"אחרי 140 שנים מפוארות שבהן הוא שימש בית לתלמידים מופרעים, בליינים הוללים ואמנים מיוסרים – בית אליאנס סוגר את שעריו לנצח והופך למלון יוקרה. בואו לחלוק כבוד אחרון ולחגוג בפעם האחרונה בהחלט. בפעם הבאה שתרצו לעבור בשער, תצטרכו להיפרד מסכום של חמש ספרות לפחות", כך נכתב בפרטי האיוונט למסיבה שנקראה בשם הדרמטי "נוטשים את הספינה". אז הגעתי, ולא הייתי לבד.
ביום חמישי שעבר, כ־700 זוגות רגליים חגגו את סופו של בית אליאנס במסיבה שערכה "כביש 1", אחת העמותות שפעלו בו בשנים האחרונות. טוב, להכריז על סופו של בית אליאנס יהיה יומרני למדי. הבית שעבר גלגולים על גלגולים ויושביו הרבים השתנו כפני ירושלים ב־140 השנים האחרונות ודאי הביט בנו בבוז קל ששמור לאבנים שקורצו מהנצח. שתו ורקדו כי מחר נמות, לחש הבניין לרוקדים הצעירים, כלומר אתם תמותו, אני אישאר פה במתכונת קצת שונה.
כשהוקם בית הספר "אליאנס" ב־1882 בשם "בית הספר לתורה ולמלאכה" כמוסד חינוכי שבו מלבד לימודי קודש, ילמדו ילדים יהודים גם מלאכה – זו הייתה מהפכה של ממש בירושלים. חברת כי"ח, ששמה לה למטרה לצמצם את העוני והדלות על ידי חינוך, רכשה תחילה בניין על רחוב יפו (היכן שעומד בניין כלל של היום). וכשהמבנה הזה לא הספיק לצורכי בית ספר, רכשה כי"ח בשנת 1898 מגרש נוסף ובנתה עליו בניין בן שלוש קומות שיועד לתלמידי פנימייה. מאוחר יותר שימש חלק מהמבנה גם כבית ספר לבנות, שלמדו בהפרדה מוחלטת מהבנים. את המבנה הזה אנחנו מכירים כבית אליאנס. מאז הוא עבר הרבה תהפוכות, דורות על גבי דורות של תלמידים ירושלמים ומוסדות שונים שתמיד נשבה מהם רוח של חדשנות, עד שבתחילת שנות האלפיים נעזב לאנחות וננטש כליל. כדי למנוע ממנו להפוך למקום מושבם של חסרי בית, נאטמו חלונותיו וכוסו בלבנים.
עינת אשדות, מנהלת בית אליאנס לשעבר: "חלק מהקסם של הפרויקט בעיניי היה גם הזמניות, זה גרם לנו להיות מאוד רעבים ולפעול מהר. חשבנו שיהיו לנו שנתיים־שלוש, בפועל היה לנו שבע־שמונה שנים שם"
אבל כיאה לבניין שקורץ מהנצח, לבנים באשמורות עיניו לא יהיו מה שיגרמו לבית אליאנס לשקוע בתרדמה ארוכה. לאחר שרכש את הבניין יזם הנדל"ן עמיר בירם הוא תרם אותו לפעילות חברתית־אמנותית־קהילתית, עד להוצאת היתרי הבנייה הנדרשים להשמשתו של המבנה כמלון בוטיק. שוב נשבה רוח חדשנית מבין חלונותיו השבורים. בית אליאנס היה למבנה הראשון בארץ שפעל במתכונת הזו של תרומה לקהילה לפני הפיכתו לפנינת נדל"ן יוקרתית. המבנה שופץ בעזרת עיריית ירושלים ובעזרת ידיהם החשופות של האמנים שהתחילו לאכלס את הבית. וכך, מתוך השיממון, התנער מעפרו וממזרקיו הפזורים, זקף את קומתו, ונשף על פני הרוכלים והקונים בשוק מחנה יהודה נשיפה ארוכה שמדריכי הטיולים עוד מדברים בה. תחילה עבר הבית לניהולה של עמותת רוח חדשה, ובשנתיים האחרונות ניהלה את המקום עמותת המרחב החברתי.
סיפור התחדשותו ותקומתו של בית אליאנס הוא מקרה מבחן מעניין. הוא היה הבניין הראשון בארץ שנתרם לקהילה למספר שנים, ובמהרה הפך להצלחה מסחררת ומודל לחיקוי. בשבע השנים האחרונות הוא היה בית לתרבות ואמנות, לסטודנטים ואמנים צעירים, ובימיו היפים ביותר שקק חיים מסביב לשעון. כשבוחנים מה קרה בין כותלי המקום בשנים האלו אי אפשר שלא לשאול כמה שאלות על מה קורה כשכסף פוגש תרבות ואידיאלים פוגשים נדל"ן.
בקומת הפטיו של בית אליאנס יושבים צעירים וצעירות רבים שעלו מקומת המרתף האפלולית שבה מתקיימת המסיבה, כדי לעשן סיגריה, לנשום אוויר או סתם לדבר. "לא הייתי פה כבר ארבע שנים כי אני כבר לא גר בעיר אבל כשראיתי שסוגרים, ישר קניתי כרטיס למסיבה", אומר לי בליין מזוקן חובש כיפה. "אני אגיד את הקלישאה: זה באמת היה סוג של בית בשבילי. הרבה מהאנשים שמגיעים לירושלים אלו אנשים שהם לא בדיוק במיינסטרים, מכל המגזרים: חרדים, דתל"שים, דתיים לאומיים וגם החילונים שיש פה בעיר – יש סיבה שהם לא גרים בתל־אביב אלא בוחרים בירושלים. המיש־מש הזה הוא גן עדן ללא מוגדרים, ובית אליאנס ממש רכב על הנקודה הזהותית הזאת. הבשורה שיוצאת מירושלים לא יוצאת מרמות או משכונות חילוניות מובהקות אלא מפה, אזור קטן בעיר. כשמדברים על המיקרוקוסמוס של ירושלים זה שטויות. ערבים חיים לבד, חילונים חיים לבד, חרדים חיים לבד. איפה זה נוצר? בגדול בכמה רחובות כאן. ובאמת היה פה משהו מיוחד ומגניב".
בגן העדן ללא מוגדרים, מנגן שמאן שמאן (צחי סדן הדתל"ש, איך לא) בקוד הלבוש המקובל שלו – ללא חולצה ובאנרגיות שלא מהעולם הזה. וכשפתאום יפציע מהפסנתר החשמלי שלו ניגון חסידי, כל הרוקדים יצטרפו אליו בשירה אקסטטית. "כשהוא מתחיל עם כל מיני שירי שבת ואתה רואה שכולם מכירים את המילים, אתה שואל את עצמך 'מה קורה פה?', אבל מי שמכיר את הסצנה יודע שזה הקטע פה", מסביר יחיאל נחמני, שהקים את "כביש 1" והרים יותר מאלף אירועים לאורך השנים במתחם בית אליאנס. "זה גם מה שיפה בירושלים, יש קצוות ויש את החיבורים ביניהם. אם מישהו חוזר בתשובה או חוזר בשאלה, הוא בא לפה. כי הוא מוצא פה משהו קצת קיצוני".
יחיאל נחמני, כביש 1: "באחד מימי הכיפורים הגיע לפה מנדל ראטה, בן של אדמ"ור 'שומרי אמונים'. כששאלתי אותו למה הוא בא, הוא ענה לי: 'עוד חמישים שנה ככה היהדות תיראה, אני רוצה להביא את זה לקהילה שלי"
עמרי רותם, שהקים את "הפונדק", מועדון שפעל במרכז העיר עד לפני שנה ונסגר לאחר ארבע שנות פעילות בשל חובות כלכליים שאליהם נקלע המקום, מצטרף לשיחה: "עירוב הקהלים שיש בעיר, זה דווקא לא דבר כלכלי ומשהו שעלול להיות קושי, לפעמים זה גם יגבול בהטרדה וחוסר הבנה של המרחב", הוא אומר. "זה מסבך אותך. בחיי לילה זה לא פשוט, מועדון זה מקום רגיש ויש דקויות של התנהגות ולפעמים חרדים וערבים פחות מכירים את הניואנסים".
"אני מחפש את החיבורים האלו", אומר נחמני. "עשינו פה אירוע בשבת והמוני חרדים ממאה שערים באו למחות. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שחרדים מחו נגד שמירת שבת. כל הקטע של האירוע היה שזה משהו של דתיים וחילונים ביחד. מאז ירדנו למחתרת בכל הנוגע לאירועים כאלו. היו פה כמה שנים שפעלנו ביום כיפור, אבל כיוון שהמקום לא פעל כמו בית כנסת סטנדרטי, אלא היו פה גם סדנאות שונות ותרגולי יוגה זה היה חילול הקודש מבחינת החרדים, אז ירדנו למחתרת. אסור היה לנו לפרסם את הפעילות הזו בשום מקום.
"מפה לשם, הגיעו לכאן ביום כיפור חרדים גמורים וגם חילונים גמורים שבחיים לא היו בבית כנסת. יש את הקטע הזה שכשחילונים מגיעים לבית כנסת הם לא יודעים מה הולך לקרות, אבל מבחינתי המטרה הייתה שאף אחד לא יבין מה הולך לקרות. לא הדתיים ולא החילונים. ליצור מיקס חדש. משהו שעוד לא היה. באחד מימי הכיפורים הגיע לפה מנדל ראטה, בן של אדמו"ר של 'שומרי אמונים' – פלג אנטי־ציוני חרדי קיצוני. הוא הסתובב פה אבל ראיתי שלא הרגיש בנוח, וכששאלתי אותו למה הוא בא, הוא ענה לי: 'עוד חמישים שנה ככה היהדות תיראה, אני רוצה להביא את זה לקהילה שלי'".
כשאני שואלת את רותם מה בכל זאת גרם לו להיכנס בעיניים פקוחות לתוך מיזם תרבותי שסיכויי ההצלחה וההישרדות בו קטנים, הוא אומר בחיוך וקורץ בעיניו לנחמני: "אנחנו שהידים של תרבות. יש לנו שיגעון משיחי של תרבות, וזה משהו שבאמת מאפיין את ירושלים".
מה, אנחנו מתחברים עכשיו לסינדרום?
"לא יודע אם לסינדרום, אבל גם יחיאל וגם אני ניסינו לעשות 'תרבות של אימפקט' לעומת 'תרבות של רייטינג'. אל מול תרבות שבה המצפן הוא מה מביא קהל, זול ומוכר, להיות מצפן של תרבות אחרת. לתת פלטפורמה לאנשים להביא משהו מעצמם, להביא ערך מוסף ומסר, לנסות להרחיב תודעה לקהל שלך, לקרב בין קצוות של סוגי אנשים, להפתיע או ללמד אותם משהו חדש".
"אחד הדברים שניסינו לדחוף ב'פונדק', מעבר לכך שיהיה מקום לרקוד בו בעיר, הוא אמנות שבאה יחד עם פוליטיקה. זו העיר הכי פוליטית שיש והרבה מהתרבות פה מתקיימת בחסות העירייה והקרנות שהן למעשה הפטרון של האמנות, ומחליטים מי יעשה מה, איפה ומתי, ואז גם אין בשיח האמנותי חופש נרחב. אפילו סתם למשל הקראת שירה שתהיה בה הרבה התייחסות לפוליטיקה ואקטואליה".
נחמני: "מאוד מאתגר פה מכמה סיבות. הקהל הירושלמי לא יודע לשלם, בעיקר כי מרגילים אותו לא לשלם. העירייה מחלקת לך הכול בחינם, אין את זה בשום מקום בארץ ברמה הזאת. בירושלים יש הכי הרבה תקציבים, וקרנות שפועלות בתחום התרבות, ויש פה את רשות הצעירים שפועלת כאן, ו'תבוא בחינם להופעה גדולה ואפילו תקבל בירה', ואז כשאני אבקש 40 שקל לכרטיס יהיה קשה להוציא את זה מאנשים. אבל בסופו של דבר אני חושב שכן הצלחנו לעשות דברים יפים והקהל הגיע".
עומרי רותם, הפונדק: "אנחנו שהידים של תרבות. יש לנו שיגעון משיחי של תרבות, וזה משהו שבאמת מאפיין את ירושלים"
"הסוף של הסיפור היה כתוב מראש אבל עדיין הייתה תקווה שזה יהיה איזה סיפור סינדרלה, שהאמנות תנצח את הנדל"ן", אומרת עינת אשדות, שהייתה המנהלת של בית אליאנס מטעם רוח חדשה והיום היא מנהלת מחלקת תוכניות במרכז תרבות משכנות שאננים. "עבדתי בארגון עשר שנים. זה ממש עיצב את שגרת החיים שלי. בהתחלה זה היה ארגון 'סמי־תנועת נוער', בלי מבוגר אחראי, המון התלהבות, המון עוצמה, באים להתאבד על המשימה. היה בזה המון קסם, וחלק מהקסם של הפרויקט בעיניי הייתה גם הזמניות, זה גרם לנו להיות מאוד רעבים, לעשות מהר, אין זמן לשבת ולחשוב אין זמן לוועדות היגוי, הייתה תחושה של דחיפות. חשבנו שיהיו לנו שנתיים־שלוש, בפועל היו לנו שבע־שמונה שנים שם.
"הסיפור של איך לעזור לאמנים צעירים להישאר בירושלים ואיך לייצר קהילות הוא משהו שהתעסקנו בו הרבה שנים לפני בית אליאנס, אבל הוא שינה את הארגון מהקצה אל הקצה. משני חדרים בתלפיות שבהם עבדנו, פתאום היה לנו בית עצום שאף אחד לא ידע מה לעשות איתו, ונדרשנו להבין איך לנהל את זה.
"הפרויקט הזה שם את הפוקוס על יוצרים בתחילת דרכם וזה היה הכוח של המקום. זו הייתה שכבת ביניים של יוצרים שהם מצד אחד כבר לא סטודנטים ומצד שני ועדיין לא ממוסדים, אלא פשוט קבוצה של יוצרים עם רעיון, תשוקה ואנרגיה. אלו אנשים עם כוח אדיר ליצור ולהזיז דברים, וזה שהם קיבלו חללי עבודה במקום כל כך מרכזי בעיר וקיבלו יד חופשית ליצור שם, ולהפעיל דברים גם החוצה, זה היה דבר גדול שההשפעה שלו על העיר הייתה משמעותית מאוד. אפשר לומר אפילו שהכתיב סדר יום בירושלים. בית אליאנס היה כל כך מחובר לשטח שכמעט לא התעסקנו באיך להביא קהלים, באנו, הנחנו חפצים והדבר קרה בטירוף".
כל הפרויקט הזה בעצם לא יכול היה להתקיים בלי נדבנות. האם אמנות ותרבות לא יכולים להיות כלכליים?
"אין לי מספיק ידע על מה קורה בעולם. בארץ יש מעט מאוד מוסדות תרבות שמחזיקים את עצמם. אם מחר משרד התרבות סוגר את הברז – אין פה תרבות. אז לשאלתך בפשטות: לא, תרבות זה לא כלכלי. נקודה. אחרת כל כרטיס למסיבה או ערב ספרותי במשכנות שאננים יעלה 400 שקל. הרבה מהתרבות זה כסף ציבורי, זה חלק מהסיפור של דלות החומר של הרוח. בלי התמיכה הציבורית, תרבות לא יכולה להתקיים בארץ. החלק של התרבות בתקציב המדינה הוא קטן, וכמה שמנסים להגדיל את העוגה כל שנה, יש יותר מתחרים על התקציבים.
"ואז נכנסים יזמים פרטיים ונשאלת השאלה איך הם יכולים לשנות את המשחק. עיריית ירושלים, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה לבנות בית לכל יחיאל (נחמני, ב"ק), עם חזון והתלהבות. יש בעיניי קסם לפרויקטים שפועלים בטווח קצר, צריך שהנשמה של בית אליאנס תתגלגל לאי אילו מבנים אחרים, וכל זה לא סותר שהתרבות בישראל זקוקה ליותר תמיכה מהממסד כדי שהדברים האלו לא יהיו רק זמניים".
בבית אליאנס פעלו לאורך השנים קבוצות אמנים שונות ומגוונות. מקבוצת המחול של אלעד שכטר, סטודיו של אמניות חרדיות, קולקטיבים של מעצבים וקולנוענים, "בית הספר למוזיקה ושקט", ועד קבוצת ציירים חרדים שפעם הזדמנתי לבית בזמן שהם למדו שם וחשבתי שנקלעתי לסצנה משטיסל. האמנים שילמו דמי שכירות סמליים ובתמורה עשו את האמנות שלהם, יצרו וקיימו חיי תרבות תוססים בעיר, ובתוך המבנה היפה ששכבות השנים שעברו עליו ניכרים בקירות, נרקמו אינספור שיתופי פעולה.
כזה הוא סיפורו של קובי שרביט, ירושלמי מבטן ולידה, שישב בבית אליאנס מיומו הראשון. הוא הגיע בתור צלם בקולקטיב שנקרא אליאנס 7, ויצא ממנו כבעל עסק לפרסום. "חשבתי שאעסוק בצילום כל חיי, אבל דרכי הצטלבה עם יונתן סטריאר, השותף שלי כיום. אני הייתי ספק והוא לקוח, ויום אחד הוא הגיע אלי עם רעיון להקים משרד פרסום. ככה הקמנו את 'בריף'. היום יש לנו סטודיו בירושלים וסטודיו נוסף בתל־אביב, ובצורה הכי פשוטה אפשר לומר שבריף לא היה קם ללא בית אליאנס.
"בסוף כל שנה אמרו לנו 'זהו, זאת השנה האחרונה', וככה ב־2021, אחרי שכולם התאוששו מהקורונה ודברים התחילו לחזור למסלולם, אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו שיספר את הסיפור של המקום, הבאתי את הרעיון לכתוב ספר. אנחנו ניהלנו אותו עצמאית לחלוטין, אבל עמיר בירם עם 'רוח חדשה' התלהבו מהרעיון ומימנו אותו. 'חקר מקרה בית אליאנס' הוא פיסת היסטוריה שמספרת את הסיפור של המקום. היה פה באמת משהו מיוחד, שמי שעשה אותו לכזה היה השטח, חבורת האמנים והיוצרים שישבו פה במחיר מסובסד והיו פנויים לעשות אמנות".
זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. סליחה, לא יכולתי להתעלם מהשורה האלמותית הזו. ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות. סליחה, אני לא שולטת בשורות האלו שקופצות לי תחת המקלדת. אבל יקיר שגב, שמנהל את עמותת המרחב החברתי, מנסה לעודד את רוחי (כדי שאקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב). ראשית הוא מבהיר כי בית אליאנס הוא בניין לשימור, "הוא לא הולך להיהרס אלא הולכים לחפור מסביבו ולחשוף את קומת המרתף כקומת רחוב ולהוסיף לו עוד קומה אחת".
ואיך בכל זאת מתמודדים עם הסגירה של בית אליאנס לציבור הרחב? יש תחושה קשה כזו כשמתנה נלקחת ממך.
"אני שמח על זה. אמרתי על זה בצחוק שאני כבר זקן, אני לא מדור ה־Z, אבל היום הבניינים הם כמו האנשים, כל כמה שנים מחליפים צורה. הרבה פעמים עמותות הן משהו שמנציח את עצמו, ומי שהקים את העמותה כבר לא שם, והמטרות שלשמן הוקמה העמותה כבר לא רלוונטיות, ושכחו למה היא קמה, ואיכשהו זה דבר שמקיים את עצמו. במתכונת שבה אנחנו עובדים אנחנו אומרים לעמותה או לקולקטיב אמנים – יש לך איקס שנים, תרוץ הכי מהר שאתה יכול, תעשה את המקסימום, תעבוד 24/7, תתפוצץ על זה כי עוד מעט זה לא יהיה! וזה מחייב קצב אחר. יש בזה משהו מרענן. אנחנו לא יודעים איפה נהיה בעוד חמש שנים אבל לא נהיה פה, ועוד חמש שנים נוכרח לחשוב על דברים אחרים, נהיה חייבים להשתנות, לא לקפוא על השמרים. עד עכשיו עשינו תרבות ואמנות ואולי בבניין הבא זה יתאים ואולי נמציא פטנט אחר, אולי העיר לא צריכה עכשיו את מה שהיא הייתה צריכה אז, והנה שוק מחנה יהודה פורח, אז לך תעשה משהו אחר. הרבה עמותות ממשיכות לעשות את אותו הדבר למרות שהעולם השתנה, ואולי כבר לא צריכים את מה שהם עושים".
"במרחב החברתי לא המצאנו כלום, אמרנו בואו ניקח את המודל של בית אליאנס שהיה הנחשון שקפץ למים, ונשכפל אותו, נכפיל בעשר או במאה כי יש הרבה בניינים שמחכים להיתרים, ובמקום שיעמדו נטושים נפעיל בהן עמותות חברתיות ואמנותיות".
המבנה הראשון שהמרחב החברתי קיבל לידיו היה כיכר אתרים, ששימש בעבר כמועדון חשפנות ("הפוסיקט" הידוע לשמצה) והיום משמש בית לעמותות וארגונים חברתיים. "כרגע יש 12 בניינים שהמרחב החברתי מפעיל, שהם בדיוק הסיפור של בית אליאנס. יזם נדל"ן קנה מבנה ובזמן שהוא מקדם תכנון והיתרים, הוא תורם לנו את המבנה, ואנחנו משפצים ומקדמים כל מיני פעילויות עבור הקהילה. כל בניין עם העניין המיוחד והמתכונת שלו".
המטרה של המרחב החברתי שאפתנית למדי: "לשנות את שוק הנדל"ן. שהמודל של בית אליאנס יהפוך לתופעה נרחבת, שזה יהיה ברור מאליו שבמקום שיזמי נדל"ן יאטמו מבנים עד שהם ייבנו מחדש, יעשו בהם דברים יפים שתורמים לקהילה, לא רק כמה פרויקטים נחמדים על הדרך".
"נכון, זה מבאס שלא יהיה בית אליאנס כמו שהכרנו אותו בשנים האחרונות אבל המקום יהפוך למשהו אחר והאנרגיות ילכו למקום אחר. ואז אולי אפשר להבין שזה לא כזה נורא כי ככה אנחנו מתחדשים. זאת הנחמה שלי. מה גם שהמצור לא מתהדק. אם פותחים את העדשה רואים שדווקא להפך, התופעה רק מתרחבת. בירושלים נמצאים גם בניין שערי צדק הישן, בניין נוסף בכיכר ציון ומלון הנשיא, שעמד מאה שנים ריק תקוע בגרון של כולם".
"הרעיון הזה, שאת ההשראה אליו קיבלו מחו"ל, הוא רעיון מעולה. כל מיני אמנים ועיריות ברחבי אירופה משתלטים על מבנים נטושים, לפעמים כחוק ולפעמים בלעדיו", אומר נחמני ומדגיש כי הצלחה של פרויקט כזה תלויה בחופש שייתנו לאמנים ליצור ולפעול בתוכו. "בית אליאנס, לפחות בשנים הראשונות, היה פרויקט ממש מוצלח. כשהבית פרח זה היה בזכות גישה שנשבה מלמעלה, 'תתפרעו עם הרעיונות שלכם, עם רישוי, בלי רישוי – אנחנו כבר נספוג ונסדר דברים מול ראש העיר', אחר כך זה התהפך. בשביל אמן זה דבר גדול שיש מישהו שיריב בשבילו בעירייה, ויתמוך כלכלית אם משהו הסתבך. אמנים לא יודעים לעשות פוליטיקה, הם לא מבינים כלום בעולם הזה, ולכן החיבור בין עמותה שפועלת מול העירייה והתורמים וגיוס הכספים לבין אמנים ויוצרים שנותנים להם יד חופשית כל כך חזק ופורה. בשנים הפחות יפות התחושה הייתה שסידרו ג'וב לכל מי שניהל את המקום, אנשים שהונחתו ולא היה להם ניסיון בתרבות ובעבודה עם אמנים, ואז העסק פחות עבד. אני הגעתי ממקום מאוד תמים, לא הייתי מעורבב בשום דבר. אני מתאר לעצמי שככה העולם מתנהל – עם פוליטיקה, אבל אמנות זה משהו קדוש מבחינתי, אז לגלות שגם בזה יש פוליטיקה? זה היה קשה".
מודל קצת שונה שנחמני נושא אליו עיניים ומקווה שישכפל את עצמו גם לירושלים הוא בית רומנו בתל־אביב. "זה גם פרויקט זמני אבל מאוד מצליח כי יש לו מודל כלכלי שמקיים אותו, בלי עמותות ובלי כלום. קבוצת האמנים של 'התדר' מצאה מודל מסחרי חזק, יש במתחם פיצה של אייל שני והמקום עובד בצורה בת קיימא. גם בית אליאנס יכול היה לעבוד ככה, מספיק שהיינו פותחים בר או מסעדה, זה יכול היה לממן את הפעילות של כל הבניין".
אז כסף זו לא מילה גסה.
"ברור שלא!"
