ככל שאנו, קוראי העברית, מתקדמים בחלקים של פרויקט "המאבק שלי" של קנאוסגורד (ונשאר עוד אחד, החמישי, שבקרוב מאוד יראה אור באנגלית), כך הולכת ומתבהרת לה היצירה החד פעמית הזו. נוכח הפרשי הזמן בין כרך לכרך, כל פרסום מעלה ובעצם מחדד את התהיות האקוטיות לגביה: האם המכלול עולה על סך פרטיו? איזה כרך טוב יותר ומדוע? והאם בכלל אפשר לשפוט כרך אחד ולא לראותו כחלק ממכלול?
אלו שאלות שלא בהכרח יקבלו תשובה חד משמעית, ויתרה מכך עלולים להפוך לפרדוקסים. אבל תשובה אחת חד משמעית בהחלט יש לשאלה אחרת: "המאבק שלי" הוא אחת היצירות הספרותיות המשמעותיות ביותר של המאה ה־21, ו"לרקוד בחשכה", החלק הרביעי, הוא הזדמנות מצוינת, נוספת, לנסות לבדוק על פיה מה הופך אותה לכזאת.
רגישות יוצאת דופן
ב"לרקוד בחשכה" קרל אובה חוזר לגיל 18, והופך להיות מורה בעיירת דייגים קטנה ומנומנמת, מתוך נקודת הנחה כי שהות בחוג הצפוני תהא הדבר האידיאלי בעבור חלומות הכתיבה שלו. אבל המטרה שלו מתגלה כלא כל כך פשוטה הלכה למעשה. אמנם האנשים במקום מכניסי אורחים, אם כי מעט נטולי כריזמה ואופי, ואמנם הוא מצליח לייצר מספר טקסטים סבירים, אבל חיבתו לאלכוהול ואותו יצר הרס עצמי פרה־טינאייג'רי הופכים להיות דומיננטיים יותר ויותר ומתחילים להעיב על כתיבתו. הוא מגלה את האמת הפשוטה, המוכרת. לא משנה כמה אתה מוכשר כשאתה בן 18, כדי להיות סופר אמיתי כישרון אינו מספיק. אתה צריך להתבשל, להתבגר, לחוות.
בנוסף, הפער הגילי בינו לבין תלמידותיו הוא לא גדול במיוחד, ובתווך הוא מפתח מערכת יחסים בעייתית עם אחת התלמידות. דמות דומיננטית נוספת ברומן היא אחיו. לשניהם חיבה אדירה למוזיקת רוק. הם מקימים להקה. הם מפרקים אותה. הם מנסים קצת לחיות את החלום, כשבשלב מסוים נכנסת ביניהם בחורה ומעיבה על יחסיהם. עוד הוכחה ליכולת הדרמטית של קנאוסגורד, כי האלמנט הזה הופך את כל הרומן, למרות שבהתחלה הוא נראה מעט מנומנם, להיות נפיץ ודרמטי ובמידה מסוימת אף אפי. כל העת הזאת נוכחותו וצלו של אביו חמור הסבר והקשוח מעיבים על חייו. דמותו של אביו כבר ריחפה בכרכים הקודמים, ובכרך הזה היא מתחדדת מבחינת העולם הרגשי והטרגיות שלה. ברמת המקרו, הספר עוסק בהתבגרות ובגבריות, ודמותו של קנאוסגורד הצעיר נחשפת לפיכך ברגעיה הסקסיסטיים, ההורמונליים והפראיים, לצד רגעיה הרגישים, הכנים וחסרי האונים.
יש בכרך הזה כמה רגעים שכבר נכתבו בכרכים הקודמים, בתצורה זו או אחרת, וזו הנקודה הסגנונית הראשונה ששווה מעט לדוש בה ולתהות על קנקנה. את היצירה כולה אפשר להגדיר כ"ממואר", מילה שלעיתים משמשת אמתלה לטקסט עצל, נטול נרטיב וחסר מעוף, אבל זה בהחלט לא המקרה כאן. ייתכן כי העורך שלו היה צריך לנכש כמה חלקים, אבל מנגד זה חלק מכוח קסמה של היצירה. יש רגעים ומידעים שקנאוסגורד מאזכר אותם בכרכים קודמים, וכאן הוא פותח אותם לרווחה. ציר הזמן־מרחב הוא לא ליניארי, הוא לפרקים נע קדימה־אחורה כמו סרטן, וסביר להניח שהדבר נובע גם מצורת הכתיבה של היצירה. כלומר, סביר להניח שאי אפשר היה לתכנן מראש כל פרט מפרטיה. הדמויות הדומיננטיות מלבד הדובר, כמו אחיו, אביו ואמו ואשתו, חוצות את היצירה כולה לאורך ולרוחב. וגם כשאתה נתקל במשהו שלכאורה אתה מכיר מכרך קודם, עדיין זה כמו להיתקל שוב בחבר מוכר ולפתוח סוגריים.
המאפיין הזה יוצר תחושה של מרחב, כאשר בה בעת עוד מאפיין דומיננטי אצל קנאוסגורד הוא ניצול כמעט אולטימטיבי של אותו מרחב שהוא עצמו יוצר. לכאורה, הממואר הרב־מרחבי נותן לך חירות ללכת לכל מקום, לכתוב כל דבר, להישאר בסיטואציה מסוימת יותר זמן ובאחרת פחות, אין ממש חוקים ברורים. אתה לא מקובע לפי עקרונות כאלו ואחרים של "עלילה תקנית". אבל זה רק לכאורה. לקנאוסגורד יש יכולות אבחנה, רדוקציה ורגישות יוצאות דופן, וכישרון לתאר אירועים דרמטיים בצורה שמותירה לפעמים את הקורא פעור פה מרוב הכנות ההיפר ריאליסטית שלהם. כלומר, הבחירה מה להכניס ומה להוציא אינה שרירותית.
אבחנה פילוסופית קיומית
חוסר הסדר המבני לכאורה יוצר דווקא סדר פנימי, והוא מהווה בעצם במה אידיאלית לכישרון של הסופר הנורבגי. מלבד "המאבק שלי" קנאוסגורד פרסם שני ספרים קודמים. אחד מהם נקרא "A Time for Everything" וספר נוסף על מלאכים. גם שם ניכרות הכנות והפרישה הרגשית שלו, אבל דומה כי סדרת "המאבק שלי" כמו נולדה עבור היכולות שלו.
זה ניכר גם ברגעים האלה שהוא לפתע עוצר את שטף תיאור פני הדברים, ומתעכב על אבחנה פילוסופית קיומית תרבותית. יש משהו בנקודת המבט שלו שהיא אינה אקדמית, אבל על פי רוב הוא מצליח לערוך דיאגנוזה ביקורתית־רגשית באמצעות אותה יכולת מילולית המשלבת כנות, חדות וחריפות. למשל, בכרך הרביעי הוא מתאר את הרגע הראשון שבו נתקל ביצירתו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס":
לנגד עיני ראיתי מגדל אדיר ממדים, זוהר מרוב לחות, אפוף ערפל ואור קלוש וחיוור מהשמש שמאחורי מסך העננים. הוא נחשב ליצירה המרכזית של המודרניזם, ועם מודרניזם קישרתי מכוניות מרוץ נמוכות ומהירות, טייסים עם קסדות ומעילי עור, צפלנים מרחפים מעל גורדי שחקים בערים נוצצות אך קודרות, מחשבים, מוזיקה אלקטרונית, שמות כמו הרמן ברוך, רוברט מוסיל, ארנולד שנברג. בתוך העולם הזה, כך הבנתי, התמזגו יסודות מתרבויות עתיקות שנעלמו זה מכבר, כמו ורגיליוס אצל ברוך ואודיסיאוס אצל ג'ויס (עמ' 33).
כך, ברגע אחד וקצר מאוד, הוא תופס איזו מהות דרך מטפורה מרחבית, ולמרות ש"יוליסס" נכתב בתחילת המאה ה־20 הוא מצליח לדייק באופן מופלא את התחושה שהספר הזה נותן. וזה שוב שילוב של כישרון וכנות נדירה, כאילו יש ביניהם קורלציה כמעט שטנית.
או כמו בקטע הבא, אחד מני רבים, שבו הוא כותב על משמעות המוזיקה בחייו:
המוזיקה נקשרה קשר עז לכל דבר כמעט שעשיתי, לא היה תקליט חף מזיכרונות. כל מה שקרה בחמש השנים האחרונות עלה כמו אדים מספל כשהשמעתי אותם, לא בצורת מחשבות וטיעונים הגיוניים, אלא כאווירה, פתחים, חללים. כמה מהם כלליים, אחרים ספציפיים. לו היו זיכרונותיי אסופים בערימה מאחורי הקרון הנגרר של חיי, הייתה המוזיקה משמשת כחבלים הקושרים בין הדברים ומחזיקים הכל במקומו (עמ' 57).
רוצה להיות חבר
מאפיין נוסף בולט של הכרך הזה, ושל היצירה כולה, הוא פשוט התקופה שבה מתרחשת העלילה. כלומר, קנאסגורד התבגר, כמו רבים מאיתנו, באמצע־סוף המאה ה־20, בתחילת עידן השליטה של הקפיטליזם העולמי, של פתיחת העולם לרווחה, של מוסיקה המגיעה מכל עבר, של ספרות, ובעיקר של צומתי התבגרות משותפים כמו אהבה ראשונה, פרדה ראשונה, חיפוש והגדרה עצמית וכיוצא בזה. יש משהו משותף בהוויה שלו, נורבגית ולוקאלית ככל שתהיה, להוויה של מיליונים ברחבי העולם. הוא חווה את אותם דברים, הוא חושב לפרקים את אותן מחשבות, הוא מרגיש את אותן התרוממויות רוח והוא שוקע באותן מצולות.
הסיפור שלו, רב מרחבי ככל שיהיה, הוא סיפור של דור מסוים, כלומר של פלח מאותו דור. רבים מאלו שחוו הוויה כזו, בשלב מסוים השילו מעליה אי אילו סממנים והצטרפו לחגיגה האין סופית והעצובה של הקפיטליזם, תוך שהם מזניחים, או אפילו מדחיקים, את מה שהגדיר אותם, כונן אותם, את כן השיגור העצבי שלהם. קנאוסגורד לא שכח זאת לרגע. העובדה כי בחר להיות סופר, ויתרה מכך, בחר לתאר בצורה הזו את שעבר ועובר עליו, היא ניסיון לא לאבד את אותה נקודת מוצא. לא לאבד את עצמך, לא משנה כמה המציאות מנסה ללא הרף לגרום לזה לקרות. הבחירה של קנאוסגורד בכתיבה ובתצורת חיים מסוימת גורמת לכך שיש משהו שהוא לעולם לא מאבד: את אותו תום, טוהר, המתגלם בתוך הכתיבה שלו, את אותן קואורדינטות של עיקר וטפל בקיום. משהו מהילד והנער שהיה תמיד משתמר בכתיבה שלו. ומכיוון שגם רובנו היינו ילדים ונערים כאלו, אנו חווים את התחושות האלה שוב דרכו.
הולדן קולפילד, גיבור "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סאלינג'ר, אומר במהלך הספר כי כשאתה קורא ספר שמשפיע עליך, אתה מיד רוצה להיות חבר של מי שכתב אותו. זה לא קורה כמובן עם כל ספר, מופתי ככל שיהיה, אבל זה בהחלט קורה עם קנאוסגורד. זה לא שאתה רוצה בהכרח להיות חבר שלו בעולם המציאות, מה שכנראה לא יקרה, אלא אתה פשוט קורא אותו וכבר מרגיש שאתה חבר שלו. אתה מרגיש שמישהו חי את החיים שלך, עם אי אילו הבדלים, הרגיש מה שהרגשת, חווה דברים דומים ושונים, ואתה חרד מהיום שתסיים את הכרך החמישי, ולא יהיה שום כרך נוסף אחריו. לא יהיה מנוס אלא לקרוא שוב הכול מחדש מהחלק הראשון.
לרקוד בחשכה, קרל אובה קנאוסגורד, מנורבגית: דנה כספי, מודן, 2018
