יש משהו בשיחה עם שירה־אמונה שמחבר לקרקע, שמכניס לפרופורציות. אבל לא לפרופורציות של בגרות ועייפות מהחיים אלא להפך, פרופורציות שרוצות לעוף על החיים ולחיות אותם כמו שהם עכשיו, ברגע הזה.
"בחנוכה, מיד אחרי שנכנסתי לדירה שלי, עשיתי הדלקת נרות רחובית. לא הכרתי אף אחד, ביקשתי מהשכן שיפרסם והלכתי להביא ערכות הדלקה מהעירייה. וככה כולם הכירו אותי, קניתי חבילה ענקית של מטבעות שוקולד ועשיתי חידון לילדים. עד היום כולם צוחקים שאני הקומונרית של הרחוב". הרחוב המדובר הוא רחוב רגיל בעיר לוד. רחוב ששירה־אמונה הגיעה אליו במקרה והיא מגדירה אותו כרחוב של משפחות. שם, אגב, היא מרגישה בבית.
יש לה לא מעט ביקורת על החינוך הדתי שלא מכין את תלמידיו לשלב הזה ויחד עם זאת היא רואה בשנים האלה ברכה. "ברווקות יש כוח, זו לא ברירת מחדל, אלה שנים מאוד טובות שיש בהן יותר פניוּת, הרווק הוא לא מישהו ש'פשוט לא נשוי'. לאורך הזמן למדתי שהרווקות שלי היא לא חדר המתנה אלא מחנה אימונים". בין הסיפורים על הדייטים, הקשרים ועל הרבה בחורים שפגשה לאורך השנים, היא פתאום צוחקת ומספרת, "אני הייתי הקמע. אם רצית להתחתן יכולת לצאת איתי והקשר שבא אחריי היה חתונה. ככה זה היה, בזה אחר זה".
היא פורשׂת את משנתה הזוגית: "קשר משמעותי זה קשר שאת מרגישה בו בבית, עם פיג'מה". אני שואלת אותה על שולחן השבת שלה ומקבלת, שוב, תשובה עם פרופורציה: "לרוב אני מוזמנת לפחות לסעודה אחת, אבל נניח בקורונה, הייתי לבד בבית, אבל ממש לבד. שולחן השבת שלי הוא שולחן הסלון. הדירה קטנה מאוד אבל לפעמים אני משקיעה במיוחד ופותחת עוד שולחן.
"אני לא סתם מעבירה את הזמן. כבר לא יכולתי לראות את הארוחות ברווקייה שהכול נראה כמו סעודה של מדריכים בבני עקיבא. שניצלים, אורז, תפוחי אדמה בתנור, בטטה בתנור, שזה כל כך שונה מתפוחי אדמה בתנור", היא עוקצת. "המוגזמים מכינים אנטיפסטי. פעם מישהו כיבס איזה עוף ותמיד הבנים קונים בסיבוס שלהם סלטים מוכנים מהבחורה בקצה הרחוב שמוכרת אוכל מוכן".
בשלב מסוים היא החליטה לשנות כיוון, אחרי שהבינה שכל השבוע יונק מהשבת והיא חייבת להתייחס לזה ככה.
"ברגע אחד, כשהגעתי לשבת עם חרדות כי מגעיל לי ולבד לי, אמרתי שאני עושה שינוי. התחלתי לאסוף מתכונים ממש מוגזמים, עוגות מוקצפות עם 97 אחוז שומן ומיליון שלבי הכנה. קניתי מיקסר. בהכי מוגזמת. אמרתי לעצמי שאני מכינה לעצמי מה שאני אוהבת, מה אכפת לי. קניתי דלעת ערמונים. זה אוכל כזה שאף אחד לא קונה. אז אני קניתי אחת. אבל קניתי". היא מסכמת, "להיות לבד זה לא אומר להיות בודדה וזה לא אומר שאני רק יושבת ומחכה שמישהו יציל לי את השבתות. אלו שבתות שלא יחזרו לעולם".
בדירה קטנה שלא צריך יותר משעתיים לנקות, עם שולחן סלון וגינה קטנה ומטופחת, שירה־אמונה חיה את המציאות. חיה בכל הכוח בלי לאבד גרם של זמן חיים יקר. "יש דברים שהם מעל הרווקות שלי, הרווקות שלי מבאסת אבל יש דברים שהם מעל לזה, ככה הרווקות נכנסת לפרופורציה. פעם שאלתי את עצמי – למה דווקא אני. וזו שאלה איומה כי אין בה שום תשובה שלא גורמת לך להאשמה עצמית. אף אחד לא אומר לעצמו: 'אה, זה בגלל שאני צדיקה ואני צריכה לכפר על עם ישראל'. אף אחד לא אומר את זה לעצמו כשהוא חוטף כאפות. אני אומרת כאן ה' צריך אותי. בדיוק כמו שאני עכשיו. זה מה שיש. סלמתאק. אני לא מתווכחת עם המציאות. וזו המציאות".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
מקום לדייט: פארק הצבים בנחל אלכסנדר
מי משלם בדייט ראשון: חצי–חצי
בילוי אמצ"ש מועדף: צילומים בטבע
מקום שתמיד חלמת להגיע אליו: ניו–זילנד
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com