אוגר על גלגל

הטענה הנוכחית הרווחת על המצב במזרח התיכון היא שהוא "תקוע". במנותק מהשאלה האם זו האמת – ואין להכחיש שיש לנו כמה שאלות מדממות שטרם נפתרו – מי שללא ספק תקועים הם הסיפורים שנולדו מהמצב. התודעה היצירתית בנושא הסכסוך התקבעה על נרטיב וכמה סימבולים, וממאנת לזוז. התוצאה היא שחזור של אותן קלישאות שוב ושוב, בעגמימות גוברת והולכת. "פוקסטרוט" כמקרה מייצג. מלחמה היא בוץ. מלחמה תגרום לך להשתגע. במלחמה אין מנצחים. כולנו תקועים. זה לא רק המצב המדיני. זו גם, ואולי בעיקר, הכתיבה הפוליטית, שהפכה מזמן לאוגר על גלגל.

היוצרים יכולים לטעון שזו לא אשמתם. זה המצב. תקוע. אלא שבכך הם ממצבים את הכתיבה כשופר של מדיניות. והרי לא לשם כך נתכנסנו. העיניים נשואות אל אנשי הרוח: חלצו אותנו מכאן. ספרו לנו משהו שעוד לא שמענו. בזווית, בתודעה, בעומק. הספר שלפנינו הוא כנראה לא הדרך לשם. ולא כי הוא נטול חמלה או חד צדדי בהשקפתו. הוא לא. אבל הוא בנוי על היסודות הרעועים של מיטב קלישאות הנרטיב, ולא באמת ממריא משם.

מעגל של גברים נוקמים

הסיפור הוא סיפורו של האסיר זי, שערק משליחותו הצבאית וכלוא עכשיו במעבה האדמה, אי שם באתר סודי בנגב. היחיד שמתקשר איתו הוא השומר שלו. על גורלו אחראי "הגנרל", הלוא הוא בן דמותו של אריק שרון. הגנרל הוא היחיד שיכול לשחרר את האסיר, אבל הוא שרוי בתרדמת. מטפלת בו רותי, מזכירתו הנאמנה.

נתן אנגלנדר הוא סופר שובה לב, שספרו הקודם, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", היה דוגמה לזווית מרעננת וחדשה על סיפור שכבר סופר. התקווה שזה מה שיקרה גם כאן מתפוגגת למרבה הצער כבר בעמודים הראשונים, כשאנגלנדר ממצב את הבסיס להשקפת עולמו על הסכסוך המקומי:
אי אפשר לדעת מתי, או אפילו אם, שפיכות הדמים תסתיים אי פעם. רק ששני הצדדים יילחמו על הצדק, יהרגו זה את זה בשם אלה שנהרגו לאחרונה, למען כבודם של הגברים אשר מתו על מנת לנקום את מותם של אלה שמתו לפניהם, שגם הם מתו על מנת לנקום (עמ' 10).

זו אמנם לא הייתה כוונתו, אבל אנגלנדר מתאר נאמנה את אחת הבעיות הקשות של המצב במזרח התיכון: אין הרבה קשר בין הדרך שבה הוא נתפס בעולם לבין המציאות. קלישאת הנקמנות לקוחה מסכסוכי שבטים באפריקה. הסכסוך המקומי הוא לא מעגל שנאה ונקמת דם, אלא סכסוך פרגמטי שפניו קדימה. המטרה המוצהרת של חמאס היא לא נקמה, אלא הקמת מדינה אסלאמיסטית שכוללת את שטח מדינת ישראל. המטרה המוצהרת של ישראל היהודית־ליברלית היא לא נקמה, אלא לא להיות מושמדת. טרור של יחידים אמנם מונע משנאה ונקמנות, אבל הוא רק סימפטום, ולא לב הסכסוך.

להניח שזו מלחמה "למען כבודם של הגברים אשר מתו על מנת לנקום" זו הנחה כל כך קלושה ומנותקת מציאות, שהיא מעמידה בסימן שאלה כל אמירה פוליטית אחרת שתנבע ממנה. בשולי הדברים, הסכסוך המקומי דווקא די שוויוני מבחינה מגדרית. היו לנו לא מעט מתאבדות מהצד הפלשתיני, וגיוס לוחמות לצה"ל הוא הנושא החם בפוליטיקה המקומית. גם הקרבנות בשני הצדדים הן כמובן גם נשים.

לא ספרות, לא פוליטיקה

אי אפשר לומר שאנגלנדר לא עשה תחקיר. למידה היסטורית מסוימת ללא ספק נערכה. הדמויות שלו דוברות את פרטיה בצורת דיאלוגים. כך, למשל, השומר של האסיר זי משוחח עם אמו, שארגנה לו בשם הגנרל את הג'וב המתמשך:
"אז החבר שלך הוא גם עובד סוציאלי?". עכשיו השומר מתקשה להשתלט על עצמו, עכשיו הוא אומר משהו שאסור לו לומר. "בואי לא נעשה מהאיש שאחראי למה שקרה בכפר קיביה ובסברה ושתילה־". "בביירות הוא בסך הכל עצם עין", אומרת אימו, "אנשי הפלנגות הם שביצעו את הטבח". "רוצח, אימא. קצב". "אני יודעת מה הוא עשה בעבר," היא אומרת, "לא פחות טוב ממך. אבל הגנרל גם הציל את המדינה הזאת מחורבן הרבה פעמים". "אף אחד לא מתווכח על זה.". "אבל אמא שלך מנסה לומר לך משהו אחר. אני מנסה לספר לך מה הגנרל תכנן לעתיד. הוא היה נותן לך ולחברים הפלסטינים שלך בדיוק מה שאתם רוצים. הוא היה מציל את המדינה הזאת לתמיד. אני יודעת מה היה אמור לקרות. אילו רק־" היא אומרת, "אילו רק הוא היה חי עכשיו?". "אילו רק היה ממשיך. הגנרל התכוון להגיע להסדר של שתי מדינות. הוא עמד לעשות שלום. זו הייתה אמורה להיות החלטה אסטרטגית וקשה לא פחות מיציאה למלחמה. השלום היה הפצצה שהגנרל התכוון להנחית" (עמ' 55).

וכך זה נמשך ונמשך. כל שיחה שטחית שניהלתם אי פעם על "המצב" מתומללת ומדוקלמת. הניסיון לנתק את הספר מההקשר הפוליטי, ולהתייחס אליו כאל סתם ספרות, לא מוביל לתוצאה שונה. הקלישאות נשארות קלישאות. היהודייה המתאהבת בערבי, מערכת היחסים בין הסוהר והאסיר, סוכן המוסד הבוגדני המתאהב במלצרית, וכן על זו הדרך. הקריאה הדי־מתישה משאירה רושם של הרבה כוונות טובות שלא התחברו לשלם הגדול מסך כל חלקיו. בתור ספרות פוליטית יש כאן תפיסה לא מדויקת של המציאות. בתור ספרות לא פוליטית, אין כאן זוויות בעלילה או בנפש האדם שחורגות מתבניות שכבר קראנו.

הספר מעלה לזיכרון לא רק את פוקסטרוט עתיר הסימבולים הפשטניים, אלא גם יצירה עם נושא מתחום אחר: לפני כמה שנים שודרה בארץ סדרת דרמה שסיפרה את סיפורו המרגש של צעיר דתי שביקש ללמוד לרקוד. קונפליקט אנושי. קורע לב. לא קיים. צעירים דתיים, שלמעשה אין להם שום בעיה ללמוד לרקוד, צפו בלא מעט תמיהה בדרמה שנרקחה על קלישאת דמותם. חוסר היכרות עם הסביבה שאתה כותב עליה יכול להוליד דרמות מניפסטיות ריקות מתוכן.

וזה, כנראה, ההסבר לתהום הפעורה בין הספר הזה לבין "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". ההבדל הוא בחציבה באמת. אנגלנדר הוא יהודי אמריקאי, וככזה תודעת השואה זורמת בדי־אן־איי שלו. כשהוא כותב עליה הוא כותב על תודעה שאת עומקיה הוא מכיר היטב. אבל תודעת הסכסוך הישראלי, עבור אנשים שלא חיים אותו, היא נרכשת, מתווכת, חסרה את הלב הפועם. יהודי ארצות הברית מקבלים אותה דרך פילטרים, בין אם הם צורכים אותה בתקשורת ובין אם הם מובאים לארץ לסיורים מאורגנים. וכשהולכים שוב ושוב באותם שבילים מסומנים, מגיעים שוב ושוב אל אותם המקומות. זו אולי הטרגדיה של הסכסוך המקומי. זו בוודאי הבעיה של שיקופיו בספרות.

ארוחת ערב במרכז האדמה
נתן אנגלנדר
מאנגלית: איריס ברעם
כתר ומטר, 2018, 248 עמ'