ספרו של גיורא אילון הוא אחד הספרים המהנים, המשעשעים וגם הנוגעים ללב עד כאב, שקראתי לאחרונה. אולי כדאי להתעלם ממילות התיאור בגב הספר, המשרות מרה שחורה: "סיפור עלייתה ושקיעתה של ההתיישבות העובדת", עד להפיכתה ל"פנינת נדל"ן נחשקת"; סיפור על "כפר בשרון שהוא גן עדן וגיהינום…" שבו "הרף העין" של המפעל הציוני – המכונה "זמן ההיבריס" (!) – מפנה מקום ל"חלומות מנופצים ובתים הרוסים…".
אכן, הרוח של ימי הבראשית פינתה את מקומה עם הזמן לרוחות אחרות. אבל למי שמצפה לסיפור קינה ונהי על מות הציונות וניצחון כרישי הבורסה, מחכה הפתעה נעימה. נבזות ורשעות יש והיו בארץ תמיד, גם בשנים הטובות ההן, שהרי זהו טבע האדם. אבל המחבר, גיורא אילון, מצויד ביכולת לזהות את הסיפורים האנושיים ולתאר את האמת של בני האדם. סיפורים שיש בהם לעיתים רוע לב, אכזריות ודורסנות, אבל גם טוב וגדוּלה, ידידות, חמלה ואהבה. זה מה שהופך את ספרו למושך את הלב.
רוצים דוגמה לנבזות דווקא? הנה היא, בפרק "מעבר לגדר": "אני ויעל (אחותי) יושבים בין השיחים, נשענים מבחוץ על גדר גן הילדים. שעה קלה קודם לכן, מיד לאחר הריכוז… קראה לנו הגננת נעמי והורתה לנו ללכת הביתה. גורשנו מהגן בגלל חוב". החוב שלא שולם הוא חובם הכספי של ההורים לאגודה החקלאית של הכפר, חוב שכל הורתו באי־צדק, אפליה וקיפוח.
במושב הקטן ישנה "מגילת יוחסין", הקובעת את סדר האיסוף המאורגן של התוצרת מן החקלאי הבודד אל מרכז השיווק. הראשונים שמהם נאסף היבול על ידי משאית הקואופרטיב הם חברי הנהלת הכפר ומקורביהם, שתמיד המשאית עוצרת אצלם ותמיד הם זוכים לשווק את תוצרתם. בסוף הרשימה נמצאים אלה ש"מסומנים" כאופוזיציה להנהלה. עליהם המשאית מדלגת לעיתים קרובות משום שהיא כבר מלאה, ותוצרתם לא נאספת ולא משווקת. יבולם נותר להירקב לעיניהם, עמל של עונה שלמה יורד לטמיון, ועמו התקווה להתפרנס בכבוד וגם להרוויח את הסכום הדרוש לתשלום עבור המים שמספקת האגודה. נקל לנחש שאביהם של המספר ואחותו נמנה על האופוזיציה, ואת המחיר משלמים גם הילדים, כי הוועד "פוקד עוון אבות על בנים".
התעלמו מהנידוי שנגזר עלינו
הרקע לסיפורים הוא החברה הסוציאליסטית־קואופרטיבית של אותם ימים, מפא"י הישנה, ההסתדרות ומוסדותיהן. מושבי המעמד הבינוני, שמושב "גבעות" שבספר נמנה עליהם, הוקמו ביוזמה פרטית בתחילת שנות השלושים ולא השתייכו לתנועות המיישבות הסוציאליסטיות, או להסתדרות ולקואופרטיב השיווק החקלאי שלה, "תנובה".
המתיישבים התקבצו מפה ומשם, רובם הגדול יוצאי מרכז אירופה, ומאוחר יותר גם ניצולי שואה וחיילים משוחררים מהצבא הבריטי. רובם לא היו חקלאים במקצועם או בעלי הון. הם היו עולים־פליטים, ללא עורף משפחתי, ולרוב לא עמד לרשותם הון מספיק אפילו לצרכים בסיסיים. לפעמים נעזרו באגודות פילנתרופיות יהודיות־אמריקאיות, שסייעו להם ברכישת הקרקע או בהקמת בית ונטיעות ראשונות. אבל בהמשך הם נזקקו גם למענקים או להלוואות מצד המוסדות הלאומיים והבנקים להקמת רפת, לרכישת זרעים, פָרות ולול, או מחרשה עם סוס או פרד, שלא לדבר על הקמת גן ילדים ובית ספר והעסקת רופא. מי שהצליח בעבודתו הפך בהדרגה לחקלאי מבוסס; מי שלא הסתדר ונכשל – חי חיי עוני ומחסור.
למזלם עמדו לצידם שני אישים חשובים במוסדות הציוניים בארץ: ארתור רופין, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, ולודוויג פּינֶר, אגרונום במקצועו ובעל ידע חקלאי רחב, שעמד בראש המחלקה הייעודית שהוקמה בסוכנות היהודית ב־1934 לטיפול בהתיישבות ה"בלתי מאורגנת". שניהם היו פטרונים מסורים שקידמו את ההתיישבות ה"פרטית". כך קמו כפר שמריהו ורמות השבים, בצרה ובית יצחק, וגם המושב של גיורא אילון, המכונה בספר "גבעות". בסך הכול היו 15 כפרים כאלה. ביישוב היהודי של אז הם כונו "כפרי קוקוריקו", על שם הלולים הגדולים שלהם.
כאיכרים פרטיים ללא תנועה מיישבת, התלות שלהם בקואופרטיב של המושב הייתה רבה. בהיעדר מוסדות מדינה ורווחה ובהיעדר שוק פרטי לתוצרתם החקלאית, היו השיווק המשותף והניהול הריכוזי של אספקת המים במושב בגדר צורך חיוני עבורם. השליטה של הנהלת המושב, שקבעה את הסדרי אספקת המים לחקלאות ושיווק התוצרת, על גורלו של כל מתיישב, הייתה מוחלטת. טבעי הדבר שגם בתוך תנופת הבנייה והרוח הציונית האידיאליסטית, היו לעיתים מנוולים תאבי שליטה שלא היססו לגדוע את מטה לחמם של שכניהם, כאשר אלה לא נכנעו למרותם. הסיפור על הילדים שגורשו מהגן בגלל חוב המים לוועד הוא דוגמה לשימוש הנלוז שעשו אנשים כאלה בכוחם.
כבן למשפחה שסבלה מנחת זרועם של בעלי השררה במושב, אילון אינו חוסך בביקורת עליהם. הפגיעות והאפליה שחש מצד ה"נחשבים יותר", וגם יחסיו הגרועים עם אביו, גרמו לו לעזוב את המושב עם הגיוס לצבא. "שנים רבות חלפו עלי בעיר עד שהייתי מסוגל לחזור לחיות בכפר ילדותי". אך למרות הצלקות שנותרו בליבו, הכתיבה שלו אינה מרירה או תוקפנית, להפך. "העדפתי", הוא כותב, "לזכור את האנשים שהתעלמו מהנידוי שנגזר עלינו, עצרו את העגלה הרתומה לפרד ליד הבית שלנו, והזמינו את אחותי ואותי להצטרף אליהם בנסיעה לים". אמנם "לא סלחתי לנחמיה צוקרמן, הסטלין של ילדותי", על העוול והרוע שגרם, אבל הזמן, אהבת האדם הבסיסית שלו ובעיקר הכישרון, הפכו את החוויות הקשות של אילון לספרות. העוול שבגללו עזב את המושב, וכל נקודות האור והחושך שקלטו עיניו, התגלגלו לספר רווי הומור, אהבת אדם וחום אנושי מענג ומשעשע.
שלא נדביק אתכם בכינים
לצד הסיפורים על המושב ותושביו, מקדיש אילון מקום גם לסיפורי משפחתו רבת הדורות והצאצאים. משפחת קריגר – הסב והסבתא ובנותיהם, שאחת מהן, עתליה, היא אימו של גיורא – בחרו להיות עצמאים והתיישבו ברעננה. גם משפחתו הירושלמית המיוחסת של האב אלימלך, שסב־סב־סבו היה ר' אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", זוכה למקום הראוי לה. וכל הדמויות, בין שהיו באמת, כמעט־באמת או בדמיון, משורטטות ביד אמן. כל אחת שלמה על כל מאפייניה – המראה, האישיות, השיגיונות ואורח החיים – וכל הסיפורים מהנים לקריאה.
כזה הוא סיפורם של שני ה"זיגי": זיגי רוזנבליט, זבולון שושן בעברית, ובן דודו זיגי רוזן. הראשון התיישב בגבעות והשני בתל־אביב, ושניהם התאהבו ברעיה מיְסוד־המעלה. היא אהבה את זיגי מתל־אביב, ילדה שלוש בנות לזיגי מהמושב, ולבסוף נטשה אותו לטובת זיגי הראשון. או רות פדרליין, הייקית הטיפוסית, שהיא ובעלה ארנסט, זוג מושלם וחקלאים למופת, הקימו משק משגשג בגבעות. לאחר שהתאלמנה, וכשהמושב החל להשתנות לטובת יזמי נדל"ן, היא הודיעה על עזיבה. "לאן תלכי?", שאל אותה גיורא. "לבית גיל זהב? למגדלי הים התיכון או לסביוני נורדיה?"; "ככה אתה מכיר אותי?", השיבה פדרליין בשאלה, ובגיל 86 הלכה לחיות בקטורה, להתנדב בתחנת ניסיונות חקלאית.
אילון מפזר ביקורת חברתית רבה וביטויים לתחושות עלבון ופגיעה, אך הכול ברגישות, באיפוק ובהומור. העוול והאפליה לא היו רק מנת חלקם של אופוזיציונרים להנהלת הכפר. גם תושבי המעברה השכנה, הפועלים בפרדס ובני הכיתה בבית הספר המשותף, חוו התנשאות, זלזול והדרה. כך למשל אורי שמאי, ילד מהמעברה השכנה ולימים מפקח אזורי במשרד החינוך.
כשהתבקש לשאת דברים בכנס בוגרים של בית הספר במושב, שבו למד בילדותו, עלה אורי לבמה ולהפתעת הכול הוציא מכיסו כובע קסקט, חבש אותו וסיפר: "בשנת 1957 התבשרנו שאנחנו עוברים ללמוד בגבעות… שמחתי, כי הבנתי שאם אמשיך במעברה לא אגיע לתיכון או לאוניברסיטה אלא לעבודה בפרדס או בבית האריזה… שבוע לפני סוף חופשת הקיץ הודיעו לנו שאנחנו חייבים לגלח את הראש ולעשות קרחת, כי תושבי הכפר פוחדים שנדביק אתכם, חברי ללימודים, בכִּינִים. ניסינו להתחבא מתחת לכובעים, אבל ההשפלה הגיעה לשמיים. זה היה השיעור החשוב ביותר שלמדתי בחיי על גאווה ודעה קדומה, ואני מעביר (אותו) גם לתלמידיי. על כך נתונה לכם תודתי. וגם תודתם". הוא "הפנה את גבו לקהל ההמום", ירד מהבמה, הסיר את הקסקט ונעלם בחשכה.
עדות לרצח יהודי חברון
בשני נושאים אילון יוצא מגדרו ומחריף את הטון. נושא אחד הוא יחסה של המדינה לחקלאות בשרון. הוא מספר על חנן שטייניץ, שאשתו "לא האריכה ימים… לאחר שהממשלה החליטה ליטול מחקלאי מישור החוף את מכסות הביצים שלהם", והיא נאלצה לחסל את הלול שלה. שטייניץ, האלמן הטרי, נדרש על ידי הרשויות לייבש גם את כרם הענבים הוותיק שלו. הפקיד טען שאין ביקוש לענבים שלו, משום שזנים חדשים, מבוקשים יותר ובעלי "חיי מדף" ארוכים, כבשו את השוק. הוא טורף את נפשו בכפו.
הנושא האחר הוא הנושא הפלסטיני, וכאן מיידה אילון את חיציו לכמה כיוונים מנוגדים: הוא מביא את עדותו המפורטת של אביו על רצח יהודי חברון ועל סימני ההתעללות בגופות היהודים. מאז שנא אלימלך את הערבים. לעומתו גיורא, בנו, מגן על העוזרת הערבייה מהכפר שחווה אלימות מידי בעלה. הוא גם מספר בזעזוע כיצד בסיום מלחמת השחרור הזדרזו הקיבוצים והמושבים להתחלק באדמות הכפרים בוואדי ערה שסופחו למדינת ישראל, לעיני הכפריים המפוחדים שהציצו מהחלונות: "צריך לנקוט פעולה מהירה ולקחת מהכפריים את האדמות שלהם, לפני שהם יהפכו רשמית לאזרחים בעלי זכויות", אמר האחראי לפעולה.
הפרקים האחרונים של הספר עומדים בסימן מיתות, הלוויות וחשבונות נפש, ולא נותר בהם הרבה מההומור שאפיין את הכתיבה עד כה. גיורא שונא את אביו, מהיר החֵמה והאלים, שֶרָדה בילדיו ובאשתו ושהוא רואה בו את האשם בחיי העוני והעליבות של המשפחה. גם קשרי המשפחה הרחבה – עם סבא וסבתא, הדודים וצאצאיהם – מתנהלים עכשיו בעיקר בין ביקורי חולים להלוויות.
גיורא אילון סיים את עריכת הספר, אך לא ראה אותו יוצא לאור. הוא גם לא יחזה בהמשך ייבוש החקלאות במושב לטובת "סוכני נדל"ן" ו"מתעשרים חדשים שחיפשו בית לסופי שבוע". את הפרק על מות אימו, "האישה הזאת", הוא חתם במשפט אישי, שמבטא הזדהות עם האם ותחושת האובדן, יחד עם ידיעת הקץ: "בת 75 הייתה אמי כשנפטרה מהמהיר והיעיל בסרטנים. בן 75 אהיה כשיָמית אותי…"
