אין כמו לברוח מהמציאות הישראלית הנוכחית לספר שמתאר חברה משוסעת ומקוטבת הרבה יותר, עם עבר עכור ועתיד לא ברור.
בלי הרבה הקדמות, בואו נצלול לעלילת הספר: "ההבטחה" מאורגן סביב ארבע הלוויות במשפחת סווארט הדרום־אפריקנית, המתפרסות על פני תקופה של יותר משלושים שנה. העלילה נפתחת ב־1986 עם מותה של האם, רייצ'ל, שלקראת סוף חייה גילתה מחדש את אמונתה היהודית. לפני מותה ביקשה רייצ'ל מבעלה להעביר את רכושה לידי סלומה, המשרתת השחורה של המשפחה. בני המשפחה הכוללים את האב, הבן ושתי הבנות, חלוקים בדבר החובה לקיים את צוואת האם, ו"ההבטחה" הזו מרחפת מעל היחסים במשפחה, שהולכת ודועכת עד לקריסתה הסופית.
וכמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה בלי להזכיר את משטר האפרטהייד, שממשיך להיות פצע מדמם גם לאחר סיומו. הרומן מתאר חברה שעדיין חצויה באופן עמוק לפי קווים גזעיים וכלכליים, למרות ביטול האפרטהייד. מורשתו עדיין נוכחת מאוד בחיי הדמויות, שכולן מתמודדות עם אשמה, חרטה ותחושה כללית שהן לא מצליחות לברוח מעברן.
אחת התחושות הבולטות בספר היא של חוסר נוחות. גלגוט מתאר מדינה במעבר, כשהמתחים מבעבעים ממש מתחת לפני השטח. הדמויות ברומן נאלצות להתמודד עם העבר שלהן בלי שיהיה להן ברור כיצד הדברים אמורים להתנהל מכאן ולהבא. אם להשתמש במונח מעולם המחשבים, אז היחסים החברתיים עברו "פרמוט" ועכשיו החברה נדרשת לבנות הכול מן ההתחלה.
כיאה לכל סכסוך ארוך שנים, אי אפשר להימלט מסוגיית הבעלות על הקרקע. אחת הדמויות, גבר שחור בשם קארל, נלחם להשבת אדמה שנלקחה ממשפחתו בתקופת האפרטהייד. אומנם מדובר בעלילת משנה, אבל היא מדגישה את הקשר שבין אדם לאדמה החורג משורת הרווח הכלכלי. הבית והאדמה נמצאים באזור מבודד בשולי החווה המשפחתית, ולמעשה לא שווים שום דבר. לכן, לא ניתן לפרש את אי־המסירה שלהם למשרתת במונחים רגילים. זה יותר עניין תרבותי, שמדגיש את העובדה שכל אדם החש קשר פנימי לאדמה שלו.
אם צריך לשים את האצבע על הייחודיות של הספר, שמצדיק לגמרי את הבחירה לפרס "בוקר" היוקרתי, הרי היא האופן שבו גלגוט יוצר אינטימיות עם הדמויות ותחושה שממש מאפשרת להיות בתוך הראש שלהן. אומנם הפרוזה של גלגוט מועטה ומאופקת יחסית, אך היא בהחלט לב העניין.
לא מעט שנים חלפו מסיום האפרטהייד בדרום אפריקה, והתקוות הגדולות לחברה צודקת ושוויונית יותר לא ממש התממשו. התקווה הגדולה והאכזבה העמוקה נוכחות בספר בעיקר בדמותו של הבן הבכור, אנטון (הלבן, יש להזכיר). את דרכו הוא מתחיל כצעיר עצמאי ברוך כישרונות, עם מצפן מוסרי ברור ותחושת אופטימיות ביחס לעתיד – אבל מכאן הכול מתדרדר. את הספר מסיים אנטון כשהוא מפורק, פיזית ורוחנית.
אם כן, אחד המסרים המרכזיים בספר הוא שלא מספיק להיות צודק אלא צריך להיות גם חכם. גם התארגנות פוליטית מחודשת שמתבססת על צדק, חינוך שווה לכולם ועוד, לא מבטיחה הצלחה. משקעי העבר לא נעלמים מהר כל כך. האם יש איזשהו מוסר השכל לקורא הישראלי? כל קורא יצטרך לענות על שאלה זו בעצמו.
