"המטרה שלי – להביא לקדמת הבמה נשים גיבורות ומזרחים"

כשאני נכנס לאולפן ההקלטות, שנמצא בלב אזור תעשייה תל־אביבי, יובל מלחי שקוע בהקלטת פודקאסט. מקריא בדרמטיות את סיפורו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, תוך שהוא מניף ידיים בהתלהבות וחי לגמרי את התקופה. לפתע הוא עוצר נרגש. "יש לי דמעות בעיניים מהפרק הזה", הוא אומר לאופיר, טכנאי הסאונד שבחדר ליד, "כל הזמן היהודים רבים".

הפרק המדובר הוא השני בסדרה בת חמישה פרקים על בן־גוריון ("אנו מכריזים בזאת"), שמספר בין השאר על מריבות היהודים בשנות השלושים. מלחי עוצר על כל טעות הגייה, מתקן וממשיך. מדי פעם מרטיב את הגרון במים, ואז קופץ חזרה למנהרת הזמן שבה הוא כל כך אוהב להשתכשך.

לאחר שנים שבהן עסק בהקלטה של פרקים היסטוריים רק כתחביב, מלחי כיום הוא פודקאסטר במשרה מלאה. מעטים בארץ מתפרנסים כמוהו רק מעיסוק זה. הוא הצליח להפוך חלום למציאות, אלא שהדרך להגשמת החלום הייתה ארוכה ומייגעת, ולעיתים נראתה בלתי אפשרית.

את שנות נעוריו העביר מלחי בארצות־הברית, ובמשך שנים אחר כך היה עסוק בניהול קריירת היי־טק נוחה למדי שנעה על קו ארצות־הברית־ישראל. מדי פעם שיחק גם בסדרות טלוויזיה כמו "האלופה" אבל כל העיסוקים הללו לא סיפקו את נפשו הסוערת. הוא הרגיש שהוא רוצה משהו אחר. "לפני עשור בערך דיברתי עם חבר ואמרתי לו שאני לא מוצא את עצמי. בער בי משהו ולא ידעתי מהו. אז החבר אמר לי – 'אתה הרי אוהב היסטוריה, אולי תעשה פודקאסטים?' אני מכיר תוכניות רדיו, כי בגיל 17 עבדתי באיזו תחנת רדיו חסידית בארצות־הברית. אז אמרתי, יאללה. במסגרת הלימודים שלי לתעודת הוראה בסמינר הקיבוצים בדיוק למדנו על ישו, והייתה לי מחברת מלאה עליו, אז הוספתי כל מיני סיפורים והקלטתי פרק של שעה עם המיקרופון של מצלמת הווידאו שלי".

את קובץ האודיו שיצר העלה מלחי ל־ICAST (פורטל הפודקאסט הישראלי) ואחרי כמה ימים הופתע לגלות ששמונה אנשים האזינו לפרק. "אמרתי לעצמי: 'המורה שלי מלמד 16 איש בסמסטר, ואותי שמעו שמונה אנשים! זה מטורף! אחרי כמה זמן פתאום גם קיבלתי מייל ממישהו ששמע את השידור ועודד אותי להמשיך. אז המשכתי להקליט עוד ועוד פרקים, למשל על לורנס איש ערב, מסעות הצלב, מלחמת העצמאות של ארצות־הברית אבל עדיין בתור תחביב".

איך בחרת נושאים?
"לפי סיפורים שהכרתי אבל לא לעומק. התחלתי לחקור וגיליתי שהם הרבה יותר מדהימים ממה שחשבתי. קראתי ספרים ומחקרים, ראיתי הרצאות ביוטיוב, אספתי חומרים".

הוא נכנס ב־2008 לשגרת הקלטה, והוציא מדי שבועיים־שלושה פרק חדש בסדרה, שנקראה לימים "קטעים בהיסטוריה". התגובות התחילו לזרום בקביעות, ולא רק החיוביות שבהן. "היו למשל כאלה שכתבו לי על משהו שהוא לא נכון מבחינה היסטורית, או כאלו שהעירו לי על טעויות בעברית. הם שמעו אותי מדבר בלי מבטא, אבל אומר למשל, 'שלוש סוסים'. אז הם אמרו, גועל נפש, מה זה הדבר הזה?"

מלחי שמע את הביקורת ועבר להקליט פרקי היסטוריה באנגלית. "עשיתי סדרה על מלחמת האזרחים של ארצות־הברית, והרגשתי שזה נורא מעניין אותי, אבל בעיקר הסיפור של היהודים במלחמה הזו. אמרתי לעצמי, יש פה כמה חורים שחורים שאני לא יודע עליהם מספיק, ואם אני לא יודע, יש סיכוי שגם מסביבי לא יודעים. אז עשיתי פודקאסט על שלוש המרידות: המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר־כוכבא".

גן עדן בגיהינום

בדיוק כשמלחי הרגיש שהוא פורח עם העיסוק החדש שלו ונהנה מתגובות טובות, באה המציאות וטפחה בחוזקה על פניו. גידול בשלפוחית השתן שנתגלה אצל בנו ירדן בן השנה גרם להקפאת כל התוכניות. "זו הייתה תקופה נוראה. אתה ממש חי על עצב חשוף, שוכב ליד הבן שלך בבית החולים, ואומר: יחיה מחר או לא יחיה? והיו ילדים מסביב שבאמת לא שרדו. פתאום אתה שומע בכי ורואה שמוציאים ילד מכוסה בסדין, ופשוט בא לך למות. התפללתי: 'תעביר אליי עשרים אחוז מהכאבים שלו. למה הילד צריך כימותרפיה? להקיא כל הזמן, להיראות ככה?'"

שיחות עם אלוהים?
"כן. לפני הניתוח של ירדן רציתי לנסוע לכותל ושאלתי חבר דתי 'מה אני אומר שם?'. אז הוא ענה לי: 'תגיד מה שיש לך בלב', וזה מה שעשיתי. זו הייתה שנה אינטנסיבית מאוד, אשתי עזבה את העבודה שלה כרופאה והייתה 24/7 עם הילד. כמה פעמים בשבוע הייתי מחליף אותה בבית החולים וישן שם בלילה. פגשתי במחלקה ההיא המון אנשים מרקעים שונים ומדתות שונות, וגיליתי בני אדם נורא נחמדים. זו הייתה מין אחווה כזאת. אני תמיד אומר: בגיהינום פגשתי גן עדן. היו שם רוסים, חרדים, ערבים ודתיים וכולם התחברו זה לזה בצורה חזקה מאוד. המון מתנדבים מגיעים למחלקות האונקולוגיות האלה, מביאים מתנות, מעודדים, וזה נורא עוזר.

"סרטן זו מחלה שבה לא רק הילד חולה, אלא כל המשפחה, ואחר כך היא צריכה לטפל גם בעצמה. למדנו את זה על בשרנו. במשך תקופה ארוכה הגידול לא זז, והרופא אמר שהוא לא יודע מה לעשות. ואתה כהורה לא יודע מה לחשוב. אתה מבין באיזשהו מקום שנגזר הגורל. קשה לי אפילו לדבר על זה".

כעבור חצי שנה, בבדיקת הסי־טי שנעשתה לירדן גילו הרופאים נסיגה בגידול. "זה מצב שבו אתה לא קופץ משמחה, אלא חי בתנודות. לא יכול ממש לשמוח כי אתה לא יודע מה המשמעות העתידית". לאחר תקופת טיפולים של כמה חודשים בצרפת, ירדן עלה על מסלול ההחלמה והיום, מספר אביו, הוא בן עשר ובריא לחלוטין.

השנה הקשה ההיא הביאה להסתכלות חדשה של מלחי על החיים, והוא החליט ללמוד ליצנות רפואית. "כשהיינו בצרפת היו שם ילדים בני שנתיים־שלוש שאף אחד לא בא לבקר. ההורים שלהם גרו רחוק והגיעו רק בסופי שבוע. אין שם מתנדבים. בארץ יש מתנדבים בכמות מטורפת. לא משנה מה אתה צריך, ישר עטים עליך מכל כיוון. אתה מוקף בחום ואהבה. זו רשת חברתית שקיימת רק כאן בתוך הדי־אן־איי שלנו, ואתה יודע שאם אתה צריך עזרה, לא יעזבו אותך. כשחזרתי מצרפת הרגשתי שאני רוצה גם לתת. למדתי ליצנות רפואית והתחלתי להתנדב בכל מיני מקומות בארץ".

לאחר החלמת בנו, הגביר מלחי את קצב ההקלטות והתחיל להתמקד בנושאים שעניינו אותו במיוחד. "הפרקים שהיה לי הכי קשה לכתוב ולקרוא היו על מלחמות היהודים", הוא אומר נרגש, "אבל התגובות נתנו לי דחיפה להמשיך".

מי הגיב?
"קיבלתי במהלך הזמן מיילים מהמון אנשים שונים. למשל, נזיר ישראלי שגר בתאילנד, ילדים ממשפחות ישראליות בארצות־הברית ששמעו את הפרקים בסופי שבוע והתלהבו; נשים חרדיות שכתבו לי שהן לא למדו היסטוריה, והן מתות על הפודקאסט; אמא שכתבה שהפרקים שהיא שומעת עם הבן שלה באוטו מחברים ביניהם, ופתאום יש להם על מה לדבר. היו גם חיילים וכאלה שנפצעו ברגליים או בעיניים ולא יכלו לראות, ושמעו את הפודקאסט וזה ממש החיה אותם".

איך נודע לאנשים על הפודקאסט שלך?
"בעיקר מפה לאוזן. אנשים מורידים את הפרקים ויש כאלה שכותבים לי: את הפרק הזה והזה האינטרנט חוסם, אתה יכול לשים לי בגוגל דרייב? אז אני שולח להם".

במהלך 2012, במקביל לעבודתו בהייטק, העלה מלחי את הרמה המקצועית של הפודקאסטים, וחש שמה שהוא משתוקק לעשות בחיים זה לספר היסטוריה לקהל הרחב. הוא התחיל להקליט סדרה שתתפרס על ארבעים פרקים ותעסוק במלחמת העולם הראשונה. "רציתי לעשות שלושה־ארבעה פרקים, אבל בכל פעם שקראתי חומר חדש, אמרתי: רגע, אי אפשר שלא לכסות את הנושא הזה. שנתיים עבדתי רק על מלחמת העולם הראשונה, וצברתי כמות מאזינים אדירה. אחרי הפרק האחרון הרמתי פודקאסט בשידור חי בתל־אביב והגיעו המון אנשים מכל שכבות הציבור. לא היה מקום להיכנס. זה היה מטורף", הוא מספר בהתלהבות.

בצעד שנראה תמוה מבחוץ, בשלב זה החליט לעזוב את ההיי־טק ("אנשים כבר לא מסתפקים בנוחות, הם צריכים הרפתקאות") וחבר למנטור רמי גל, שדחף אותו קדימה וסיפק לו תמיכה מנטלית. אבל הדרך החדשה שבחר הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. "באותה שנה חייתי על דמי אבטלה. חיפשתי מקורות הכנסה ולא ממש מצאתי. הבנתי שזה לא יכול להימשך, ושאני חייב למצוא משהו".

ממש לפני שדברים עלו על המסלול שהוא חלם עליו, מספר מלחי, המנטור שלו רמי גל הציע לו לחזור להיי־טק. "באותו רגע הבנתי שאנחנו חייבים להיפרד, החזון שלנו התפצל. הרגשתי שאני לא יכול לחזור אחורה להיי־טק. לא יכול".

האור הראשון בקצה המנהרה הבליח כשקיבל תקציב ממשרד הנגב והגליל ליצור תוכנית לילדי שדרות בנושא טכנולוגיה, ואחר כך, בקיץ 2015, שנה וחצי אחרי שעזב את העבודה, פנו אליו מבית אבי חי כדי שייצור את הסדרה "גיבורים נשכחים" על יהודים מעוררי השראה מההיסטוריה שאיש כמעט אינו זוכר. "חקרתי על כארבעים איש, ובסוף בחרתי אנשים כמו חביבה רייק, פלורה ששון, אליהו בן־חור, נח מרדכי ומשה רוסנק. השקעתי בפרויקט הזה המון שעות".

ב־2016 ניגש מלחי למכרז של הטלוויזיה החינוכית ביחד עם רן לוי (פודקאסטר בפני עצמו), שבה לוי הציע סדרה בנושא מדע, ומלחי יצר סדרה בת שלושים פרקים על מלחמת העולם השנייה. השניים זכו במכרז. "העיסוק בנושא הזה היה החלום שלי. במשך השנים שמרתי שמות של אנשים שאמרו לי שיש להם סיפור טוב על מלחמת העולם השנייה, ועכשיו פניתי אליהם. גיליתי כמה 'פנאטים' של מלחמת העולם השנייה שצירפתי לפרויקט, והם בעיקר כתבו את הפרקים. היות שהשפה שבה הדברים נכתבו לא הייתה אחידה, לקחתי כל פרק כבסיס וכתבתי מחדש. בין לבין גמעתי איזה שלושים־ארבעים ספרים על מלחמת העולם השנייה, מאות מחקרים רציניים וכתבות. זה היה פרויקט יוצא דופן".

חצי שנה עבד מלחי עם חבריו על פרויקט הענק, שאותו ניהל רני שחר, המנהל העסקי של הפודקאסט. בשנת 2017 הפרויקט עלה לאוויר והפך לסיפור הצלחה. "אנשים כותבים לי שהם סיימו לשמוע את הסדרה ועוד יש להם דמעות בעיניים", הוא מספר.

מהפכה של שמחה

לפעמים אדם אינו יודע מאיפה תיפתח הדלת. כך גם אצל מלחי, שאת אחת הדחיפות הכי גדולות שלו קיבל ממקום לא צפוי. "בוקר אחד טל ברמן סיפר בתוכנית הרדיו שלו שכאשר היה עם ילדיו בדרך לבית מלון בדרום, הם רבו איזה פרק מהסדרה שלי הם ישמעו. רצה המזל ולי־אור אברבך שאחראי על הפודקאסטים בתאגיד 'כאן' שמע את התוכנית וצלצל אליי להתעניין. נפגשנו, הצעתי להם כמה רעיונות, והוחלט שאעשה את הסדרה 'היסטוריה לילדים' ואת הפודקאסט 'לא סופי' בנושאים פילוסופיים עם ד"ר אושי שהם־קראוס".

הפרקים בפודקאסטים של מלחי זוכים בדרך כלל לעשרות אלפי האזנות ולעיתים למאות אלפים. אני שואל אותו איך הוא מסביר את העובדה שכל כך הרבה אנשים מתחברים להיסטוריה ולמלחמות. "בני אדם רוצים לדעת יותר על החורים השחורים שיש להם בראש", הוא אומר. "אפילו אנחנו, שחיים במדינת ישראל וחווים את הסכסוך הערבי־ישראלי, לא תמיד יודעים מה היה פה לפני 200 שנה – האם ערבים ויהודים חיו ביחד בשכנות? חיו בטוב? היו פוגרומים נגד יהודים, לא היו? איך בכלל חיו אז? אנשים רוצים להכיר יותר את ההיסטוריה שלהם".

זה מעניין, כי למשל מלחמות העולם זו היסטוריה של 80־100 שנה שאתה מספר ללא אמצעים ויזואליים, ובכל זאת אנשים מתחברים לזה.
"אני יכול לענות לך מנקודת מבטי. כשאני התחלתי לשמוע פודקאסטים, קרה לי משהו במהלך השמיעה – נשלחתי לארץ הדמיון. כשאתה רואה את זה בטלוויזיה אתה מואכל בכפית. זה לא אותו דבר. מעבר לזה, לאנשים נמאס לשמוע תוכניות רדיו עם אנשים שמדברים שטויות או לשמוע פרסומות שהקריין בהן צועק עליהם לקנות משהו. הפודקאסטים הרבה יותר מעניינים מסתם רדיו, כי בסופו של דבר זה סיפור מתח, שאתה מת לדעת איך הוא ייגמר".

שמתי לב שבפודקאסטים שעשית לילדים – לנין, מיכלאנג'לו, אריסטו – אתה מסביר יותר מושגים מאשר באלו שעשית למבוגרים. שם נעוץ ההבדל ביניהם?
"לא רק, כי גם למבוגרים צריך לפעמים להסביר מושגים. לילדים אני משתדל להיות הרבה יותר משעשע, בידורי. אני עושה להם קטעים מצחיקים. למשל בפרק על צ'רלי צ'פלין אני אומר להם, 'הנה תראו ילדים הביאו לי עוגה ו… אוי אוי אוי, אני מחליק!', ואז יש רעש של נפילה. המוזיקה היא דבר נורא חשוב אצל ילדים ובכלל, וגם הפסקה של שקט חשובה, כזמן לעיכול".

"כשהתחלתי לשמוע פודקאסטים – נשלחתי לארץ הדמיון. כשאתה רואה את זה בטלוויזיה אתה מואכל בכפית. מעבר לזה, לאנשים נמאס לשמוע תוכניות רדיו עם אנשים שמדברים שטויות או לשמוע פרסומות שהקריין בהן צועק עליהם לקנות משהו. הפודקאסטים הרבה יותר מעניינים מסתם רדיו, כי בסופו של דבר זה סיפור מתח, שאתה מת לדעת איך הוא ייגמר"

כשהאזנתי לפרק הראשון על מלחמת העולם השנייה שבו הסביר מלחי מדוע הנוער ההיטלראי כל כך העריץ את היטלר, הייתה לי תחושה לא נוחה. התיאור שלו גרם לי, כמאזין, כמעט להזדהות עם הנוער הנלהב ההוא. גם בפרק על לנין, חשתי אי־נוחות מסוימת כאשר רוצח ההמונים תואר כמהפכן שבעיקר רצה לשחרר את בני מעמד הפועלים ולעזור להם.

התיאור הזה יוצר הזדהות עם אנשים שאמורים להיות הרעים בסיפור. זה לא קצת בעייתי לעורר הזדהות דווקא עם התוקפן?
"תראה, חשוב מאוד להבין שמנהיג מיומן יכול לגרום לך להזדהות עם מטרות שאתה לא מסכים איתן בהכרח. באמת על הפרק של לנין קיבלנו ביקורות, כי קראנו לו 'מהפכה של שמחה'. הייתה לכך סיבה: ככה זה התחיל – כמהפכה של שמחה. אבל אל תשכח שבסוף הפרק אני אומר בפירוש שהבנאדם חזר בדיוק לאותן שיטות כמו קודמו, ורצח עשרים מיליון איש".

נכון, אבל רוב הפרק הוא מין מהפכן נחמד שעזר לפועלים.
"תראה, הכוונות של לנין היו טובות, האמצעים היו רעים".

באותה מידה אפשר לומר שגם הכוונות של היטלר היו טובות, הוא הרי רצה לזקוף את קומתו של העם שלו, שחש מבוזה בעקבות הסכם ורסאי שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה.
"איך אני יכול להסביר לאדם שיודע איך הסתיימה מלחמת העולם השנייה, מה גרם לאנשים להזדהות אז עם היטלר? כשאני מקריא לך סיפור של מישהו מהנוער ההיטלראי שאומר שהוא בכה כשהיטלר דיבר והזדהה איתו בגוף ובנפש, זה לא שאתה כמאזין מרגיש הזדהות איתו, אלא מבין את הצד השני. אתה מבין למה הלכו אחריו מיליוני אנשים. היטלר סחף את כולם. הוא היה גאון במה שהוא עשה. דמגוג. ככה אתה מבין שדמגוגיה יכולה לפגוע בך ובי אותו דבר, וצריך נורא להיזהר מזה".

להקשיב ללב

מלחי נולד ב־1973 בקיבוץ גבים שבנגב וגדל במושב אביחיל שבשרון. בנעוריו עזבה משפחתו את ישראל ועברה לארצות־הברית. "המצב הכלכלי לא היה פשוט ועבדתי במפעל של מכרים ישראלים כמה שעות בכל יום אחרי בית הספר. הייתי גם עוזר לאבא שלי, שהיה מנעולן".

הוא זוכר את עצמו כנער שובב שמסתבך בלי סוף. "אתה מרגיש לא שייך. להגיע בגיל 14 לארצות־הברית זה לא קל. יש לך מבטא, האנגלית לא טובה, וגם היהודים האמריקנים לא מקבלים אותך. דווקא הם אלה שחיפשו כל הזמן להציק".

בתום לימודי התיכון המשיך מלחי לקולג' המקומי, רוקלנד קומיוניטי קולג', ושם פגש חבר יהודי שעבד במערכת העיתון המקומית והזמין אותו להצטרף. "החבר'ה בעיתון דחפו אותי קדימה והתחלתי לפרוח שם".

השינוי לטובה שלו המשיך כשהוא נכנס לנבחרת הדיבייט של הקולג', ומאוד הצליח שם. אחרי שנתיים בקולג' המקומי מלחי התקבל לאוניברסיטה היוקרתית של סירקיוס והכיר שם חברים נוספים, אבל לדבריו, כל הזמן הסתבך בצרות עם כל מיני אנשים. "כנראה אני מושך אש. לא יודע להסביר את זה. אם עכשיו אשב ברכבת, וייכנס איזה אדם שמחפש צרות – מכל האנשים הוא יבחר בי. באיזשהו שלב כבר נמאס לי, אמרתי: 'די, כמה בנאדם יכול להסתבך בחיים'?"

באוניברסיטה למד יחסים בינלאומיים והיסטוריה של ארצות־הברית. בתום לימודיו עשה התמחות בצלב האדום בשווייץ. "עבדתי שם במשך כמה חודשים והיה מאוד מעניין. אבל ידעתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות, לא התחברתי לזה".

בשווייץ מצא ספר באנגלית של עמוס אילון בשם "הישראלים", שהרעיד אצלו את הנימים הכי דקים. "אחרי ארבעה עמודים הרגשתי שאני חייב לחזור לארץ ולעשות צבא".

זה מה שספר אחד הצליח לגרום לך?
"תראה, זה חלק מתמונה שלמה. באוניברסיטה למדתי יחסים בינלאומיים, היו לי המון מורים פרו־ערבים, ולא יכולתי לסבול את זה. הייתי מתווכח איתם עד שיצאה לי הנשמה. אחד הפרופסורים גם זרק לעברי פעם משפט אנטישמי וגרמתי לכך שהוא לא יעבוד שם יותר".

בסירקיוס עשה תואר שני במלגה מלאה. "בשנתיים שהייתי שם נתתי בראש. באתי חדור מוטיבציה. כשכולם יצאו לבלות, אני הייתי יושב וכותב עבודות. הממוצע שלי היה מטורף. היה לי איזשהו דרייב אחר. למדתי שם כמה קורסים מאוד מעניינים בהיסטוריה".

מאיפה התחיל החיידק הזה של ההיסטוריה?
"תמיד התעניינתי בהיסטוריה כי הסיפורים נראו לי מרתקים. בכיתה ז' הייתי בורח משיעורי הנדסה ומתמטיקה. לא הצלחתי להבין על מה מדברים, והייתי יושב וקורא ספרים על ההגנה, האצ"ל והלח"י ועל המאבקים ביניהם. דודה שלי הייתה מורה שלימדה אזרחות ותמיד היינו מדברים על ההיסטוריה של המשפחה, מאיפה היא הגיעה וכדומה. סבתא שלי למשל, סיפרה שבגיל 12 ההורים שלה מתו, והיא הייתה צריכה לקחת את האחים הקטנים שלה על הגב. אותי תמיד עניין לראות במפה דרך איפה היא הלכה וכמה קילומטרים היא עברה. קראתי גם כל מיני ספרים של אגודת השומרים ועל כל מיני חלוצים שהיו פה, אבל גם היסטוריה של ארצות־הברית עניינה אותי. רציתי לדעת את הסיפור האמיתי, והרבה פעמים גיליתי שהוא מרתק במיוחד".

ואיך התייחסו בבית לתחביב?
"אני זוכר שבאתי יום אחד לאבא שלי ואמרתי לו: 'תשמע, אני רוצה להיות פרופסור להיסטוריה'. אז הוא ענה לי: 'מה תעשה עם זה?'. זה הרס אותי, ומאז לא דיברתי איתו על העניין יותר. חלמתי להיות דיפלומט כל החיים, שאפתי לעבוד בשגרירות, להיות במשרד החוץ. כשגמרתי את התואר השני עבדתי בקונגרס בארצות־הברית, בוועדה ליחסים בינלאומיים. התמחיתי שם במשך שלושה חודשים, אבל לא אהבתי את זה".

ב־1996, שנה לאחר קריאת הספר של אילון, החליט מלחי לחזור לארץ ולהתגייס לצבא. "אמרתי לעצמי שאעשה צבא ואחזור לארצות־הברית, לא אשתקע בארץ. גרתי אצל סבתא שלי במושב אביחיל. הייתי צריך לשרת רק שלושה חודשים בגלל שהייתי כבר בן 24, אבל התעקשתי לעשות שנה, והתגייסתי לשריון".

השירות הצבאי שעבר היה רחוק מאוד ממה שדמיין. "היה לי שם קשה מאוד. בהתחלה לא הבנתי מה כל הצעקות האלה. חודש לפני כן אני יושב בקונגרס עם שגריר ארצות־הברית ומשוחח איתו על המצב, ופתאום אני מגיע לארץ, זוחל על החול, אוכל אבנים – ולא מפסיקים לצרוח עליי". אחרי הצבא התחיל לחפש עבודה, פנה לכל מיני אנשים, אבל לא הצליח למצוא מקום מתאים. במשך שלושה חודשים עבד כסוכן מכירות של דלתות ובערבים עבד בפאב. ואז נשבר. "לא מצאתי את עצמי, אז דיברתי עם השגרירות בוושינגטון ואמרו לי: 'בוא, ברור שנקבל אותך'. חזרתי לארצות־הברית, חיכיתי כמה חודשים עד שיארגנו את הניירת לעבודה שם, אבל לא קרה כלום. בינתיים, עזרתי לאבא שלי בהתקנת מנעולים. הרגשתי מבוזבז. במבט לאחור, דווקא התקופות האלה הן נהדרות, כי הן יוצרות אצלך אש".

יום אחד, מספר מלחי, "פגשתי מישהו שחיפש עובדים לחברה טכנולוגית במנהטן. מחשבים היו תחביב שלי ועניתי על הדרישות שלהם. התחלתי לעבוד בלילות כבודק מערכות. כשהיה לי משעמם, בשלוש־ארבע לפנות בוקר, הייתי נכנס לחדר של הסמנכ"ל, יוסי ביינארט ז"ל שאביו היה ההיסטוריון פרופ' חיים ביינארט, והייתי קורא את הספרים שכתב אבא שלו ושהיו לו במשרד, עד שחיסלתי את כולם. בכל מקום שיכולתי הייתי בולע ספרים, בעיקר היסטוריים, אבל אז עוד לא הבנתי שזה הייעוד שלי".

בשנת 2000 החליט לעשות מעשה. "אמרתי לעצמי 'מספיק עם התחושה המלנכולית הזאת'. חיפשתי באינטרנט חברות בארץ שצריכות אנשים בתפקידי, ושלחתי להן מייל. יום אחרי שקיבלתי כמה תשובות חיוביות שלחתי מכתב התפטרות למעסיק שלי. אמא שלי אמרה לי: 'זו טעות, אתה הרי מצליח פה כל כך, איך אתה עושה את זה?'"

מלחי החליט להקשיב ללב, וחזר לארץ. הוא התגורר עם חבר בתל־אביב ועבד בחברת היי־טק. עם הזמן גם מצא בת זוג כלבבו. "ראיתי אותה הולכת יחפה במושב של סבתא שלי, וישר נדלקתי. היא נראתה מין טיפוס שלא מפחד ללכלך את הידיים".

בארץ, החיידק ההיסטורי שבער בו מילדות התחיל להתעורר שוב. "הלכתי לאוניברסיטת תל־־אביב ורציתי ללמוד על ההיסטוריה של ארצות־הברית, אבל כל התיאוריות נורא שעממו אותי. ב־2007 הלכתי לסמינר הקיבוצים כדי לעשות תואר בהוראה וללמד היסטוריה, אבל אחרי כמה שיעורים שהעברתי בבית ספר הבנתי שיהיה נורא קשה לשלב את זה עם ההיי־טק: העבודה מאוד תובענית, והשכר ההתחלתי נורא נמוך. עד היום אני מעריץ מורים שעושים את העבודה הזאת".

כאמור, שנה אחר כך גילה מלחי את ממלכת הפודקאסטים, וכיום, עשור מאוחר יותר הוא לא רק מקליט בעצמו אלא מלמד בכיתות י' ברחבי הארץ איך להפיק פודקאסטים בעלי ערך, שיוכלו לשמש אחר כך את השכבות הצעירות יותר. "למשל", הוא מדגים, "אני יכול לתת להם משימה לעשות סדרת פודקאסט על החומר ההיסטורי שנלמד בכיתה ח'. יש תלמידים בכיתות אלה שמתקשים לקרוא חומר רב, והפודקאסט הזה ממש מציל אותם. כמו ספרייה לעיוורים. ילד יכול גם ללכת ברחוב ולהקשיב לפודקאסט, ולהגיע מוכן למבחן. לא פעם עבודה שהשקעת בה את הנשמה מקבלת ציון מהמורה ואחר כך נזרקת לפח. כאן זה לא קורה. הפודקאסט ממשיך לשמש עוד ועוד תלמידים".

מה אתה מלמד אותם בפועל?
"כתיבת טקסט ועריכה שלו, הקלטה, עריכה עם תוכנת הסאונד. אני מלמד גם איך לשחק עם הקול, איך לערוך ראיונות. כל מה שהזמן מאפשר".

"יש תלמידים בכיתות שמתקשים לקרוא חומר רב, והפודקאסט הזה ממש מציל אותם. כמו ספרייה לעיוורים. ילד יכול גם ללכת ברחוב ולהקשיב לפודקאסט, ולהגיע מוכן למבחן"

ראיתי שבשידור אתה ממש משחק עם הקול שלך ועם הגוף. למדת משחק?
"כן, למדתי דרמה בארצות־הברית בגיל 15־16. מילדות אני אוהב משחק".

אתה מרגיש שהעיסוק בפודקאסט זו עבודה או יותר הנאה?
"תראה, זו עבודה כי יש לך דד־ליינים, ואני חי מזה. מצד שני זה דבר שאני עושה מתוך תשוקה. אני אוהב מאוד ללמוד ולגלות דברים וסיפורים חדשים ומפתיעים בארכיונים. אני גם מתרגש לא מעט. בנסיעות שלי אני כל הזמן שומע תוכניות על הנושא שאני חוקר. מרגע שאני קם בבוקר אני בתנועה ובעבודה. מתחיל לשמוע דברים, מקליט, כותב, עורך, פוגש ומראיין. הבעיה היחידה היא שאני עצמאי, ולכן עליי לעבוד מסביב לשעון".

מלחי משתתף מדי פעם כמומחה להיסטוריה בתוכניות טלוויזיה כמו לונדון וקירשנבאום, העולם הבוקר עם אברי גלעד והילה קורח, ובערוץ i24news בשפה האנגלית. הוא מרצה בכל הארץ ומעביר קורס לכתיבת פודקאסטים. לאחרונה הוא פרסם את הפרק החותם בסדרה על בן־גוריון, והוא מנהל מגעים גם עם המרכז למורשת מנחם בגין לגבי הקלטת סדרה על ראש הממשלה לשעבר ועם מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.

"המטרה שלי", הוא אומר, "היא לא רק ללמד היסטוריה אלא גם לעשות צדק היסטורי. להביא לקדמת הבמה גם נשים גיבורות ולא רק גברים, גיבורים מזרחים ולא רק אשכנזים. בנוסף, אני רוצה לשים זרקור על כל מיני אישים שאתה שומע עליהם הרבה או ששמותיהם מופיעים על שלטי רחובות, ואתה לא בדיוק יודע מיהם. אנשים חייבים להבין שהחיים שלנו הרבה יותר טובים היום בהשוואה לעבר".

חלום?
"קודם כול לראות את העם היהודי מאוחד יותר – ובאופן אישי, להמשיך להשמיע לאנשים היסטוריה בדרך אחרת. אחד הרעיונות הוא לעשות תוכנית טלוויזיה שבה ילדים ישחקו מאורע היסטורי ואני אביים אותם. כבר התחלתי לדבר על כך עם אנשי התאגיד, אבל ביקשו ממני לחכות עד אחרי המונדיאל", הוא אומר ומחייך.