אוהד דרשן מכיר מקרוב את הבמות הכי גדולות בארץ. הוא הצטרף לישי ריבו כבר בהופעה הרביעית, עוד לפני צאת האלבום הראשון, אי אז בתחילת העשור הקודם. את עקיבא הוא פגש בסדנה של אביתר בנאי ומההופעה הראשונה דרשן עולה איתו לבמה. ממש לא מזמן הם חזרו ממסע הופעות בקהילות היהודיות בפלורידה. ברזומה שלו יש גם הופעות עם עידן עמדי, יעקב שוואקי ועדן מאירי. באופן כללי, הוא נמצא בלב תעשיית הפופ האמוני עוד מימיו הראשונים של הז'אנר.
"זה דבר מדהים", אומר דרשן על הז'אנר. "זה היה חידוש גדול. דיברנו על זה וידענו את זה. ישי (ריבו, י"א) העלה את הז'אנר למקום חדש, עם טקסטים שהיו יותר אישיים, ועם הפקה טובה: הוא התייחס לעצמו ברצינות, כמו אמן פופ מהשורה הראשונה. הוא הצליח להביא לקהל חוויה שהייתה בסטנדרט גבוה יותר ממה שהתרגלו עד אז, והוא פתח דלת להרבה אנשים – גם לחנן בן־ארי שעושה את זה מדהים ובסטנדרט הכי גבוה שיש, וכמובן לעקיבא. אני רואה את הפריצה הזאת כדבר מבורך מאוד וכיף לי להיות חלק ממנה. המוזיקה של ישי היא עוד צבע שנוסף לישראליות, וככל שיהיו יותר צבעים – המוזיקה הישראלית מרוויחה יותר. המוזיקה הזאת היא לא רק לאנשים דתיים – ישי יכול לכתוב שיר על הגאולה או על כל נושא דתי אחר, ובהופעה רואים אנשים לא דתיים ששרים את כל המילים. זה כל היופי. המוזיקה מאפשרת העברה של רעיונות וחיבור של דברים שבסיטואציות אחרות היה קשה לעשות".
אנחנו נפגשים באולפן הביתי של דרשן בגבעת שאול בירושלים, לרגל הוצאת אלבום הבכורה שלו "התבגרותי השנייה", שזכה לתמיכת הקהל ומומן דרך קמפיין הדסטארט תוך זמן קצר. הוא הפיק ויצר בעצמו את האלבום עם מספר חברים – בני וייל שניגן על רוב הכלים וירון סאפר, המדריך שלו מבני עקיבא, שאחראי על המאסטרינג ("הוא ארז את הכול").
"המוזיקה של ישי היא לא רק לדתיים – הוא יכול לכתוב שיר על הגאולה ובהופעה רואים אנשים לא דתיים ששרים מכל הלב. זה כל היופי"
האלבום כולל תשע רצועות. הראשונה היא מעין פתיחה אינסטרומנטלית והאחרונה היא ביצוע גרסת כיסוי לשיר "עץ ירוק מפלסטיק" שביצעה במקור מרגול. בסרטון שפרסם דרשן ובו הזמין את הציבור לתמוך בהוצאת האלבום, הוא חשף את העלילה שמחכה למאזינים: מהרצון לכבוש את העולם עם היציאה מבית ההורים, דרך השיאים, ההצלחות וגם הקשיים שזימנו לו החיים, ועד למקום שלם ואוהב יותר היום. "שירים שכמו אח גדול רוצים לומר 'אני איתך, הכול בסדר'", בלשונו של דרשן.
איך זה לעבור מעמדת המפיק ונגן הליווי לקדמת הבמה?
"אצלי זה הפוך. כל החיבור שלי למוזיקה הגיע מתוך יצירת שירים והרצון לשיר ולבצע אותם. הגעתי כמעט במקרה להיות נגן מלווה ומפיק, התכנון שלי היה בכלל להוציא שירים ואלבומים. כשהתחלתי לנגן בגיל 13 זה מה שדמיינתי בראש והחיים פשוט גלגלו אותי – פגשתי את ישי באיזה אירוע והוא אמר לי לבוא לנגן איתו, וקפצתי על ההזדמנות הזאת, וכך גם עם עקיבא. אז מבחינתי לנגן עם אנשים אחרים זאת היציאה שלי מאזור הנוחות. המקום שאני מרגיש הכי בנוח זה ליצור, לכתוב להקליט ולשיר בעצמי.
"אני כותב שירים מהיום שאני מנגן על גיטרה", הוא אומר. "כל השנים כתבתי שירים והחיים לקחו אותי לכל מיני מקומות שאיכשהו יצא שלא הקלטתי אותם, גם כי התעסקתי בדברים אחרים וגם כי לא הייתי מוכן להוציא את הדברים החוצה – חוסר ביטחון, פרפקציוניזם מסוים. היה לי קשה להקליט ולומר שזה מה שיש. עבדתי בדברים אחרים והשירים נשארו לי בראש עד שאמרתי לעצמי שזהו, צריך לקבוע תאריך ולהקליט. הרגשתי גם שאני לא יכול להמשיך הלאה בלי לסגור את זה כי השירים האלה נכתבו מהתקופה בצבא ועד לשנים האחרונות והגיע הזמן להמשיך הלאה".
דרשן החל לנגן בגיטרה בגיל 13, ומאז עברו כמעט 24 שנים. תעשו את החישוב לבד. לפני שנה התחתן עם אפרת, והם גרים בקטמון. היא התחילה איתו במסיבת פורים בנחלאות אבל הוא לא שם לב, ולכן היא נאלצה לשלוח לו הודעה שהבהירה לאן הרוח נושבת. הוא נולד וגדל במושב נחלים שליד פתח־תקווה למשפחה פרסית, כשהוא האמצעי מתוך חמישה אחים. אחרי הישיבה והצבא עבד בנגרות. "חשבתי שזה מה שאעשה בחיים, וכשאמא שלי הכריחה אותי ללכת ללמוד חשבתי להירשם ללימודי עיצוב בשנקר בדרך לקריירה כמעצב בעץ". לא קיבלו אותו שם אז הוא פנה ללימודי מוזיקה ב"רימון". אחרי שנתיים שם הבין שהוא רוצה לעסוק באולפן ובכל מה שקורה מאחורי הקלעים אז הוא המשיך ללימודי סאונד בתל־אביב ולאחר מכן פתח בקריירה של מפיק מוזיקלי. "רציתי שיהיה לי דיי ג'וב עם סדר יום – לקום בבוקר, להתארגן וללכת למשרד. אהבתי את הרעיון שזה פחות פיזי ופחות נסיעות להופעות וכמובן גם את ההתעסקות עצמה – להפיק, להקליט ולהתעסק בסאונד".
הגלגול הראשון של האלבום התחיל כבר ב־2014: "כשהייתי ברימון הכרתי חבר והחלטנו לעשות אלבום בחופשת סמסטר". הם תכננו את לוח הזמנים – חודש לכתוב את השירים ועוד חודש להפיק, וכדי לעמוד בכך הם נפגשו בבית הוריו של דרשן מדי ערב. "זאת הייתה חוויה מדהימה", הוא נזכר היום ומספר שעל אף שנכתבו שבעה שירים, ברגע האמת הם הבינו שזה לא זה. "רצינו לעשות הפקה בקטנה אבל השירים היו ממש יפים והרגשנו שמגיע להם יותר. אז אמרתי לעצמי שיום יבוא ואפיק אותם בצורה רצינית יותר".
איך היה לפגוש שוב שירים שכתבת לפני יותר מעשור?
"לפגוש את עצמי דרך השירים מלפני 15 שנים זה כמעט כמו לפגוש בן אדם אחר, כי הייתי מישהו אחר. חלק מהעבודה הזאת הייתה נוסטלגית והיה כיף להיזכר. מעין קפסולת זמן כשבכל פעם נזכרתי בסיטואציה ובמה שקרה בזמן יצירת השיר באותם ימים. זה אוהד מלפני עשר שנים – החייל או בן הישיבה".
למרות השנים שעברו, הוא לא הרגיש צורך לעדכן את הטקסטים, "למעט שם של אחד השירים שהפכתי לאופטימי יותר". בגזרת הלחנים שגם נכתבו באותם ימים, דווקא העיבוד שלהם זכה לכיוון נוסטלגי יותר: "ניסינו להישאר נאמנים לתקופה שבה זה נכתב, שאז לא היה סינתיסייזר וכלים מתכתיים".
אילו מוזיקאים השפיעו עליך?
"יש הרבה, אבל המרכזי הוא ברי סחרוף שדרכו גיליתי את הרוק, והוא האמן הראשון ששמעתי כאדם בוגר. ממנו למדתי את הסחף והאנרגיה של הגיטרות והדיסטורשנים והבעיטה שאתה מקבל כשאתה שומע רוק. אהוד בנאי גם השפיע עליי מאוד וממנו למדתי את העולם הטקסטואלי והסיפורי. המסע שהוא לוקח אותך בשיר, והישראליות שיש במוזיקה שלו מיוחדים. הוא מקבל את הכוח שלו מההקשר ומהסיפור, מזה שאתה מכיר את המקומות שעליהם הוא מדבר והמלודיות שהוא מנגן מתחברות לבית הכנסת שלך. גם קולדפליי בתחילת דרכם פתחו לי את הראש לאווירה, סאונדים ארוכים וחלליים ושירים פשוטים".
"החברה הדתית מצפה ממך להתחתן ולהקים משפחה מיד כשאתה מסיים עם המשימות הלאומיות שלך. אז כל עוד אתה לא מתחתן, זה ברור שהרווקות היא מצב זמני. אבל אף אחד לא מוכן למצב זמני שמתארך לתקופה ארוכה"
המופע החגיגי להשקת האלבום "התבגרותי השנייה" ייערך בעשרה ביוני בגיטר לופט בתל־אביב, וכעת הוא מגלה שיש הפתעות נוספות בדרך. "שני אלבומים נוספים אמורים לצאת. אחד הוקלט בקורונה והוא כולל שירי נונסנס טיפשיים לחלוטין שהקלטתי בתיכון ומאחר שהיה משעמם בקורונה החלטנו לעשות משהו כיף. השני הוא של שירים חברתיים שמדברים על המצב במדינה שאספתי לאורך השנים והוא יצא בשנה הקרובה. יש שם שיר אחד שמספר על עיירה דרומית מנקודת המבט של מישהו שהגיע מהמרכז, בין חיבור להתנשאות. שיר על הלם קרב ועוד אחד על פרשת ילדי תימן. האלבום הנוכחי הוא אישי אז רציתי באלבום הבא לספר סיפור רחב יותר".
השיר על הלם קרב קשור לחוויות אישיות?
הוא מהסס. "לפני מבצע 'עופרת יצוקה', היה לנו קרב פנים אל פנים עם מחבלים בגבול עזה. זאת הייתה חוויה הזויה. אין לי הלם קרב מאובחן אבל אני מניח שהחרדה אצלי קשורה גם לאירוע ההוא".
"גיליתי שאני לא לבד", אמר דרשן בסרטון ההדסטארט. "איתי היו המון אנשים שתהליך ההתבגרות שלהם לא הסתיים בגיל 18. באיזשהו מובן הוא רק התחיל שם. יחד למדנו שההתבגרות ממשיכה איתנו עמוק אל תוך שנות ה־20 וה־30. ובכל יום אנחנו גדלים וצומחים עוד ועוד".
זה נאמר כביקורת על החברה?
"לא יודע אם זו ביקורת. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, אנשים היו מתבגרים כבר בגיל 16־17, מתחתנים ויוצאים לעבוד. וזהו. בשנים האחרונות גיל ההתבגרות מתאחר יותר ויותר, וזה יוצר מצב שלא היה קיים עד לפני כמה שנים. החברה לא יודעת להתמודד עם זה, על אחת כמה וכמה החברה הדתית שמצפה ממך להתחתן ולהקים משפחה מיד כשאתה מסיים עם המשימות הלאומיות שלך. אז כל עוד אתה לא מתחתן, זה ברור שהרווקות היא מצב זמני. אבל אף אחד לא מוכן למצב זמני שמתארך לתקופה של 10 ו־15 שנה. מגיל צעיר מאוד אמרתי לעצמי שהחיים שלי ברווקות הם לא מצב זמני, אמרתי לעצמי שאני לא מוכן לחיות בציפייה ובמחשבה שמה שקורה הוא לא הדבר האמיתי. אז ניסיתי לעגן את זה במציאות ובניגוד לחברים שלא קנו רהיטים, מצעים וכלי בית ולא ניקו את הדירה שלהם, החלטתי שלא משנה איפה אני גר אני אשקיע כאילו זה הבית הקבוע שלי".
לא היו צקצוקים של מתי הוא מתחתן או מה לא בסדר אצלך?
"היו צקצוקים, אבל לא הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי. למרות שכשכולם מסביבי הסתדרו בזוגות והתקשיתי לעשות את זה, חשבתי שאולי משהו אצלי דפוק. אבא שלי במשך שנים היה מברך בהבדלה שאמצא זוגיות אבל הרגשתי שזה מתוך דאגה ולא ממקום מעיק".
דרשן מעיד על עצמו שהיה נער די חמוד שלא עשה בעיות מעולם. "הייתי ילד טוב עם תספורת אפרו מטורפת. גיל ההתבגרות שלי עבר די סבבה בלי קשיים חריפים – חברתיים, נפשיים או כל דבר אחר. כשעברתי לירושלים והתחלתי את החיים, חשבתי שיש לי את הכלים להתמודד עם העולם. לא הכרתי התמודדויות נפשיות, אכזבות, אהבות ופרידות – לא ידעתי שזה קיים. ובאותן 15 שנים התבגרתי, חוויתי דברים והגעתי לקצוות, גם נפשיים וגם אחרים, שגרמו לי להתבגר. לכן ראיתי את התקופה שמיוצגת באלבום כהתבגרות שנייה".
אתה מספר בסרטון שרצית לכבוש את העולם – מה השתבש בדרך?
"שהעולם פשוט לא נכבש. זה מה שקרה. חשבתי שברגע שאפתח גיטרה ומגבר אז אגיע ישר להופיע במועדון הבארבי. כשזה נפגש עם המציאות והעולם הגיב בצורה די אפאתית למוזיקה שלי, קיבלתי חבטה אימתנית לפרצוף. הייתי מופיע ולא היו מגיעים הרבה אנשים. במשך שנים חשבתי שהבעיה היא בי ובמוזיקה שלי, שהיא לא מספיק טובה. כל פעם שהופעה לא הצליחה, הייתי חייב לשבת ולנגן מלא, כדי להיות הכי טוב, ואם אני לא הכי טוב אז מיד אני הופך להיות לא מספיק טוב. הלימוד הכי גדול שלי בעולם המוזיקה היה לראות את הערך שיש בהליכה בדרך וביצירה עצמה ולשים את הדברים החיצוניים שקשורים להצלחה כמקום שני, לא לתת להצלחה להגדיר את מי שאני ואת המוזיקה שלי".
הגעת לתובנות האלה לבד? עם חברים?
"ממש לא. נקודת המפנה בהקשר הזה הייתה לפני שבע שנים בערך. סיימתי קשר זוגי וחזרתי לבית ההורים. בדרך לשם הרגשתי את הלב שלי דופק מהר, לא הכרתי את זה לפני כן. זה הרגיש מאוד פיזי ובקושי הצלחתי לנהוג. כשהגעתי לבית, נשכבתי על הספה, הלב המשיך לדפוק ממש חזק והתחלתי לבכות. אמא שלי ואחותי לא הבינו מה קורה. הם נתנו לי משהו לשתות והחזיקו לי את היד. זה היה התקף החרדה הראשון שלי. לא ידעתי במה מדובר, לא ידעתי שהאופציה קיימת. משם נכנסתי למיטה עם דיכאון עמוק ולא יצאתי ממנה במשך שלושה חודשים. לא הצלחתי לעזור לעצמי וגם הסביבה הקרובה שלי לא הצליחה לעזור לי אז הלכתי לטיפול. המטפלת עזרה לי להתנתק מהיצירה, ולהבין שהיא לא משליכה עליי בצורה כזאת אישית".
שנתיים לאחר מכן התיישב דרשן באולפן והחליט לכתוב שיר שמתאר את אותה סיטואציה בדיוק. אז נולד השיר השני באלבום, שנושא את השם "חרדה", עם המילים הבועטות: "שוב אתה נשכב בחדר לא נושם / שוב הלב דופק במהירות האור / שוב אתה כבר לא שותה ולא אוכל דבר".
"לא ניסיתי למצוא ריפוי, לתת המלצה איך לצאת מזה או לתאר מה אני חושב על חרדות, אלא להעביר משהו כמו תיאור רפואי על הסיטואציה של התקף חרדה. פשוט תיארתי את הכול. מה אני חווה, רואה ומרגיש ומהמקום הזה השיר נכתב. בלי רמיזות, ישר בפנים".
לשים שיר כזה באלבום דורש הרבה אומץ. זה מקום מאוד חשוף.
"נכון, אבל במוזיקה אפשר להגיד דברים שקשה מאוד לבטא פנים אל פנים. היה לי קשה יותר לכתוב על זה פוסט מאשר לשיר. מוזיקה היא דבר כל כך הרמוני, אסתטי ונעים שהיא מאפשרת להגיד גם דברים קשים".
בהמשך השיר אתה אומר במפורש שהחרדה והדיכאון לגמרי יכולים לחזור.
"זאת דלת שנפתחה ולא לגמרי נסגרה. אצלי לפחות. דימיתי את זה לגנב, שבא ומשתלט לך על הנשמה והבית. נכון להיום הצלחתי להרחיק אותו ולסגור את הדלת אבל היא לא נעולה עדיין, ותמיד הגנב יכול לחזור. אני מרגיש צורך לעמוד על המשמר ולדאוג לתחזק את הנפש והנשמה כדי שלא אחזור למקום הזה".
כשהיה סטודנט בבית הספר למוזיקה רימון, השתתף דרשן בתחרות להלחנת שירי משוררים, כשהביצועים הנבחרים יופיעו מול כולם. "רציתי מאוד להיכנס לזה אבל לא הייתי מחובר לעולמות של שירים כאלה אז התקשיתי לבחור טקסט". הוא מספר שעשה מה שהיה נהוג לעשות באותם ימים אם היית צריך עצה מאנשים שונים – שולח מייל לרשימת תפוצה בלתי נגמרת. השיטה עבדה והשיר "אורן" שכתבה לאה גולדברג הגיע אליו במייל חוזר מאחד החברים ותפס אותו מיד. "משהו בשפה שלו היה יומיומי בשבילי והרגשתי שאני מבין אותו. הרגש שלו חדר אליי מיד. התיישבתי מול המחשב עם גיטרה ותוך דקה וחצי הלחנתי את כולו".
באותו רגע הוא לא זיהה מה משך אותו במילות השיר, חוץ מאותו רגש לא מוסבר. "ברבות השנים, וככל שניגנתי אותו יותר הבנתי שהחיבור שלי לשיר ולמה שמאפשר לי לשיר אותו מהנשמה, זה הסיפור של לאה גולדברג. היא כתבה את השיר על העלייה שלה לישראל מפרוסיה והיא מספרת, 'כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה. כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג, אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה'. יש גם פה וגם שם אורנים, וכשהיא מביטה עליהם הם מחברים אותה לילדות שלה. בהמשך השיר היא מדברת על הקרע שיש לה בין העולמות, אבל בסוף היא מבינה שהיא לא צריכה לבחור ביניהם. היא נשארת בארץ אבל לא מוותרת על השורשים שיש לה שם. אני חוויתי את זה כשיר שמדבר על שתי המולדות שלי – הבית והחברה הדתית שבה גדלתי, והעולם החילוני שנכנסתי אליו, והרגשתי שאני לא צריך לוותר עליהם ויש לי מקום בשניהם. אני בוחר להישאר בהם".
על מה אתה לא מוותר בשניהם?
"הורדתי את הכיפה בתהליך איטי והיום אני לא בן אדם דתי אבל גם לא חילוני. עזבתי את העולם הדתי אבל אני עדיין מאוד מחובר אליו – למסורת ולדברים רבים שהיהדות הביאה לעולם, שהם חלק ממני ואני לא מוכן לוותר עליהם. בהתחלה חשבתי שאם אעזוב את העולם הזה אז אולי אני גם צריך לסגור מאחוריי את הדלת שמוליכה לשם ולעזוב כל דבר שלמדתי וכל סממן שהיה לי – אבל לא רציתי לעשות את זה. הרגשתי שהשורשים היהודיים שלי הם מאוד חזקים ואני אוהב אותם. מצד שני, העולם הוא גדול ומדהים וגם אותו אני רוצה לחוות. אז לאה גולדברג לימדה אותי שאפשר לעשות את זה ביחד. היום אני מחובר לעולמות האלה במקביל – שומר שבת, לא במובן ההלכתי אבל כן במובן הרעיוני. לא נוסע או עובד בשבת ורואה בארון הספרים היהודי חלק בלתי נפרד מהעולם שלי.
"הרבה ממי שגדל כמוני בציבור הדתי לאומי, הוכנס לסיטואציה דו־ממדית. נולדתי במושב דתי – כיפה על הראש ושלוש תפילות ביום, ומצד שני הייתה לי טלוויזיה בבית והמוזיקה ששמעתי הייתה מכל העולם. לא גדלתי במקום הרמטי אלא מראש הייתי בין שני העולמות, אז בסך הכול אני ממשיך את זה, רק במינונים שונים".
מה הטיפים שהיית נותן לאוהד בן ה-18?
"זו עצה כללית למוזיקאים צעירים: תהיה פחות שיפוטי כלפי עצמך. אל תיתן לסביבה להשפיע על איך שאתה רואה את המוזיקה של עצמך, תתמיד ואל תסתכל לצדדים – ואז דברים טובים יקרו. חוץ מזה, בעיקר ליהנות מהדרך".
