקח יותר אחריות, אם אני לא רק אורח זמני, אז יהיה לי אכפת אם הרחוב מלוכלך, אם יש גדר מתפרקת או ביוב שבור. השייכות למקום מיתרגמת לפעולות שמיטיבות עם החיים".
בעולם המקצועי לא בהכרח יראו במה שאתם עושים אמנות – אתם ועדת קישוט.
ביבי: "חוץ מהדאחקה החמודה על ועדת קישוט של כיתה ג' הרעיון היה להחזיר את הגאווה למילה 'קישוט'. המודרנה חיסלה את הקישוט לטובת הפונקציונליות, ואנחנו רוצים להחזיר אותו במובן הכי תמים ופשוט. שיהיה צבע, שיהיה דגם חוזר, שיהיה משהו מעניין – בתוך זה אני אכניס גם את הסיפור – אבל קודם כול אני רוצה שיהיה יפה ומקושט. זה מה שעשינו למשל ברחוב דרום במרכז העיר, עיטרנו את החלונות בעיטורים אירופיים כאלה, עכשיו הבניין נראה כמו מבנה מפואר ולפני כן היה שם סתם טיח מתקלף. בעיניי זה לא גנאי, אם מישהו רואה את זה רק בתור קישוט. אני רוצה שיהיה כאן יפה, אני רוצה מדינה יפה, אני רוצה ללכת ברחובות ושיהיה לי נעים בעיניים. אנחנו משתמשים באמנות כדי להעביר מסרים זהותיים והיסטוריים אבל זה פחות האמירה האישית שלי כאמן. בכלל אנחנו משתדלים לשים את האגו בצד ולראות את האנשים שאנחנו פועלים בשבילם. מבחינתי אם עשיתי להם רחוב יפה – המטרה הושגה. אם זה אומר שאני לא עושה אמנות גבוהה – סבבה. אם אני ארצה לעשות אמנות גבוהה אני אציג בגלריה או במוזיאון, בחלל סגור שהמטרה שלו להציג את המחשבות והאמונות שלי, עם האגו טריפ שלי. אבל אם אני יוצר במרחב הפתוח, היצירה היא לא שלי, היא של כולם. אני מרגיש שיש משהו לא צנוע לשים את עצמך במרחב של אחרים.
"ועדת קישוט זה שם נרדף למשהו ריק, ועדה שהיא כסת"ח או כשאומרים על מישהי שהיא קישוט, מתכוונים שאין לה משמעות. יש כל כך הרבה שליליות סביב קישוט ואנחנו רוצים לא להתבייש בזה, זה לא בושה שדברים יהיו יפים ומקושטים. לא הכול צריך להיות ברומו של עולם, יש גם ערך באסתטיקה. נכון, היא לא הבניין או היסודות, אבל גם לה יש מקום".
