ביוגרפיה משולשת אינה דבר שכיח. חיבורים ביוגרפיים עוסקים לרוב בדמות ראשית אחת, והיא הציר המרכזי שסביבו נעים גיבורי משנה ושלל דמויות בעלות חשיבות משתנה. יוצאות מכלל זה ביוגרפיות "משפחתיות", שבהן משפחה אחת מתוארת כיחידה אחודה ורבת ראשים. אבל ספרה של קלודין מונטֵיי – היסטוריונית, סופרת ודיפלומטית בעברה – אינו ביוגרפיה משפחתית, אף ששלוש גיבורות הספר קשורות בקשר משפחתי. בביוגרפיה המשולשת הזאת כל דמות נחווית ומתוארת כמהות נפרדת כמעט מן האחרות.
הצירוף הבלתי שגרתי הזה יוצר ספר בעל מבנה מוזר. המחצית הראשונה שלו מוקדשת למארי קירי – האישה, המדענית, הרעיה והאם. המחצית הזו היא ביוגרפיה קלאסית, שמארי מככבת בה בתפקיד הראשי ושתי בנותיה הן בגדר דמויות משנה, שמשקלן בעלילה משתנה לפי הזמן וההקשר, ואפשר לומר שהוא אינו שונה ממשקלם של אביה של מארי, ולדיסלב, אחותה ברוניה או בעלה פייר קירי. לעומת זאת, מחציתו השנייה של הספר – שעוסקת בבנותיה אירֵן ואיוו (אווה) – נקראת כמו רשימה קטלוגית של מעשים. חלקם מעניינים או חשובים, אך מעטים מסעירים ורובם פשוט משעממים.
בעמוד הראשון אנו פוגשים את מארי, או ליתר דיוק את מריה סְקְלוֹדוֹבְסְקָה, הילדה והנערה ששם משפחתה מזהה אותה כפולנייה. מריה בת השבע, "בתלבושת מוקפדת, התלמידה המצטיינת של הכיתה, קמה על רגליה, סמוקה מבושה", כאשר המפקח מטעם השלטונות הרוסיים, שבשנת 1874 עדיין שולטים ברובה של פולין, נועץ בה את מבטו ומפנה אליה שאלות שמיועדות לבחון את נאמנותה לרוסים ואת הידע שלה בפרטי משפחת הצאר. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ומאבקים צבאיים ודיפלומטיים נוספים, תזכה פולין מחדש בעצמאות. אבל עד אז תעבור מריה סְקְלוֹדוֹבְסְקָה לצרפת ותהפוך שם למארי. היא תכיר שם את הפיזיקאי הצרפתי פייר קירי, תינשא לו ותהיה לתושבת קבע, ואחר כך גם לאזרחית צרפת. שמה מעתה יהיה מארי קירי, ובשם הזה היא תזכה להצלחות מדעיות, לתהילה ואפילו לשני פרסי נובל.
בחייה ובאישיותה של מארי קירי משולבים כמה קווי פעולה ומאפיינים של אופי ודבקות רגשית ורעיונית, שכל אחד מהם יש בו כדי למלא חיים שלמים: פטריוטיות פולנית עזה, שהניעה אותה לתרום רבות לקידומה המדעי של מולדתה, אף שעזבה אותה; יצר עז ללמוד ולהשכיל, ונחישות לחקור ולגלות דברים חדשים בתחומי הפיזיקה והכימיה, כנגד כל הקשיים הכספיים והחברתיים שעמדו בדרכה והנזקים החמורים לבריאותה; מסירות רבה להוריה ולאחותה ברוניה, אהבה עמוקה לבעלה, ורגשי אימהוּת שיקרינו על כל מהלך חייהן של בנותיה; וגם מאבק מתמיד – מכורח המציאות ומטעמים רעיוניים כאחד – למען קידום הנשים והשוואת זכויותיהן ומעמדן לאלו של הגברים.
הדרת נשים
שנות ילדותה ונעוריה של מריה סְקְלוֹדוֹבְסְקָה התאפיינו בשורה ארוכה של קשיים, מפחי נפש, מצוקה והקרבה: היא נולדה ב־1867 בוורשה, הצעירה בחמשת ילדיהם של זוג מורים. בגיל עשר התייתמה מאימה, ואובדן זה העיק עליה כל ימיה. המשפחה נאבקה בקשיים כלכליים חמורים לאחר שהאב ולדיסלב פוטר מבית הספר שבו לימד מתמטיקה ופיזיקה, בשל נטייתו ללאומנות פולנית וחשד באי־נאמנות לרוסיה. באותה עת איבדה המשפחה גם את כל חסכונותיה, שירדו לטמיון בעקבות השקעה כספית כושלת של האב. המצב הכלכלי לא אִפשר לאב לשלוח את ילדיו לבתי ספר איכותיים או לשכור להם מורים פרטיים, כנהוג בחברה המשכילה בוורשה. אולם הוא לא ויתר על הקניית ידע לילדיו, ולימד אותם בבית מדעים והיסטוריה פולנית.
בגיל 16 רצתה מריה להתחיל בלימודים אקדמיים, אך המוסדות שבשליטת רוסיה הצארית לא קיבלו נשים ללימודים. מריה ואחותה הגדולה ברוניה הצטרפו ללימודים ב"אוניברסיטה הצפה" – מוסד פולני מחתרתי שקיבל ללימודים גם בנות, ונדד ממקום למקום כדי לחמוק מעיני השלטונות הרוסיים. האחיות ידעו שרמת הלימודים שם נמוכה מזו שבמוסדות אירופיים סדירים, אבל למשפחה לא היו אמצעים לשלוח אותן למוסדות טובים יותר. לכן עשו הסכם: מריה הצעירה תעבוד ותסייע בכספה לברוניה הבכורה ללמוד רפואה בפריז; וכאשר מצבה הכלכלי של ברוניה ישתפר, היא תסייע למריה להירשם ללימודים אקדמיים.
בגיל 24, שנים רבות לאחר שסיימה את התיכון, הגיעה מריה לפריז, ללמוד מתמטיקה ופיזיקה בסורבון. היא התגוררה בעליית גג זעירה קרוב לאוניברסיטה והתקיימה בדוחק רב, קופאת מקור בחורף ותכופות גם רעבה, בעודה מתמודדת עם פערי הידע והשפה ועם הלימודים המאתגרים. היא סיימה את הלימודים כמצטיינת המחזור, ואף זכתה במלגה למחקר עצמאי לקראת דוקטורט.
כדי לממש את המלגה היא הייתה זקוקה למעבדת מחקר בפריז, וכך הגיעה למעבדה של פייר קירי (Curie), שהתמחה במגנטיוּת. מן העבודה המשותפת נולדה אהבה, והשניים נישאו ב־1895. שנתיים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, אירֵן, שעתידה להיות גם היא מדענית מצליחה. זמן קצר לאחר הלידה החלה מארי קירי בעבודת הדוקטורט שלה בבית הספר לפיזיקה ולכימיה, שבעלה כיהן בו כפרופסור בכיר. לרשות מארי עמד רק צריף מעבדה רעוע ולא מעבדה מסודרת של בית הספר, משום שלא הכירו שם בלימודי דוקטורט של אישה ולא ראו בה דוקטורנטית מן המניין.
הדרת הנשים מלימודים גבוהים וממשרות במוסדות אקדמיים ובמסגרות יוקרתיות אחרות, עתידה להציב מחסומים בדרכה של מארי קירי עד סוף חייה, אפילו לאחר שזכתה בשני פרסי נובל.
פרסים ושערוריות
במעבדה העלובה שלה החלה קירי לחקור את התופעה שכונתה "קרני אורניום". הפיזיקאי הצרפתי אנרי בֶּקֶרֶל (Becquerel) גילה שנה קודם לכן שמלחי אורניום פולטים סוג לא מוכר של קרינה. מארי קירי החליטה לחקור את הקרינה הזאת, בין השאר בעזרת מכשיר שפיתח בעלה פייר. היא גילתה שהקרינה הזאת היא תכונה עצמית של חומרים שהיא קראה להם "חומרים רדיואקטיביים", כלומר חומרים שקורנים באופן פעיל. גילוייה של קירי הביאו את בעלה פייר לעזוב את עבודתו הרגילה ולהצטרף אליה בחקר הרדיואקטיביות.
ביוני 1903 קיבלה מארי קירי תואר דוקטור לפיזיקה. כמעט באותו זמן החליטה ועדת פרס נובל להעניק את הפרס בפיזיקה לאנרי בֶּקֶרֶל ולפייר קירי על גילוי הרדיואקטיביות. חבר בוועדה הדליף את ההחלטה לפייר קירי, ופייר הודיע שלא יסכים לקבל את הפרס אם לא יוענק גם לרעייתו. האיום השיג את מטרתו, ובדצמבר אותה שנה הוענקה מחצית הפרס לבֶּקֶרֶל, על גילוי הרדיואקטיביות הספונטנית, ומחציתו השנייה לבני הזוג קירי על "תרומתם המשותפת לחקר התופעה שגילה בֶּקֶרֶל". קירי הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי, שנוסד שנתיים קודם לכן. בעקבות הפרס קיבל פייר משרת פרופסור בסורבון, ומארי מונתה למנהלת המעבדה במכון לפיזיקה וכימיה. כספי הפרס אפשרו להם סוף סוף רווחה כלכלית, וב־1904 נולדה להם בת נוספת, איוו.
שני בני הזוג סבלו מבעיות בריאות: חולשה וסחרחורות, כוויות בעור ופגיעה בעיניים – כנראה בגלל החשיפה לקרינה. בגלל הבעיות הללו הם לא יכלו להגיע לטקס קבלת פרס נובל בסטוקהולם. הנזקים שנגרמו להם מעבודתם המדעית החמירו לאורך השנים, וקיצרו למעשה את חיי שניהם. אבל הם מעולם לא ויתרו על המחקר.
אך הרווחה החדשה בחיי הזוג קירי לא האריכה ימים: פייר נדרס למוות על ידי כרכרה בעת סופת גשמים, כשהוא בן 46. לאחר מותו המשיכה מארי קירי לעבוד במעבדה ביתר נחישות, וגם החליפה את בעלה בהוראה בסורבון. לאחר שהוסר המחסום להעסקת אישה באקדמיה, משכו הרצאותיה קהל רב. קירי גם גייסה מימון לייסוד "מכון הרדיום" בפריז שנקרא על שם בעלה. הרדיום הפך בהדרגה גם לחומר מבוקש לצרכים מסחריים, מצבעים שזוהרים בחושך ועד תרופות מפוקפקות להגברת האון המיני. רק לאחר שנים התברר שהוא מסרטן ומסוכן מאוד.
ב־1910 התמודדה קירי על מושב באקדמיה הצרפתית למדעים. מתחריה הפיצו נגדה גל של שמועות מרושעות, וטענו בין היתר שהיא יהודייה ושאינה נאמנה לצרפת. היא הפסידה בבחירות על חודו של קול. כעבור זמן קצר נאלצה להתמודד עם שערורייה חדשה, כשהעיתונות פרסמה שהיא מנהלת פרשיית אהבים עם פיזיקאי עמית, נשוי. שמה הושחר ברבים, אך מילה לא נשמעה כנגד הגבר הבוגד. בעיצומה של השערורייה התבשרה קירי על זכייתה בפרס נובל שני, והפעם בכימיה, על גילוי יסודות הפולוניום (על שם מולדתה) והרדיום, וללא שותפים. מארי קירי, האישה והמדענית, הייתה לאדם הראשון שזכה בשני פרסי נובל, והיחיד עד היום שזכה בפרס בשני תחומי מדע: פיזיקה וכימיה.
באופן טבעי, עמידתה מול תקרות הזכוכית בלימודים, בהוראה האקדמית, בוועדות הפרסים ואף מול התקשורת, נוכחת בספר כחלק חשוב מדמותה וממה שהיא מייצגת. אך נראה שמתוך אג'נדה פמיניסטית מובהקת, מחברת הספר, קלודין מונטֵיי, אינה מחמיצה הזדמנויות להתייחס שוב ושוב להדרת הנשים, למאבק הסופרָז'יסטיות, ולזכויות ושוויון הנשים. ההדגשה והחזרות בעניינים אלה נראות בעיניי מוגזמות ומיותרות. אפשר היה לתת לעובדות חייה של קירי לדבר בעד עצמן ולוותר על הנטייה הדידקטית, לטובת הספר וקוראיו.
כאם כן בתה
למרות עיסוקיה המדעיים, קירי לא הסתגרה במגדל השן. במלחמת העולם הראשונה יצאה יחד עם בתה הבכורה אירֵן לחזית, והקימה בתי חולים צבאיים שבהם נוצלו סגולות הריפוי של חומרים רדיואקטיביים להצלת חייהם של אלפי חיילים פצועים. חלושה ופגועה מנזקי הרדיואקטיביות, הסתיימו חייה של מארי קירי ב־1934. באפריל 1995 הועברו ארונותיהם של מארי ובעלה פייר, בהוראת נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, לפנתיאון בפריז – היכל התהילה של האישים הגדולים בחייה ובתרבותה של המדינה.
לעומת חייה המעניינים והתוססים של מארי קירי, תיאור חייהן של בנותיה, אירֵן ואיוו, אינו מייצר עניין דומה. מונטֵיי מצליחה איכשהו להנשים את חייה של אירֵן – שהייתה מדענית חשובה, זוכת פרס נובל בעצמה, וגם קומוניסטית פעילה, שלמרות זיקתה לפולין התעלמה ממוראות השליטה הסובייטית עליה. היא גם נחשדה בעיני האמריקאים, שבתקופת המלחמה הקרה כמעט מנעו את כניסתה לארצם. כמו אימה מארי, גם בריאותה של אירֵן נפגעה מהרדיואקטיביות בפעילותה המדעית, והיא נפטרה בגיל 55.
האחות הצעירה, איוו, נישאה לאמריקאי ועברה לחיות בארצו. היא הייתה עיתונאית־נודדת מפורסמת, פרסמה ביוגרפיה על אימה המדענית, סיירה בכל הזירות החשובות בעולם ופיתחה קשרים עם אישים מפורסמים. איוו הייתה מיודדת עם הנשיא רוזוולט ואשתו אלינור ופעלה למען מעורבות אמריקאית במלחמת העולם השנייה, ואחרי המלחמה קיבלה תפקיד מכובד בארגון ברית נאט"ו. אבל מלבד אריכות ימיה (103 שנים), קורותיה ברובם לא הניבו בעבורי פרטים מעניינים במיוחד וראויים להיזכר. סיפורה, הנועל את הספר, היה בעיניי משעמם למדי.
