החל במחצית השנייה של המאה התשיעית התפתח במרחב הפרסי־בבלי ואחר כך במרחב הארץ־ישראלי אתגר גדול להנהגה היהודית הרבנית: הקראוּת. ראשיה דחו את מסורת חז"ל וסברו שיש להבין את המקרא מתוכו על בסיס קריאה פשטית, וכי נחוץ מהלך גדול של חזרה בתשובה ושיבה לארץ ישראל. מקובל להניח שהקראות צמחה בהשראת קבוצות אופוזיציונית במרחב האסלאמי, שהמפורסמת שבכולן היא השיעה. הנחה זו מקובלת גם על עורכי הספר שלפנינו, ודומני שהצדק עימם.
ראשי המדברים בקהילות הקראיות במזרח (פרס ובבל) ובמערב (ארץ ישראל) היו מלומדים גדולים שהציבו איום חמור בפני הממסד הרבני. די לציין בהקשר זה את רב סעדיה גאון (רס"ג; 882–942), גדול חכמי בבל במחצית הראשונה של המאה העשירית, אשר ראה בהתמודדות עם האתגר הקראי משימה אישית שלו. ככלל, מפעלו הספרותי הוא מענה מתוחכם לאיום הקראי, שרס"ג ראה בו איום אסטרטגי. המקראה שלפנינו מסייעת להבין מדוע.
האסופה מזמנת לקורא העברי מפגש ראשון מסוגו עם מבחר עשיר מתוך מיטב היצירה הקראית בימי הביניים, אשר רובה המכריע נכתב בערבית־יהודית. יורם ארדר ומאירה פוליאק, פרופסורים ותיקים באוניברסיטת תל אביב (בחוגים להיסטוריה של עם ישראל ולמקרא, בהתאמה), הם חוקרים מובהקים של היצירה הקראית בימי הביניים. השניים השכילו לרתום למיזם שלהם ממיטב החוקרות והחוקרים בארץ ובעולם כדי להפיק את האסופה החשובה הזאת.
תרומה לחקר לשון המקרא
הספר נפתח בסקירה של ההיסטוריה ושל הספרות הקראית בימי הביניים מאת העורכים, ובדיווח תמציתי על הקהילה הקראית במדינת ישראל כיום, מאת המנהיג הקראי ד"ר משה פירוז, לשעבר הרב הראשי וראש מועצת החכמים של היהדות הקראית בארץ. אחריהם באים שמונה שערים נושאיים ובהם טקטים קראיים שונים. כל טקסט מוגש כיחידה עצמאית ובה מידע נחוץ על המחבר, יצירתו והרקע לכתיבתה. המחיר הוא חזרות רבות במבואות הללו, בייחוד כשמדובר במובאות מחיבורי יפת בן עֵלי, גדול הפרשנים הקראים בימי הביניים, ויעקוב אלקִרקִסאני.
השער הראשון, שיוחד לניצני הקראות, כולל מובאות מִכִּתבי ענן בן דוד, בנימין אלנַהַאוַנְדִי ודניאל אלקוּמִסִי, ובייחוד התייחסות אליהם בכתבי חכמים קראים מאוחרים להם, שכן רק חלק מכתביהם הגיע לידינו. בשער הבא נידונים שורשי הפולמוס: מי מוסמך לפרש את המקרא, על פי אילו עקרונות ובעזרת אילו כלים, פולמוס הלוח (להבדיל מהפולמוס הרבני בין ראשי הישיבות בבבל לראשי הישיבה בארץ ישראל) והביקורת הנוקבת על רס"ג ושיטותיו.
"משעולים בהלכה הקראית הקדומה" – בכך עוסק השער השלישי. לשם כך נבחרו טקסטים העוסקים באכילת בשר בקר וצאן בתקופת הגלות, במועדי התפילה, בסוגיית הייבום ובאופן קביעת ראש החודש וממילא גם לוח השנה, וכן במאפייני הכתובּה הקראית. אעיר בקצרה כי כבר בשנות החמישים הצביע פרופ' נפתלי וידר המנוח על קיומה של זיקה תוכנית ומתודולוגית עמוקה בין הלכות כת מדבר יהודה ובין ההלכה הקראית הקדומה. זוהי סוגיה מרתקת שאין כאן המקום ללבנה ביסודיות, ואסתפק בכך שאציין כי יורם ארדר, מעורכי הספר, ייחד לה מחקרים רבי חשיבות.
לתרומתם הסגולית של מלומדים קראים לחקר לשון המקרא, כתנאי מקדים להבנת פשוטי המקראות לשיטתם, מוקדש השער הרביעי. על רקע זה יש להעריך את מפעליו הלשוניים החלוציים של רס"ג, ובראשם ספרו על תחביר הלשון העברית ומילון ה"אגרון" שהעמיד בשתי מהדורות. מאוחר יותר קמו בספרד מדקדקים דגולים של הלשון העברית שחלקו על רס"ג, ובראשם ר' יונה אבן ג'נאח. כדי להעריך את מפעליהם ואת הישגיהם המחקריים יש להכיר את החיבורים בתורת הלשון שכתבו המלומדים הקראים ורס"ג לפניהם. דומני שגם מי שאינו חוקר לשון מובהק ימצא בדברים עניין והשראה, לפחות בדוגמאות לביאורי המילים הקשות שבמקרא.
זירת ההשפעה החשובה ביותר
השער החמישי בספר הוא הגדול שבכולם, ואין תמה בדבר. עניינו הוא "ים המקרא: הפרשנות השיטתית לסוגֶיה", וכאן יוחדו סעיפים ארוכים לתרגומי המקרא לערבית, להקדמות לספרי המקרא, לפרשנות לסיפור המקראי ולסוגיות באמונה המקראית, לפרשנות לספרי ההיסטוריוגרפיה ולספרי הנבואה המקראית, ולדמויות נשים ולמעמדן. הדוגמאות שנבחרו מעניינות, ובמשקפות היטב את דרכי הקריאה הקראיות המגוונות ואת השונוּת בין מלומדים שונים.
אחזור בהקשר זה על קביעתו של פרופ' חגי בן־שמאי, גדול חוקרי רס"ג בדורנו, כי פרשנות המקרא היא הסוגה הספרותית החשובה ביותר בארון הספרים היהודי שהתחדשה בימי הביניים. ומדוע? משום שבשעה שהגות, ספרות הלכתית וספרות מדעית נועדו לקוראים מעטים, "מקצועיים", פרשנות המקרא נועדה לכאורה לכל באי בית הכנסת, וממילא הייתה זירת ההשפעה החשובה ביותר על אמונותיהם של הקוראים, קראים ורבניים כאחד. בפירושי המקרא הקראיים והרבניים יש לא רק פרשנות אלא גם הרבה הגות, ולעיתים ההבחנה בין שני התחומים איננה אפשרית שכן הם פתוכים זה בזה.
העיסוק במקרא כתחום דעת ראוי לעצמו ולא רק כמסד להפקת הלכות, הוא חידוש מהותי בתרבות היהודית בימי הביניים. הוא נולד לקראת סוף המאה התשיעית במזרח, מתוך הפולמוס הפנימי (עם הקראים) והחיצוני (עם הנוצרים והמוסלמים) במרחב התרבות האסלאמית. בין המאה השמינית למאה השתים־עשרה חיו כ־95 אחוזים מן העם היהודי תחת שלטון האסלאם! פרשנות המקרא היהודית הרבנית התהוותה וצמחה במרחב האסלאמי, והגיעה להישגים מרשימים כ־150 שנה לפני שהחלה מתפתחת במרחב האירופי הנוצרי.
הטקסטים שנבחרו לדיון בזרמי מחשבה ושיח בין־דתי, נושאו של השער השישי, מעידים עד כמה הושפעו המלומדים הקראים מן התיאולוגיה המֻעְתַזִלִית, בייחוד בסוגיות ייחוד האל ובעיית הצדק (או הרע) בעולם, וכיצד התמודדו עם הטיעון המוסלמי שלפיו הקוראן נכתב בלשון פלאית שאין כמוה להביע את דבר האל. טיעון שיש בו פולמוס גלוי עם המקרא כפי שתפסוהו יהודים רבנים וקראים כאחד.
בפרקי הקינה, התפילה והשירה שבשער השביעי ימצא הקורא קינה על ירושלים ודיון מרתק על מעמדו של ספר תהילים בהגות הקראית, שניהם מפרי עטו של סלמון בן ירוחם, בר פלוגתא חשוב של רס"ג. רק מתוך הכרת העמדה הקראית אפשר להבין את גישתו הייחודית של רס"ג לתהילים כספר נבואות מאת ה' לעמו, אף שמפשוטו מתקבל הרושם שהספר הוא פניית האדם לאלוהיו. בסוף השער הזה באו שירי קודש וחול מאת משה דרעי, המשורר הקראי הנודע ביותר בימי הביניים, אשר מרתק חוקרים בני זמננו.
חוליה מקשרת בין מזרח למערב
בשער השמיני והחותם נידונה "פריחה מחודשת: המעבר מארץ ישראל לביזנטיון". הטקסטים שבשער זה נכתבו במקורם עברית, ובזה הם נבדלים מכל אלה שבאו בשערים הקודמים. כולם נלקחו מתוך "אשכול הכופר", חיבורו של יהודה הדסי בן המאה השתים־עשרה, גדול המלומדים הקראים בימיו בביזנטיון. הקורא מתוודע לפולמוס עם הנצרות, להיבטים צורניים ותוכניים ב"אשכול הכופר", ולתפיסה הדקדוקית של הדסי.
המרכז הקראי בביזנטיון שימש חוליה מקשרת חיונית בין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי. פעלו בו מתרגמים מערבית לעברית, שהנגישו ותיווכו את מיטב היצירה שנכתבה בערבית־יהודית לאחיהם המלומדים באירופה הנוצרית, ואת ההישגים המרשימים שהתעצבו במזרח בפרשנות המקרא ובגיבוש "ארגז כלים" לכתיבתה. חשיבותו של המרכז הקראי בביזנטיון אינה מוכרת דיה, והאסופה מרימה תרומה צנועה לצמצום כלשהו של "החור השחור" הזה בתרבות היהודית.
הפקת אסופה כזו כרוכה במסירות רבה מצד העורכים, לבד ממקצועיותם כחוקרים. ארדר ופוליאק רתמו למפעלם את ראשי המדברים בחקר הקראות הקדומה הפועלים כיום בעולם, וזה הישג שאינו מובן מאליו. גם מי שיהרהר אחרי בחירה בטקסט כלשהו יודה שהמקבץ כולו, על המניפה הססגונית שהוא פורס בפני הקורא העברי, הוא חידוש גדול, עשיר ומרגש. אסופה זו היא דוגמה מצוינת לכלל שהשלם גדול מסך כל חלקיו.
התרומה להכרת היצירה הקראית ברורה; התרומה להכרת היצירה הרבנית ברורה פחות, אך חשובה לא פחות. כל טקסט שנכתב הוא תמיד תגובה לאתגר, לקושי או לאיום שזימנו החיים. בזכות האסופה יכול עתה הקורא המשכיל, ולא רק החוקר המקצועי, להתוודע במִפְתָּח רחב יותר לרקע של מיטב היצירה היהודית הרבנית במזרח בימי הביניים, יצירה שחותמה על התרבות היהודית ניכר עד ימינו.
